איך זד נולד?

צילום: בני דויטש

ב-1972, כשקוואסאקי החליטה שנמאס לה מהטירוף סביב ההונדה CB750, היא הציגה את ה-Z1 בעל מנוע ה-900 סמ"ק. אם רצית שיהיה לך את הכי מהיר שיש – זה היה האופנוע שעליו היית צריך לרכב. ארבע שנים לאחר מכן קיבל ה-Z תוספת של 100 סמ"ק שעידנו אותו, וכן מספר עדכוני שלדה. הוא איבד מעט מהזיפים, אבל נשאר המלך הבלתי מעורער בכל הנוגע לכוח מנוע. לקראת אמצע שנות ה-80 הופסק ייצורו של ה-Z1000 (שבאירופה נקרא KZ1000), אולם בהיכל התהילה של מפלצות על שני גלגלים, ל-Z כבר הובטח מקום של כבוד.

פאסט פורוורד למילניום הבא. העיתונאים והמבקרים בדוכן של קוואסאקי היו חסרי מילים. האלמנט הראשון שהימם אותם היה נאום פתוח וחסר תקדים של שיניצ'י מוריטה. באופן שתואר על ידי השומעים כבקשת מחילה של סמוראי, עמד סגן נשיא קוואסאקי מול הקהל והתנצל בפניהם על ביצועי החברה בשנים האחרונות ועל כך שקוואסאקי איבדה את דרכה; "אכזבנו את הלקוחות שלנו, אך כל זה הולך להשתנות, החל מעכשיו". נשימה עמוקה נלקחה ו-באם, הונחת הפטיש על ראשי הנוכחים. הלוט הוסר מעל ה-ZX6R החדש ומיד אחריו אופנוע חדש לחלוטין עם שם מהעבר – Z1000.

השנה הייתה 2002, ורעידת האדמה שהתרחשה באותו נובמבר בתערוכת מילאנו היוותה עבור קוואסאקי נקודת מפנה לאחר מספר שנות שפל שבהן נראה היה שהחברה איבדה את האדג' שלה. דגמים כמו ה-ER5 וה-ZR7 גרמו לליין הדגמים להיראות פשוט וסתמי, אופנועי הספורט שלה כללו שלישייה מזדקנת שכבר שנים לא עמדו בכבוד מול היריבים, ואת ה-ZZR1100 הבליסטי החליף לווייתן עם משקפיים. אפילו האימפקט של ה-ZX12R משנת 2000 הועם. משהו היה חייב להשתנות. קוואסאקי, שתמיד נודעה בעיצוב מוחצן ומנועים קיצוניים (שלרוב אוכלסו בשלדות בינוניות), הייתה צריכה לחזור לעצמה, ולפחות בפאן אחד היא חזרה לעצמה. ועוד איך חזרה.

העיצוב של ה-Z החדש היה חריג באופן יוצא דופן. זוויות חדות וצבעים בוהקים הקנו לו מראה מאיים של חוליגן שייקח את הקטגוריה החדשה של אופנועי נייקד מוטרפים למחוזות פיגור חדשים. הדבר היחיד שמנע ממנו באמת לעשות כך היה המנוע. אין דרך יפה לומר זאת, אבל ל-Z1000 של 2003 היה מנוע בינוני בלבד ביחס למצופה מליטר ארבעה צילינדרי שהגיע מאופנוע ספורט. באופן פרדוקסלי, העיצוב הקיצוני של הזד הדגיש את האכזבה מהמנוע.

ב-2007 עדכנה קוואסאקי את ה-Z1000, כשמעבר לשינויים קלים בסביבת השלדה ועיצוב האופנוע, המנוע קיבל מסאז' כך שיוכל למתוח את שריריו גם בתחום הסל"ד הנמוך וינשום טוב יותר למעלה. אחת הסיבות לכך הם ארבעת המשתיקים – אלמנט עיצובי בולט שעבר בתורשה מהדור הראשון לזה של 2003, וכעת פינו מקום לזוג משתיקים כפולי יציאות חדשים.

אלא שבעולם שבו הסמארטפון של אתמול הוא הדאמבפון של מחר, העיצוב של ה-Z כבר לא היה אותו שומט לסתות כבעבר. ה-CB1000R של הונדה נראה (ונסע) טוב יותר. שלא לדבר על האופוזיציה מאירופה עם סטריטפייטרים קיצוניים שגם נראו וגם אפו בספירות אחרות ביחס לזד. המכירות באירופה היו איטיות, וביפן הבינו שאין מנוס מהצגה של דגם חדש לחלוטין. ב-2010 שוב הוסר הלוט ושוב צלילי נקישה של לסתות ברצפה.

תודה מארק

בצהרי שישי אחד, באמצעו של חודש פברואר המהביל, מתגלגלים אל חניית תחנת דלק בזה אחר זה חמישה אופנועים. העוברים והשבים מעיפים מבט, מתרשמים. חדי העין אפילו שמים לב לדמיון ביניהם. טוב, לפחות בין חלק מהם.

