דף הבית / טיולים / אל הפסגות האירופאיות עם איזי ריידר
Easy-Rider-Alps-094

אל הפסגות האירופאיות עם איזי ריידר

נמרוד יצא עם 'איזי ריידר' ל-6 ימי רכיבה בפסים האירופאים המובילים, ועד עכשיו קשה לנו להעיר אותו מהחלום

לכל דת יש את המקומות הקדושים לה, כאלו שכל מאמין ממוצע ומעלה חייב להגיע אליהם או לפחות אל המרכזיים והחשובים שבהם – אם לא בשל חובה כתובה או מפורשת אז לפחות מתוך חובה מצפונית-אישית שבלעדיה יחוש כאילו לא קיים את ייעודו בעולם הזה.

אופנוענות, בעיני רוכבים רבים והקרובים להם, גם היא סוג של דת, ולה כתות רבות – כל אחת לפי תפישתה ומשנתה. אולם המכנה המשותף לרובן הוא ההכרה בכמה וכמה כבישים ברחבי העולם כמקומות 'קדושים' המהווים מוקדי עלייה לרגל. כאלו למשל הם הכבישים המובילים לפסגות הרי האלפים והדולומיטים הנמצאים בלב אירופה, אותם 'פסים' (מעברים) מפורסמים דוגמת ה'סטלביו', ה'גרוסגלוקנר' ודומיהם, המושכים אליהם בחודשי הקיץ כמויות עצומות של מטיילים ומבקרים, ובהם כמובן גם רוכבי אופנועים רבים, אם לא יותר מכולם.

בעוד שרוכבים רבים שיוצאים למסע אל עבר כיבוש פסגות ההרים הללו מתארגנים ומתכננים כל פרט ושעל בקפידה רבה, לעתים חודשים רבים מראש, במקרה הזה ההחלטה לצאת למסע הייתה יחסית קצרה וספונטנית, ובכל אופן הצריכה כמעט אפס תכנון. כי כשמצטרפים לקבוצה מאורגנת עם מסלול מתוכנן שכולל כבר את האופנועים, המלונות ושאר הלוגיסטיקה הנלווית – מה שנשאר לעשות זה רק להזמין טיסה ולהחליט מה לעשות בשעות הפנויות שלפני או אחרי הטיול, בהתאם.

מכה זה כאן!
מכה זה כאן!

לאחר שסגרתי את הנסיעה שלי החלטתי שאני עושה לאבא שלי הפתעה ומצרף גם אותו לטיול: רצה הגורל והנסיעה לטיול הגיעה רגע לפני שהוא מחליף קידומת, כאילו לפי הזמנה – תזמון מצוין להגשים לו חלום של שנים. צירפתי לסוד העניינים את המשפחה, שכמובן התלהבה מאוד, ועל הדרך שאלתי את חבר שלו עמוס אם הוא גם בעניין. יאללה, גם עמוס בפנים.

יום שישי בבוקר, נחתנו במינכן ואנחנו בדרך למלון שבפאתי ליבה של העיר – לא בדיוק מרכז אבל גם לא לגמרי בפרברים, מה שכן הוא במיקום מצוין עבורנו לאור העובדה שהאופנועים שאותם נאסוף מסוכנות ב.מ.וו ביום שלאחר מכן נמצאים בהמשך הרחוב. את עדי מהצפון פגשנו בתחנה שבה החלפנו מהרכבת לאוטובוס, ולפי תיק הקסדה שהיה תלוי על כתפו, לא היה קשה לנחש שגם הוא חלק מהקבוצה שלנו.

אחרי צ'ק אין מהיר אנחנו עולים על האוטובוס לכיוון מוזיאון ב.מ.וו שנמצא במרחק כמה תחנות משם, כשבדרך אנחנו גם עוצרים לארוחת צהריים קלה 'טו-גו' כדי להרגיע את הבטן בדרך למוזיאון.

במוזיאון ב.מ.וו
במוזיאון ב.מ.וו

כנראה שהאווירה בגרמניה עושה את שלה, משום שבשעה 8 בערב בדיוק, ללא יוצאים מן הכלל, כולנו התייצבנו בלובי של המלון כדי להיפגש עם יובל ואורן תמיר – מי שהקימו את חברת הטיולים 'איזי ריידר אירופה', והם גם אלו שמתכננים ומובילים בעצמם את הטיולים. למעשה, זוהי למעשה בדיוק הנקודה שבה מתחיל הטיול.

