אחינעם והדרוזי במדבר יהודה

אחרי שחזרה מדרום אפריקה, שם טיילה במשך כחצי שנה ב-11 מדינות – לבד על אופנוע, אחינעם הראל חזרה לישראל. אבל במקום להיכנס לחיים שגרתיים, אחינעם רכשה סוזוקי DR-Z400S והחלה לטייל בארץ ולחפש הרפתקאות מקומיות. מסתבר, אגב, שיש לא מעט מהן, וכל מה שצריך זה לקחת את האופנוע ולצאת לרכב.

בחודשים הקרובים נביא לכם כאן את ההרפתקאות של אחינעם עם ה-DRZ ברחבי ישראל, ומי יודע – אולי גם נרכב איתה לפעמים…

*     *     *     *     *

כתבה: אחינעם הראל

המתכון לאושר הוא פשוט למדי בסך הכל:

שלב 1: ארוז את חפציך

בשישי לפני שבועיים קמתי בחמש וחצי בבוקר. לקחתי שק גדול עמיד במים של 40 ליטר ושמתי בו מזרון שטח קטן, שק שינה, פנס ראש, ערכת קפה, מברשת שיניים, מכנסיים ארוכים ועליונית ללילה – וזהו. קשרתי הכל היטב על האופנוע, לקחתי שלוקר וחפיסת שוקולד – ולדרך!

שלב 2: עלה על האופנוע והתחל לרכב

רכבתי בערך שעה ורבע עד מושב גינתון שליד בן שמן, שם פגשתי את טל – בחור בן 40 שהכרתי דרך קהילת האופנוענים בפייסבוק – קהילה מדהימה שאני מעריכה מאוד. אחרי ארוחת בוקר מהירה (מרוב ההתרגשות), הוא עלה על ה-DR650 שלו משנת 1993 ויצאנו דרך השטח ללטרון, שם נאלצנו לעלות על כבישים מהירים בשביל לחצות את ירושלים, עד תחנת הדלק של מישור אדומים. המעבר בין הירוק לצהוב הוא כל כך פתאומי. בבת אחת כמעט הכל נצבע בצהוב, גמלים מתחילים להופיע, והנה אתה כבר בקצה המדבר. מהנקודה הזאת ירדנו לשטח לרכיבה של בערך 20 ק"מ דרך שבילים תלולים של אבנים ופודרה עד להר מול מנזר המרסבא, שם יכולנו לצפות בו. המנזר היווני יושב על צוק מעל נחל קדרון, נכון להיום חיים בו כ-15 נזירים שמנותקים לחלוטין ממים, חשמל, תקשורת וכסף. הם קמים בחצות כל בוקר (?) ומתפללים עד הבוקר, אז הם אוכלים ארוחה יחידה לכל היום שמורכבת מלחם, אורז ומעט ירקות מבושלים. המנזר מרשים מאוד, חבוי בתוך קניון עמוק ומורכב מטרסות ומיניראטות אדומות.

מהמרסבא רכבנו דרומה דרך נחל דרגות, באינסוף עליות וירידות. אחרי התצפית ממצוקי דרגות מעל ים המלח הגענו למקטע מאתגר יותר. ירידה תלולה של פודרה וסלעים, שבה נפלתי את הנפילה הראשונה והאחרונה שלי לטיול. בתחתית הירידה היה משטח שטוח של בערך 5 מטרים ומיד עלייה תלולה מאוד עם מדרגות סלע, שרק חלק ממנה נגלה. טל הציע לעלות לבדוק את העלייה ואני התיישבתי לחכות כמה דקות עד שיעבור.

עברו 5 דקות, ואז 10, ואז 15 וכבר התחלתי לחשוש. לא שמעתי רעש של מנוע מה שגרם לי להניח שטל נפל או כיבה את המנוע. ואז! ירד ג'יפ 4X4 ענקי עם טל מתנדנד על הדופן. העלייה הייתה תלולה וארוכה מאוד עם מדרגות סלע ופניות. החלטנו לשם היעילות שטל ירכב על האופנוע עד למעלה. לידינו היה ג'יפ עם שני בחורים צעירים שהסכימו לתת לי להידחף בין ערימות הציוד ולתפוס איתם טרמפ עד למעלה. התחלנו בנסיעה מאחורי טל על האופנוע שלי, ואחרי כמה דקות הוא התחיל להתחפר. קובי (אחד הבחורים) ואני יצאנו מהג'יפ ועזרנו לדחוף את ה-DR מאחורה, כשהוא מעיף עלינו גל אבק ענקי ואינסוף אבנים. שוב ושוב דחפנו את האופנוע, התקדמנו כמה צעדים ודחפנו שוב עד שבסוף הגענו למקום בו העלייה התמתנה. משם תפסתי פיקוד והמשכתי את הרכיבה למעלה. כזאת עלייה קופצנית שבה הרגליים עפות לכל עבר, הידיים הופכות לספגטי, ועם כמה הצלות של 'כמעט ונפגע' כיפיות.