כמו כל מפגש שורשים, גם את זה הנוכחי לא היה פשוט לארגן. אופנועים, כמו בני אדם, נוטים ללכת בדרך כל בשר, או מתכת לצורך העניין, ולהתפגר. חלקם עושים זאת באורח ספקטקולרי, עם ניצוצות, חלקי פלסטיק ונוזלים פזורים לכל עבר. חלקם פשוט דועכים להם, השנים עושות את שלהן, עור פניהם חרוש שריטות, מפרקיהם תפוסים וחלודים, ורידי החשמל שלהם מתפוררים וליבם נחלש עד כדי דום. ברי מזל יזכו לטיפול הנשמה וזריקות בוטוקס שיחזירו את מרץ נעוריהם, אחרים יהפכו תורמי איברים לברי המזל. כאשר מלכתחילה לא נמכרו יותר מדי מבני המשפחה בארץ, מלאכת איחוד המשפחות הופכת קשה עוד יותר. אז תודה לך מארק צוקרברג. אמנם הרסת את חיי החברה ומעט הזמן הפנוי שעוד היה לנו, אבל היי, בזכותך איחדנו בין 5 דורות של קוואסאקי Z1000 בתחנת דלק מול ראש העין.

נועם, הצעיר מבין בעלי הכלים, הוא הבעלים הטרי של האופנוע הזקן בחבורה, הסבא רב-רבא של השושלת. לפני כמה חודשים הוא רכש אותו מבחור בשם דניאל, אילתי שהחזיק בו במשך 25 שנים, מתוכן שכב במחסן קרוב לשליש. הוא רוכב כעשר שנים ובבעלותו אוסף של ענתיקות, וכששאלנו לפשר רכישת הזד ענה בפשטות: "אגדה מוטורית…".

ה-KZ1000 הזה אמנם לא מקורי לחלוטין ובהחלט ראה ימים יפים יותר, אך נועם מבטיח שתוך שנה הוא חוזר לכושר. כחלק מהשיקום האופנוע קיבל הצתה אלקטרונית שמאפשרת לו לנשום בכוחות עצמו. חיצונית אמנם קשה לראות את הדמיון המשפחתי, אך הצלילים שבוקעים דרך המפלט והחספוס של המנוע מראים שיש קשר משפחתי בהחלט. לא ברור כמה סוסים נשארו בלב המזדקן, אבל אלה שעוד חיים הם סוסי פרא חייתיים שמושכים חזק כשמצליפים בהם. לפני שעלינו על הזד הישיש שאלנו את נועם אם יש הוראות מיוחדות בתפעול, כשבעיקר התכוונו להנחיות כלפי מידת העדינות מול המנוע. "אין בעיה, תן לו בראש, אבל רק בעליות". מוזר, חשבנו, הרי בעלייה יש יותר מאמץ, בטח לא מה שהישיש צריך. "אל תדאג, המנוע יחזיק. אלה הבלמים שלא יעצרו בירידה".

אל אבי הגעתי דרך חבר שהיה הבעלים הקודמים של האופנוע שכעת רשום על שמו. גם הוא רכש את האופנוע ממש לאחרונה – Z1000 מבציר 2003, אחד מבין ארבעה שנמכרו בארץ וככל הנראה אחד מהשניים היחידים שנותרו. בגיל 52, עם 25 שנות ותק אך הפסקה בשלוש השנים האחרונות, החליט שהגיע הזמן לחזור. בסיבוב הקודם רכב על סוזוקי GSX1100F שהיה ברשותו במשך 10 שנים, וכעת חיפש כדבריו "אופנוע שיאפשר לי נסיעה במסגרת החוק ותמיד כשארצה יהיה לי כוח זמין". לא יודעים למה, אבל ההגדרה הזו מתיישבת לנו פיקס עם מי שבעבודתו אמון על הבטיחות בחברת מנופי ענק.

סיבוב קצר על הזד של אבי מלמד כי הוא פגע בול להגדרה שחיפש. אמנם בסל"ד נמוך המנוע מעט ישנוני ביחס למנוע ליטר שהגיע מאופנוע ספורט, אך למי שלא מחפש טירוף פלילי יש שם יותר ממספיק. אבי מאשר ומעיד כי הוא מבסוט על הרכישה שכן האופנוע מתאים בדיוק לצרכיו, ואם צריך בכל זאת למצוא משהו להתלונן עליו, אלו יהיו המראות והעובדה שאין לו ארגז מאחור. בסך הכל חודש האופנוע אצלו והמפגש המשפחתי הזה היה להם הטיול האמיתי הראשון. הזיק בעיניים בסוף היום שימח אותנו לדעת שהיה לנו חלק קטן בפתיחת הצ'אקרות של אבי. אל תגלו לאף אחד, אבל בסוף היום הוא אפילו שאל אותי בלחישה אם גם האופנוע שלו יכול לעלות לווילי.