פגישת ההיכרות הייתה קצרה משום שיצאנו קבוצה קטנה מהרגיל הפעם, וגם משום שכבר נפגשנו כולם יחד מוקדם יותר, ומתחילים לדבר על לוחות הזמנים, המנהלות ושאר הדגשים החשובים לטיול שלנו. כל אחד מקבל חוברת מידע מסודרת עם השם שלו, סוג האופנוע שעליו הוא רוכב (עם תמונה מתאימה כמובן), ומפת הטיול שמחולקת למקטעים לפי ימים. כל 3 המשתתפים האחרים בטיול יבלו את 6 הימים הבאים על אוכפו של ב.מ.וו R1200GS, ואילו אני בחרתי ב-R1200RT כדי לשאת אותי ואת שלל הציוד (המיותר כמעט לגמרי) שלי אל עבר הפסגות המושלגות של האלפים. חייב להיות שונה.

יובל ואורן לא מרבים במילים מיותרות, אבל מזכירים לנו שהשם 'איזי ריידר' הוא לא מקרי – "אנחנו פה בשביל לטייל ב'איזי'… לא ממהרים ולא רוכבים על הקצה", הם אומרים. האמת, בטיול כזה, עם נופים כאלו – זו הגישה המומלצת. באנו ליהנות מהחוויה כולה בסופו של דבר.

עוד כמה שאלות אחרות, ובהמלצתם של יובל ואורן סיימנו את הערב במסעדה וייטנאמית מעולה שנמצאת לא הרחק מהמלון. את הדרך חזרה מהמסעדה למלון עשינו עם מצב רוח מרומם, ספק מהאוכל הטוב ספק מההתרגשות לקראת היציאה לדרך שמחכה לנו מחר בבוקר, ועכשיו רק נשאר לנו לקוות שהגשם של סוף אוגוסט – גשם שיותר דומה לזרזיף בלתי פוסק של רסיסי מים מאשר לטיפות של ממש – יתפוגג לו במהלך הלילה.

מה נסגר עם הגשם הזה? הוא לא היה בתכנית!
מה נסגר עם הגשם הזה? הוא לא היה בתכנית!

מזג האוויר ביום שבת אינו מאיר לנו פנים, תרתי משמע, והגשם מאתמול לא ממש מראה סימנים של היחלשות אלא דווקא להיפך. הגענו לסוכנות האופנועים המרשימה של ב.מ.וו, כשהטפסים שלנו כבר מחכים לנו על הדלפק, מסודרים כמו חיילים. גרמניה.

את האופנועים אנחנו פוגשים בחצר הסוכנות כשהם מוכנים לנסיעה, מצוידים ב-3 ארגזים (2 צד, אחד אחורי) ומיכל דלק מלא. ה-GS-ים נראים חדשים כולם, מי עם יותר ומי עם פחות קילומטרים על השעון, ואילו ה-RT שלי עם 211 ק"מ בלבד, מחכה בפינה שמישהו יוציא אותו לסיבוב בהרים כדי שיוכל לחזור למרכז השירות לשם ביצוע טיפול הרצה מפנק. כל אחד מאיתנו ניגש לאופנוע עם אחד מאנשי הסוכנות, עוברים על האופנוע מלמעלה למטה כדי לתעד בטופס את מצבו וכל בעיה שעשויה להתגלות. ואכן באחד האופנועים מתגלה שבר קטנטן במסגרת של אחת ממזוודות הצד – ותוך 2 דקות מגיעה מזוודה חדשה שמורכבת במקום הקודמת. גרמניה, כבר אמרנו.

אחרי הרישום והטפסים עובר כל רוכב תדרוך מלא על האופנוע שעליו הוא עתיד לעשות את 6 הימים הקרובים, כולל כיוונונים לבקשת הרוכב כמו גובה מושב או כל בקשה אחרת, קטנה כגדולה.

יוצאים לדרך!
יוצאים לדרך!