המשך הדרך כללה עצירת קפה על צוק ושבילים לבנים יפיפיים. התחלפנו באופנועים לכמה קילומטרים וזכיתי להרגיש את סוס המלחמות, ה-DR650 בן ה-24. הלוואי שעוד 24 שנים ככה ירגיש גם האופנוע שלי!

לאחר מכן הגענו לעוד עלייה מורכבת שכללה זווית חדה תוך כדי פנייה של 180 מעלות לתוך מדרגות סלע. שוב, טל יצא כחלוץ לפני המחנה לבדוק את השטח בזמן שאני צילמתי אותו מתחבט, נופל, קם, מתחפר ובכללי נהנה. תוך כדי המופע הגיע ג'יפ מאחורינו. אלה היו קובי ואורון, שני הבחורים שעזרו לנו מקודם. הסתבר שהם מלווים את אבא של אורון יחד עם עוד 3 רוכבי אופניים מבוגרים והתכוונו לישון את הלילה בנקיק הנחל מתחת לעלייה. לקחו לנו בדיוק 3 שניות להתלבט לפני שביקשנו להצטרף למאהל שלהם.

וכך זכינו, במקום לילה מתחת לכיפת השמיים עם חצי קילו אורז, לישון עם החבורה המדהימה הזאת. תוך שניות הם הקימו מתחם של אוהלים, תלו פנסי LED, התניעו את המנגל ושלפו שישיית בקבוקי יין. 4 רוכבי האופניים היו חברים קרובים – שני טייסים, איש עסקים ופסל. אל תוך הלילה ישבנו, מקשיבים לבדיחות על המתנדבות השוודיות בקיבוץ של שנות ה-80, עם כוסות פלסטיק מלאות ביין ביד וסירים מלאים ברצועות סטייקים.

בבוקר למחרת השכמנו עם הזריחה. אחד אחד קם ומחלץ עצמות, מדדה לעבר הפינג'אן עם הקפה השחור והוופלים. טל ואני ידענו שיש לנו אתגר לא קטן לפנינו – העלייה הענקית עמדה מעלינו ואיימה. בכדי לסיים איתה, התארגנו זריז והסתערנו. הדופק עלה, כמה טיפות של זיעה ומצאנו את עצמינו מעבר להר. האזור הזה – בין ים המלח לערד – הוא יפהפה, עם ירידות ועליות אינסופיות בין רמה אחת לשנייה. לבסוף, לקראת הצהריים ואחרי 150 ק"מ בשטח, הגענו לערד.

בתחנת הדלק של ערד פגשנו חבורת אופנועני כביש שבאו לרכב את הירידות לים המלח. הבטחתי להם שאעלה את התמונה שלהם לפול גז והם יהיו מפורסמים, אז בבקשה:

אחרי שתדלקנו את האופנועים תדלקנו את עצמנו עם במבה ושתייה קרה. עם החזרה לציוויליזציה חזרה הקליטה לטלפונים הניידים ואיתם הדרמה. לילה לפני כן לא הייתה לנו קליטה. שלחנו משלחות לכל ההרים מסביב ואף אחד לא הצליח להשיג אפילו קו אחד. ידענו שדואגים לנו, אבל לא יכולנו לעשות שום דבר. אז כמובן שכשהדלקתי את הטלפון הייתה הודעה לחוצה מאימא – "איפה הפינג'אן? לקחת אותו?!". מיד התקשרתי להרגיע אותה שהפינג'אן שלה בסדר, וגם אני.

מערד עלינו בחזרה לכביש סלול כדי להספיק לרכב את כביש 10 האגדי מהר חריף לעזוז. שירתי באזור הזה כקצינת קישור לכוחות זרים. את הגבול עם מצרים אני מכירה כמו את כף ידי, כל קו גבול מעלה זיכרונות מאירוע אחר ומתקופה אחרת. ממש התרגשתי מהנופים שנפרשו מתחתנו, תחושה של נוסטלגיה שכמעט העלתה לי דמעות בעיניים.