סרגיי הגיע אלינו דרך הבן שלו, רומן, שבתורו הגיע אלינו דרך מארק. נו ההוא, אתם יודעים. רומן תיאר לי בטלפון שאבא שלו רוכב על Z1000 מודל 2008 במצב מצוין, אחד משניים שנמכרו בארץ. לגבי הנתון השני ניאלץ לקחת את מילתו של רומן, אך בראשון נוכחנו בעצמנו. מקורי לחלוטין ובמצב מלוקק, סרגיי קודם כל התנצל שהאופנוע מלוכלך מהגשם והאבק שהיה באותו שבוע כי לא הספיק לנקות אותו. סרגיי, 53, מנהל פרויקט בחברת היי-טק, רוכב כבר שמונה שנים. הוא חיפש משהו בתצורה של דו"ש גדול אך לא מצא משהו שהתאים לו. כשנפלה ההזדמנות לרכוש Z1000 בן חודשיים הוא לא חשב יותר מדי, ומאז הם יחד, מאוהבים כבר שש שנים. את תפקיד הדו"ש, אם דאגתם, ממלא ק.ט.מ LC4 400. לסרגיי יש רק דברים טובים לומר על האופנוע – הוא אמין, נוח בעיר ומחוצה לה ומספיק חזק לכל דבר. כמה דקות במושב מאששות את דבריו ומבליטות את השיפור בין הדור הראשון של הזד המודרני לבין זה שהחליפו – ובעיקר יכולת הנשימה והגמישות של המנוע.

מי שדאג שקוואסאקי מזדקנים פחות בכבוד מאחרים מוזמן לעשות סיבוב על זה של סרגיי ולהיווכח שאפשר גם אחרת. אמנם מעט שמנמן (הזד, לא סרגיי), אך מתגלגל באצילות וניטרליות מרשימה בין הפניות, כשכל מכלוליו מרגישים כמו של אופנוע חדש. כשלחצנו לדעת מה הוא פחות אוהב באופנוע, סרגיי אמר שהמושב קצת קשה ולא נוח לרכיבות ארוכות, אבל הדבר העיקרי שמפריע לו זה הלוק המשופר של הדגמים החדשים…

כמו בדומינו, כשסרגיי הסתכל על האופנוע של יגאל, Z1000 דור שלישי מ-2011, יגאל הסתכל על הזד החדש וחייך. "בו'נה, הצליח להם שם בקוואסאקי, הא? יצא להם חתיכת אופנוע מגניב". אתה יכול להיות רגוע יקירנו – כי אתה עדיין רוכב על אחת המכונות המגניבות שמסתובבות על הכביש. יגאל התחיל מאוחר. "הודבקתי בחיידק מהבנים שלי". האופנוע הקודם שלו היה ER-6, וכששאלנו לפשר הקפיצה הרצינית, סיפר כי ה-Z היה חלום שלו. "ראיתי אותו בתערוכה של מטרו. הסתכלתי עליו ומיד אמרתי לעצמי: "יום אחד ותהיה שלי".

לקח לו ליגאל שנה בלבד להגשים את חלומו, ואחרי שנתיים משותפות גם הטרוניה העיקרית שלו מכוונת כלפי מושב קשיח מאוד ולא נוח. "חברים שלי אומרים לי שזה קטע של סאדו מאזו". אין לו כוונה להחליפו באופנוע אחר – "אני מאוד אוהב את הצרצר שלי". והאמת? יש משהו בדבריו.

רכיבה קצרה על האופנוע של יגאל הדגישה לנו ללא צל של ספק כי ביחס לדורות הקודמים, הדור השלישי של ה-Z1000 הוא אולי הקרוב ביותר לזה של נועם, ה-KZ1000 המקורי. ה-Z של 2010 היה כאפה מצלצלת, על הצד המעליב. עיצוב שלקח את המגניב של הדורות הקודמים ופמפם למגניב הזה סטרואידים של Bad-Ass. שלדה ומנוע חדשים שהיו מבוססים על ה-ZX10R, עם תוספת סמ"קים לטובת מומנט וגמישות, מתלים ובלמים עדכניים, והנה חברים, האופוזיציה היפנית לסטריטפייטרים מאירופה. הוא אמנם לא יישר קו עם המפגרים מבית אפריליה, דוקאטי וק.ט.מ, אך הוא הביא עימו נימוסים יפניים והציע אלטרנטיבה שמוותרת מעט על הביצועים ובתמורה מציעה הרבה בתחומים אחרים. הכל היה טוב ויפה, אפילו המכירות בעולם, עד ש…

להמשך, לחצו כאן.

תודה לסרגיי ברמין, אבי עקיבא, יגאל סמוילוביץ', נועם ועומרי זומר