היעד הראשון שלנו – טירת 'נוישווינשטיין' (אל תנסו, חבל על השיניים), שנחשבת לטירה שהיוותה השראה לכל אותן טירות מצוירות בסרטים של דיסני. טירה מהאגדות, אמיתי. לאחרי שכולנו מסיימים להעביר את הציוד מהמזוודה של המטוס למזוודות של האופנוע אנחנו יוצאים לדרך, כשיובל מוביל מלפנים עם ה-GPS ואורן מאסף, שומר שלא נתפזר יתר על המידה. אנחנו חוצים תחילה את העיר מינכן לכיוון דרום-מערב ואז החוצה ממנה דרך שדות כפריים צבועים בירוק. קריר מעט ועדיין גשום, אבל אנחנו לבושים בהתאם ויש חימום בידיות, כך שהכל בסדר. בנתיים הצלחתי להיזכר איך מכוונים את תחנות הרדיו באופנוע, מצאתי לי משהו טוב לשמוע והגברתי תוך שאני מתנועע ומרקד לי על מושב האופנוע.

רגע לפני שאנחנו מחליפים קידומת מגרמניה לאוסטריה, הגענו ליעד שלנו. אנחנו מחנים את האופנועים בצורה מסודרת בחניה שלמרגלות ההר שעליו נמצאת הטירה, והולכים לשתות קפה באחת מהמסעדות הסמוכות. הסיור בטירה עצמה קצר יחסית, כחצי שעה בערך, אך מעניין ומרשים, וגם מאפשר לנו להיחלץ חלקית מציוד הרכיבה לשעתיים ומשהו, שכן כל הסיפור של העלייה והירידה לוקח קצת זמן, אפילו עם ההסעות.

השעון מראה שכבר אחר הצהריים ואנחנו מזדרזים לעלות על הכלים ולהמשיך בדרכנו, כשהגשם סוף סוף מתחיל לדעוך, אך עדיין אפור מסביב והכבישים רטובים כהוגן. כעבור כמה קילומטרים אנחנו מתקרבים לצלעות ההרים והמעברים שביניהם והדרך מתחילה להיות מעניינת, גם בקצב רגוע ונינוח. השילוב של האפור מסביב, לעתים מלווה בערפילים של ענן שירד לו לביקור, יחד עם גווני הירוק על צלעות ההרים – מהפנט קלות, אבל אנחנו משתדלים להישאר מרוכזים בדרך ובכביש, ורק מדי פעם מגניבים מבטים אל עבר הנוף המיוחד.

כל הדרך מלאה בנופים כאלה!
כל הדרך מלאה בנופים כאלה!

כדי להגיע אל עבר תחנת היעד שלנו ללילה הקרוב, עיירת הסקי האוסטרית 'סן אנטון', יש צורך בטיפוס לגובה על אותם הרים עצומים, ושם למעלה כבר מתחיל להיות קר ממש, כשלפרקים הענן פשוט מכסה את כל הדרך ואנחנו מורידים את המהירות למינימום בשל תנאי הראות הנמוכים. מדי פעם מתגלה לעינינו מראה הדרך התלולה אל עבר התהום שנמצאת רק מטרים ספורים מהכביש. הערב יורד לו ואנחנו עושים את הקילומטרים האחרונים אל עבר המלון, עוברים בדרך מספר אתרי סקי יוקרתיים נוספים שנראים כאילו נלקחו מהפקה של סרט קולנוע, ספק אמיתיים ספק מצוירים.

אנחנו מתעוררים ליום השני של הרכיבה כשבחוץ אמנם מעונן, אבל אין סימן לגשם, וזה כבר דבר משמח. כעת לאור יום ניתן לראות קצת יותר מהנוף שסובב את עיירת הסקי המנומנמת משהו בתקופה זו, ולמרות שאת השלג מחליפים דשא ירוק ועננים, עדיין המחזה גורם לנו לבהות בו דקה ארוכה לפני שנרד לאכול את ארוחת הבוקר.

מאוסטריה אנחנו עושים פעמינו אל עבר המדינה הבאה – ליכטנשטיין, כשבדרך אני מבחין שמאחורינו ניתן לראות פיסות כחולות של שמיים, ומתלהב כאילו שלא ראיתי שמיים בחיי. למען האמת, בעונה שבה במדינת תל-אביב חוף הים הוא המקום העמוס ביותר, אחרי יומיים וחצי שבהם לא רואים שמיים כחולים פתאום דברים מסוימים הופכים להיות פחות מובנים מאליהם. בהגעה לואדוז, עיר הבירה של ליכטנשטיין, השמש כבר נראית בבירור ואף מורגשת, ובעצירה לסיור במדרחוב מקומי אנחנו גם מנצלים את ההזדמנות כדי להסיר שכבה או שתיים של ביגוד מיותר.