הדובדבן שבקצפת היה להגיע לבית קפה בעזוז. הייתי רגילה להגיע למקום כשהוא נטוש לחלוטין. כל המשפחות שיצאו לטייל בפסח מילאו את המקום אך לא פגעו בקסם המיוחד שלו. עזוז הוא המקום האהוב עליי בארץ – נקודה שלווה כל כך. חולות לבנים ושמים כחולים ולא צריך שום דבר מעבר.

לסיום הטיול הייתה לנו עוד הרפתקה קטנה. כבר הייתי על המיכל הרזרבי שלי (טל התקין בשביל הטיול מיכל של 15 ליטר), אבל ראיתי במפה ש-12 ק"מ מעזוז ישנה תחנת דלק. נסענו לשם במהירות רגועה, אבל כשהגענו גילינו שהיא נטושה לחלוטין. קילומטר אחד לאחר מכן, אחרי 201 ק"מ, האופנוע שבק חיים. טל היה מאחוריי ומיד עצר גם כן. העברנו ליטר וחצי של דלק לאופנוע שלי, שהיה אמור להספיק עד לתחנת דלק הבאה – 30 ק"מ הלאה. טל נסע הפעם מלפנים ולכן לא שם לב כשלאופנוע שלי שוב נגמר הדלק, 5 ק"מ מהתחנה. צפצפתי כמה פעמים ואז התיישבתי בצד הדרך. עבר זמן רב והנחתי שטל שם לב, נסע לתחנה לתדלק ויחזור עם דלק. ובאמת, אחרי כמה דקות הוא הגיע, אבל בלי דלק. עכשיו הבעיה הייתה חמורה יותר. לטל בקושי נשאר מספיק להגיע לתחנה, אבל לא הייתה ברירה. פעמיים בדרך אליה הוא נאלץ להשכיב את האופנוע כדי שטיפות הדלק האחרונות יגיעו אל המנוע. לתוך התחנה הוא הגיע בדרדור. אבל הוא הצליח, וחזר להציל את המצב עם בקבוק דלק שהפעם הספיק לי עד התחנה.

אמנם היה מסע קצר, אבל עם נופים משגעים והרבה חוויות. צריך לצאת אל העולם ולשים את עצמך בסיטואציות בהן אתה מוצא את ההרפתקה, ולא לחכות שהיא תמצא אותך.

לגבי האופנוע שלי – אני כבר מזמן התאהבתי ב-DR. הספקתי לרכב 6,000 ק"מ בחודשיים – בערבה, במדבר יהודה, בבן שמן, ברמת הגולן, בעמק יזרעאל והרבה על הכבישים שבין לבין. החזון שלי כשקניתי אותו היה שבעוד כמה שנים אצא איתו למסע חוצה אירופה-אסיה של שנה. כלומר, לעשות ממנו אופנוע אדוונצ'ר אמיתי. הנעימות שלו על הכביש יחד עם הקלילות שלו בשטח הם בשבילי שילוב מנצח.

על 'בייבי' (שמו בישראל) הרכבתי עד כה: מגני ידיים, מגן רדיאטור, מגן גחון, כידון של רנטאל ומחרשה מקוצרת, כולל החלפה של הפנס האחורי לפנס LED. למרות שאני רק מטר ושישים, לא הרגשתי צורך להנמיך אותו (מזל שרקדתי הרבה שנים בלט ואני יודעת לעמוד על קצות האצבעות). הסבב הבא של השיפורים יכלול: החלפת הצמיגים לצמיגים עם יותר אחיזה בשטח, הרכבת מגני מכסי מנוע, החלפה לרגליות רחבות, הרכבת ידיות מתקפלות, החלפת אגזוז, ובנייה של ידיות אחיזה לקשירת רצועות.

שלב 3: אל תפסיק!

ומה שאתה עושה, בחיים אל תעז לקנות DR. ואם כבר קנית DR אז חס וחלילה אל תחליף לו לצמיגי שטח ותתקין לו מושב נוח יותר. כי אז אתה תעזוב את הבית שלך ואת המשפחה שלך, ולעולם לא תרצה לחזור ותחיה חיי נוודות במדבר עם האופנוע שלך, ותחיה באושר ואושר עד עצם היום הזה.