נהנים מהנוף
נהנים מהנוף

היום אנחנו אמורים להגיע ל'פס' הרציני הראשון שלנו בטיול – קלאוזן פס. לשם כך עלינו לחצות פעם נוספת את הגבול, הפעם מליכטנשטיין לשווייץ, ובתוך פחות מ-4 שעות אנחנו כבר במדינה השלישית שלנו להיום. אבל רגע לפני שמזדרזים להגיע לפס, נזכרים שמהבוקר לא שתינו קפה, ולכן מיד עם חציית הגשר שבין 2 המדינות אנחנו יורדים עם האופנועים אל עבר גדות הנהר שזורם תחת הגשר, ויובל מתניע את הגזייה בזמן שאנחנו שולפים מהתיקים משהו טעים – חובה עם הקפה.

הדרך אל מעבר קלאוזן מובילה אותנו לרכוב בסמוך מאוד לאגם מקומי העונה לשם 'ואלנזי', וככל שאנחנו מתחילים לטפס יותר ויותר במעלה הדרך, נפרש אל מולנו מראהו של האגם שמימיו בוהקים בגוונים של תכלת-טורקיז, כמעט כמו בציור, מה שחייב אותנו לעצור בצד הדרך כדי להתפעל מהנוף – בפעם המי יודע כמה בטיול – ובכל פעם המחזה מלהיב מחדש לא פחות מהפעם הקודמת. בזמן שאנחנו שואפים אוויר פסגות שווייצרי, לפרקים בזמן שלא עוברים לידנו רכבים, אנחנו שומעים את שאון מפל המים מעברו השני של האגם, מרחק קילומטר (!) משם. מדהים. מי שהפרו מדי פעם את השקט היו קבוצות של רכבי אספנות קלאסיים במצב תצוגה שחלפו על פנינו מספר פעמים, ובהם ישובים אנשים מחייכים שבעצמם היו לבושים ונראו כאילו שהגיעו יחד עם המכוניות במכונת זמן היישר משנות החמישים והשישים. אחח… אירופה…

הפס עצמו מתחיל בפיתולים בין ההרים, אך מיד אחרי החלק הזה נפתח לפנינו עמק עצום ורחב ידיים בין ההרים, שהכביש חוצה אותו לאורכו. הגוון השולט הוא שוב ירוק, אך הפעם אנחנו שמים לב שכר העשב מכוסה במאות – אם לא אלפי – פרות שרועות להן באחו הפתוח. המהירות שוב יורדת, והפעם לא רק כדי להתפעל מהנוף, אלא גם כדי לתת זכות קדימה לפרות שעומדות באמצע הדרך, או בשביל להתחמק בזמן ממזכרות שהפרות השאירו לנו באמצע הדרך – זה יכול להיות מאוד לא נעים אם מנסים לעבור על 'מזכרת' טרייה שכזו…

זהירות מהמזכרות על הדרך!
זהירות מהמזכרות על הדרך!

עוד כמה קילומטרים קדימה, ממש על הכביש, נמצא לו פונדק דרכים מקומי קטן בשם הלא מפתיע – קלאוזה ראנץ'. המקום, כמו רבים אחרים שניתקל בהם בהמשך הטיול, מושך אליו אופנוענים העוברים בפס, אם כי כאן מדובר על בר אופנועים קלאסי, עם חלקי אופנועים שונים בכל מקום, פסל של אופנוע עומד במרכז החניה ליד הכביש, כשבתוך ומעל הבר מודבקים עשרות רבות של סמלים שונים הקשורים לאופנועים בדרך כשלהי. אני ניגש אל בעל המקום – האנס (Hans), חובב אופנועים בעצמו – מציג את עצמי ומבקש לשים שם מדבקה של 'פול גז'. האנס בחור חביב וידידותי, אומר לי באנגלית 'בשמחה, שים איפה שבא לך' ואף מביא את המצלמה שלו כדי לצלם אותי עם המדבקה. אחרי שהוא מצלם הוא שואל אותי אם אני יכול לשלוח לו עותק של המגזין מישראל. אני עונה לו בחיוך שהיום כמעט הכל זה באינטרנט, ושאנחנו לא ממש מדפיסים מגזינים כמו פעם, אבל אני מזמין אותו להצטלם איתי למזכרת ומבטיח לשלוח לו קישור לכתבה כשזו תתפרסם.

אנחנו נפרדים לשלום מהאנס שיוצא אחרינו ומצלם אותנו מתרחקים בזמן שהוא מנופף לנו לשלום, וממשיכים דרך הפס אל עבר העיירה השווייצרית אנדרמאט, שם נעשה את הלילה.

זהו היום השלישי של הטיול ואנחנו עומדים לעבור בכמה מעברים מעניינים, תוך שאנחנו 'מזגזגים' הלוך ושוב בין שווייץ לאיטליה, וחוזר חלילה. נראה לי שבפסגות יהיה קר היום, ואני מחליט להתלבש מעט חם יותר ולשים את מכנסי החלפ"ס מעל למכנסי הרכיבה. לשמחתי היום מתחיל נעים ולא קר במיוחד, אך לצערי השמש יוצאת והטמפרטורות עולות ככל שהיום מתקדם – הרבה לפני שאנחנו מגיעים לאזורים הגבוהים, שגם בהם אני כבר מגלה שלא קר כמו ביומיים הקודמים כשעלינו בגובה.

האנס, אנוכי, ומדבקת פול גז
האנס, אנוכי, ומדבקת פול גז

אנחנו עוצרים לקפה צהריים בנוהל בפינת חמד ירוקה הנמצאת מאחורי חצר של בית כפרי עם סוסים המסתכלים עלינו בקנאה, רוצים לבוא לשבת איתנו על שפת הנחל המפכפך שזורם ליד העץ שתחתיו אנחנו יושבים לנוח, ואני מנצל את ההזדמנות כדי לעבור ללבוש קייצי יותר.

לא עוברת שעה, ואנחנו נמצאים במעבר סן-ברנרדינו, אך השמש החמימה שמעל ראשנו מתחילה להיעלם ככל שאנחנו מטפסים במעלה ההרים, שם מקדם אותנו בברכה גשם זלעפות מכמה עננים כועסים במיוחד שעברו בסביבה. אנחנו מחליטים להיכנס מתחת למבנה בצד הדרך עד יחלוף זעם, ושוב חוזרים לציוד גשם, שיהיה.

את העצירה הבאה אנחנו עושים בבית קפה חביב בשפלוגן, ואני מנסה למצוא פתרון יותר יציב לגו-פרו שהתקנתי על מיכל הדלק ללא הצלחה לייצב את המגדל המתנדנד שנדרש כדי לנסות ולצלם מבעד למסיכת החזית המאסיבית של ה-RT. אחרי חצי שעה שבה פתחתי מוסך קטן על חבית סמוכה, עליה פרסתי את כל חלקי החילוף שיש לי לטובת העניין, החלטתי להפוך את הבעיה לפתרון – לנצל את גודל המסיכה כדי להתקין את המצלמה מהצד השני שלה. חיזקתי היטב, קשרתי מיתר אבטחה למראה, וליתר ביטחון גם התפללתי לאלוהי הגו-פרו שלא תיפול לי בדרך. נראה לי שזה יספיק.

ממשיכים בפסים
ממשיכים בפסים

המעבר הבא שלנו, שפלוגן שמו, כשמה של העיירה שבה עצרנו והוא מתחיל בסמוך אליה. למעשה, בשלב הזה למעט מעברים מסוימים שהם באמת יוצאי דופן, כבר הפסקתי לדבר בשמות של המעברים. מאחר וכל האזור שבו אנחנו מטיילים הוא על, מתחת או בסמוך להר או הרים, הרי שכמעט כל הכבישים שאנחנו רוכבים בהם מעוקלים ומפותלים, ולמעט מקרים בודדים, הרוב הכמעט מוחלט סלולים ומתוכננים להפליא. יוצא אפוא שכדי להגיע ממקטע אחד לשני אנחנו רוכבים לא מעט דרך כפרים ועיירות שבהם המהירות המותרת היא בין 30 ל-50 קמ"ש, ומאחר ולא בא לנו לחזור הביתה עם תמונות שלא אנחנו מצלמים, כלומר דו"חות מהירות, אנחנו ילדים טובים ורוכבים על-פי השלטים שבדרך. כן, זה גורם לי מדי פעם לתופף על המיכל בחוסר סבלנות, במיוחד כשיש רצף בלתי נגמר של כמה ישובים אחד אחרי השני. אבל הפיצוי בדרך לא מאחר להגיע – בצורה של פיתולים + אספלט משובח + נוף עוצר נשימה + כמויות היסטריות של אופנועים שרוכבים מולנו ומנופפים לשלום. עסקת חבילה משתלמת, חד משמעית.

לקראת סוף היום השלישי אנחנו מתקרבים ליעד הבא שלנו – ליוויניו שבאיטליה, אך נתקלים שוב ושוב בנופים שממש 'מאלצים' אותנו לעצור לצלם ולהצטלם. עוד תמונה ועוד תמונה, ופורצה לאיטליה.

בוקר היום הרביעי לטיול, אנחנו מתארגנים לצאת מעט מוקדם יותר כדי להספיק את כל מה שבתכנית המקורית, ונראה שמזג האוויר מבשר טובות: אם היום הראשון היה בעיקר גשום והיום השני היה בעיקר בהיר ויבש, הרי שהיום השלישי היה תיקו והשאיר את מאזן הכוחות ללא הכרעה של ממש, ואילו היום נראה שהולך להיות מזג אוויר לא פחות ממעולה. טפו טפו, חמסה חמסה, שום בצל. רק שיישאר ככה ושנגיע לסטלביו המושלג חמימים ויבשים.

פס הסטלביו - ה'מכה' של האופנוענות האירופאית
פס הסטלביו – ה'מכה' של האופנוענות האירופאית

מי שהשם 'סטלביו' נשמע לו מוכר, זה לא בכדי – מדובר על אחד הפסים המפורסמים ביותר בעולם, ולכן שמו מוזכר פה בגאון. יש שיגידו שזהו ה'מכה' של האופנועים, מקום העלייה לרגל (או לגלגל?) האולטימטיבי. כבר כשמתקרבים לאזור מגלים תכונה רבה של כלי רכב, רובם דו-גלגליים, אך לא רק אופנועים כי אם גם רוכבי אופניים רבים שעבורם מדובר באתגר רב חשיבות – לטפס כ-1,800 מטרים לרום של כמעט 2,800 מטרים מעל גובה פני הים, מה שמתורגם ל-24 קילומטרים בשיפוע ממוצע של 7.4 מעלות. זה מטורף בכל קנה מידה.

למה אני מתעכב על כל הפרטים והמספרים האלו? ובכן, כי לפני שאני מתחיל לספר שוב על הנוף והאווירה, שהם מדהימים בפני עצמם – אני חייב לספר על אותה גברת צעירה ברוחה, לדעתי היא כבר עברה את גיל 65 ואולי גם את גיל 70, שרגע לפני שאנחנו המשכנו בדרכנו אל עבר צידו השני של ההר, הגיעה על האופניים כשהיא מתנשפת קלות – בערך כמו שרוב האנשים מתנשפים אחרי שהם עולים 3 קומות ברגל, וביקשה בחיוך מנומס אם אוכל לצלם אותה ליד השלט של רוכבי האופניים שמכריז שהיא הגיעה לפסגה. לא רק שצילמתי (לצערי רק עם הטלפון שלה), גם כמעט השתחוותי.

בחזרה לסיפורנו. ההגעה לפסגת הסטלביו היא בהחלט חוויה מיוחדת, במיוחד ביום שטוף שמש שבו השלג על הפסגות הגבוהות של האלפים מנצנץ מכל עבר, כשהמוני אופנועים ואופנוענים מנסים למצוא פינה לעמוד בה מבלי לחסום את הדרך לאחרים, ויוצרים יחד הפנינג ספונטני – כמו פסטיבל רחוב קטן וססגוני.

כמה מדבקות פול גז אתם רואים בתמונה? בפסגת הסטלביו
כמה מדבקות פול גז אתם רואים בתמונה? בפסגת הסטלביו

בראש הסטלביו ישנו שלט גדול ומפורסם שעליו מודבקות אינספור מדבקות של מועדוני רכבים, אופנועים, אופניים ובקיצור – של מי לא. מרוב מדבקות בקושי רואים את מה שכתוב על השלט, הרוב כבר מזמן כיסו את המדבקות הישנות יותר עם המדבקות שלהם. אנחנו התאמצנו טיפה יותר ובעבודה משותפת הצלחנו להדביק מספר מדבקות (ליתר ביטחון) של 'פול גז' על השלט, כולל בקצה העליון ביותר שלו (!). עכשיו אפשר להמשיך.

היום רק באמצעו ויש לנו לא מעט קילומטרים להספיק, רבים מהם עוברים בכבישים מעניינים ומהנים. אנחנו מתקרבים לעיר לבולזאנו כדי להגיע לשני המקטעים האחרונים שלנו להיום, ומגלים שגם עיר קטנה באיטליה לא חסינה בפני פקקים. אבל פה זה צפון איטליה ולא דרום ארץ המגף, ואנחנו מתנהגים כמו שווייצרים טובים וזורמים עם הפקק לאיטו.

עברנו גם את זה, בשביל להגיע לכביש נהדר שאת שמו אינני זוכר, אבל את הפניות שלו דווקא כן – טיפוס לגובה, סוויפרים ארוכים, סוויפרים קצרים, פניות עיוורות, פניות נפתחות. פשוט תענוג צרוף.

רגע לפני ההגעה למלון אני עוצר כדי לצלם עוד כמה 'גלויות' ו'פוסטרים' כדי שיהיה לי מה למסגר ולתלות בסלון, כלומר בנוסף למאות התמונות האחרות שכבר צילמתי במהלך הטיול.

עוד פוסטר לחדר השינה
עוד פוסטר לחדר השינה

אחרי שביום הקודם עשינו לא מעט קילומטרים, את היום החמישי לטיול אנחנו לוקחים באיזי עם הרבה פחות קילוטרים והרבה יותר זמן איכות עם עצירות ארוכות יותר כדי ליהנות מהנוף ומהטבע שסביבנו, כששוב מזג האוויר משחק לטובתנו, על גבול המושלם. את החלק המעניין של היום עשינו דווקא ללא האופנועים, אך כן עם הקסדות על הראש, לפחות חלקנו בכל אופן – במקור היינו אמורים לבקר במאפיה מקומית שיובל ואורן מכירים כבר שנים ומיודדים מאוד עם המשפחה בעלת במקום, אך האיטלקים כמו איטלקים יצאו להפסקת צהריים, ולכן המארגנים הפתיעו אותנו עם תכנית ב' שאותה גילינו רק כשהגענו למקום: מזחלות אקסטרים שטסות במורד ההר. חוויה אדירה. לאחר מכן ניצלנו את היום הקצר כדי להגיע מוקדם למלון שהיה קרוב למקום, לנוח ולאגור כוחות לקראת היום האחרון למסענו.

בוקר היום האחרון, שבסופו נעלה על טיסה חזרה ארצה, נראה כאילו הגיע מהר מדי. פתאום 5 ימי רכיבה רצופים הרגישו שנעלמו כלא היו, אבל עם האוכל בא התיאבון – ואנחנו נעשינו רעבים לעוד.

גולת הכותרת של היום הזה היא מעבר ה'גרוסגלוקנר' – ההר הגבוה ביותר באוסטריה שממוקם במזרח חבל טירול, ועוד שם שחובה להזכיר – מדובר על כביש מדהים בכל קנה מידה שהכניסה אליו היא בתשלום (כביש אגרה) ואיתו אנחנו מקנחים את הטיול. את מנוחת הצהריים אנחנו עושים על שפת אגם מקומי בדרך מאוסטריה חזרה למינכן שבגרמניה, מנסים לעכל שאוטוטו מזדכים על הציוד וחוזרים לאזרחות. מזל שמחר סוף שבוע, כי לא קל לחזור לשגרה אחרי שבוע כזה, שבו אתה חי במין חלום – פרות וכבשים מלחכות עשב מסביבך, בזמן שאתה שותה קפה על גדות הנחל אל מול פסגות מושלגות, רוכב על כבישים מהאגדות, מעיירת סקי אחת לאחרת, ורק התמונות מזכירות לי שזה היה אמיתי. לא חלמתי.

ההיית או חלמתי חלום?
ההיית או חלמתי חלום?

*     *     *     *     *

סוף דבר

אנחנו נפרדים לשלום בחיבוקים מיובל ומאורן בסוכנות האופנועים, כאילו היינו חברים עוד מתקופת הצבא ואכלנו מאותו מסטיג (חפשו בגוגל). נראה שהשבוע שהעברנו יחד היה מרגש ומיוחד לא רק עבורנו, אלא גם עבורם. הם לא רק הובילו את הדרך או המליצו על מקום טוב לארוחת ערב – למרות שכמעט תמיד אכלנו כולנו יחד, אלא לאורך הטיול נרקמה לה חברות מיוחדת, של רוכבים, אופנוענים, שמטיילים ביחד ונהנים מהדרך, מתלהבים ממנה, חולקים חוויות ומתגבשים לכדי קבוצת רכיבה של חברים, ולא של חבורת  אנשים זרים שבמקרה רוכבים לאורך מעל 1,600 ק"מ באותה הדרך.

ייאמר לזכותם שהניסיון שלהם לאורך השנים וההיכרות שלהם עם כל הלוגיסטיקה הכרוכה בהוצאה לפועל של טיול כזה, ניכרים מאוד ובאים לידי ביטוי בתכנון והארגון המאוד מסודרים שלהם, עד לאחרון הפרטים. יחד עם זאת, הם קשובים לחברי הקבוצה וגמישים מספיק בשביל לעשות שינויים נחוצים במידת הצורך.

החוויה הזו תיכנס אצלי ללא ספק כאחת המשמעותיות להיכל התהילה האופנועני הפרטי שלי, כזו שאזכר בה מדי פעם עם מבט חולמני בעיניים וחיוך של מתבגר מאוהב. רק קול הקברניט והדיילת שמבקשת לוודא שכולנו חגורים מעירים אותי ומזכירים לי – הגיע הזמן לנחות.

הכותב היה אורח של חברת 'איזי ריידר אירופה'.

אודות נמרוד ארמן

מכור לריח של צמיגים חרוכים ואספלט טרי, מחייך בקסדה למראה השלט "זהירות סיבובים מסוכנים לפניך!". אם היה יכול היה גר במסלול מרוצים ומקבל לחשבון הבנק צמיגי סליקס כמשכורת.

עשוי לעניין אותך

פגע וברח

פגע וברח – איך תופסים את הנמלטים?

כ-700 תאונות פגע וברח מתרחשות בישראל מדי שנה, ומשטרת ישראל מצהירה כי שיעורי הפענוח גבוהים היותר; כיצד עובד התהליך מרגע התאונה ועד לאזיקים על ידי הבורח?

2 תגובות

  1. קראתי את הכתבה בהנאה צרופה. הכתבה הזכירה לי את הטיול שעשיתי עם איזי ריידר בשנה שעברה.
    הטיול התאפיין בנופים מדהימים, פסים מאתגרים ואוירה נהדרת.
    הארגון היה למופת וביקרנו במקומות ייחודיים ומיוחדים.
    טיול חובה לכל מי שמחשיב עצמו לאופנוען בנשמה.
    אין ספק שאסע עימם שוב.

    • מנסיון- טיול אופנועים עצמאי באלפים לשבוע עולה בסביבות 2000-1500 יורו (אם יש לך את כל הציוד):
      טיסות 150-350 יורו
      אופנוע 750-1100יורו תלוי בסוג האופנוע(למשל הונדה 750 או במוו GS) כולל ביטוח.
      לינה 30-50 יורו ללילה (בהנחה שישנים 2-3 בחדר)= 250-300 יורו
      אוכל 40 יורו ליום +- = 300 יורו
      תוספת כניסה לאתרים ו/או אטרקציות ו כבישים מהירים =200 יורו

      לגבי מסלולים – האינטרנט מלא מסלולים והסברים.חשוב להכין מסלולי גיבוי למקרה של גשמים! חוץ מזה הטעויות זה חלק מהחוויה.רוכבים 200-300 ק"מ ביום. הרכיבה רובה טכנית ולא מהירה. הכבישים מעולים,הנופים מדהימים,הפסים- חוויה לכל רוכב ,אוכל טוב – אי אפשר שלא להנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

Single Sign On provided by vBSSO