ב.מ.וו S1000R: פוזל מי שפוזל אחרון

צילום: אביעד אברהמי

פְּזִילָה

– הַבָּטָה בהחבא.

– פְּזִילָה היא ליקוי ראייה שבו גלגלי העיניים אינם מתמקדים על אותה נקודה במרחב. כלומר, כאשר עין אחת צופה במטרה, העין השנייה, הפוזלת, צופה בנקודה שונה.

עוד לא יצא לי לפגוש אופנוען שלא סובל מפזילה. קלה או קשה, אבל עדיין פזילה.

היא יכולה להיות פנימית ורדומה, אבל מתישהו היא תצא. זה רק עניין של זמן.

כי בואו נהיה כנים. שנים שאנחנו מדבררים את יתרונות הדו-גלגלי בעולם התחבורתי של היום: פתרונות החניה, זיהום האוויר, הנגישות והיעילות, אבל אם אנחנו מדברים פה על אופנוענות שמתחילה אי-שם בבעירה פנימית של להט, השול הימני באיילון הוא לא הסיבה האמיתית לרכישת האופנוע.

הסיבה האמיתית היא הפזילה. העקצוץ הזה שאנחנו חשים בזווית העין או במרכז הבטן למראה אופנוע, למשמע אגזוז. זו תופעה שמתחילה מיד לאחר הרכישה הראשונה. מהרגע שהאופנוע הראשון שלנו מגיע אלינו והופך להיות חלק מחיינו. מאותו הרגע המצב הוא כרוני. אין דרך חזרה.

התסמינים שלה באים לידי ביטוי למשל בשוק האפטרמקרט. לדוגמה, בצורך הבלתי נשלט שלנו להחליף את האנדר טריי לקרבון. כן, החלק הזה שאף אחד לא באמת רואה חוץ מהעין הפוזלת שלנו, אבל אנחנו צריכים לדעת שהוא שם. מוחלף, יקר ואיכותי, וחוסך 50 גרם מתוך 200 הקילוגרמים של האופנוע.

זה לא חייב להיות האנדר טריי. זה יכול להיות המאותתים, או המראות, או הברגים שמחזיקים את הפלסטיקה, מערכת לניהול המנוע, ועוד לא הגענו לצורך הכמעט בלתי נשלט להחליף אגזוז בשביל הסאונד באוזן, שהוא ללא ספק אחת התרופות היעילות ביותר לבעיית הפזילה שלנו בעיניים.

בדרך כלל זה הכל ביחד. קונים, ומחליפים, וצובעים, ומשנים.

וברגע שאנחנו מסיימים הכל והאופנוע גמור ומוכן ומושלם ומרהיב, זה הרגע שהפזילה מתעצמת ועוברת הלאה, מהאופנוע שיש לנו לאופנוע שאין לנו אבל בדיוק עכשיו יצא.

כן, זה שכותבים עליו, ותמונות ראשונות התגנבו לרשת, והמבחן שלו בחו"ל מעורר הדים, ושהצליחו להוסיף לו 3 כוחות סוס והורידו קילו, או שסתם הוא יצא בצביעה שעושה כבוד ל-50 שנות פעילות של מישהו איפשהו.

כן, כזה בדיוק אנחנו צריכים עכשיו.

יש משהו במכונה הזו שבוער בנו. שמעורר בנו יצרים שקשה להסביר. היצרים האלו לא נוגעים לשימושיות ובטח שלא לפרקטיקה, וכנראה שגם לא לשום הגיון כלכלי. אלו יצרים שנובעים מהתחושה שהמכונה הזו מעוררת בנו. לדעתי אפשר לקרוא לזה בשם הגנרי 'רגשות'.

על היצרים הללו היצרנים מבססים את כל התכנית העסקית שלהם. אחרת בשביל מה להם לטרוח עם שיפור לדגם או עם המצאת הדבר הגדול הבא?

ועדיין, איך שלא נהפוך את זה, אין הסבר אמיתי לשאלה מה גרם לי להתעורר בוקר אחד באמצע שנת 2014 ולהחליט שחיי אינם חיים אם לא יהיה לי ב.מ.וו S1000R.

הרשת התחילה אז לרעוש ולגעוש על האופנוע אותו עומדת להשיק ב.מ.וו. אופנוע שמבוסס על להיט הסופרבייק שלה, ה-S1000RR, שהשיל את הפלסטיקה שלו ו-R אחת ועמד להיות גרסת הנייקד להצלחה הספורטיבית.

ואני, חובבת נייקדים שכמותי, שהחזקתי כבר בנייקד של יצרן אחר, טופ-אוף-דה-ליין, עם אנדר טריי מוחלף, ברגים ממותגים, ידיות מקוצרות וכל שאר החובות המוטוריות האלו, שבלעדיהן האופנוע הוא סתם מכונה כושלת וחסרת ייחוד, ראיתי את הבאז הזה שהתחיל וחטפתי את זה. את הפזילה.

מצאתי את עצמי כל היום מחפשת בגוגל תמונות, ידיעות, כתבות, מבחנים. מריירת מול פיקסלים על מסך. איזה אופנוע. מה שהוא עשה לי. גוד דמט!

חייבת לראות אותו. חייבת לרכב עליו. חייבת אותו.

ואז הוא הגיע לארץ ועמד להיחשף, יחד עם 3 דגמים חדשים נוספים, באירוע השנתי של לקוחות ב.מ.וו אליו מוזמנים כל המי ומי כל עוד הם רוכבים על, ובכן, ב.מ.וו.

גבירותיי ורבותיי, זו הפזילה – והיא בלבד, שגרמה לי באותה שבת אביבית לעלות בשעה מוקדמת מאוד של הבוקר על טרקטורון קשיש ולרכב איתו עשרות רבות של קילומטרים דרך שדות וגבעות טרשים עד למקום המפגש, שבו, בלב ליבו, עמד מנצנץ משאת חלומותיי.

כן, אני מודה. התגנבתי לאירוע השנתי של ב.מ.וו. אבל יש לי נסיבות מקלות ולהבנתי להגיע מהשטח, ועוד על טרקטורון, זה לא בדיוק נחשב התגנבות גרידא. אפשר להגיד שפשוט נקלעתי לאירוע, ובכל מקרה אני חושבת שחלה על המקרה התיישנות.

חניתי את הטרקטורון הקשיש מאחורה, שם גם היה הפשפש האחורי של גן האירועים. חלפתי על פני אזור הספא שנפתח לרוכבי הבימר המפונקים, דרך הבופה ובמקביל לבר, ושם הוא עמד – ה-S1000R.

נשמטה לי הלסת, ולא מהסיבה שחשבתי שהיא תישמט. מה זה זה?! על מי אתה מסתכל? אני אמורה לפזול עליך, לא אתה עליי!

אין ספק שהצלמים של ב.מ.וו ראויים לפרס פוליצר על שמי. הדיסוננס שהרגשתי בין התחושה שהתמונות שלו והווייב סביבו עשו לי לבין חוסר התחושה המעקצץ שהיה לי בזמן שניסיתי לעמוד מולו ולהביט לו בלבן של העין, היה גדול מדי להכלה. "היי", אמרתי לעצמי, "חכי לרכיבת מבחן".

אז חיכיתי.

הייתי מהראשונים שרכבו עליו. ממש הקילומטרים הראשונים שלאחר הרצה. וכשעליתי עליו רק רציתי לרדת. למה? לא יודעת. חיפשתי לא לאהוב אותו בכל דרך אפשרית ולכן מצאתי. חום המנוע וצידוד הכידון הזוועתי, ובעיקר ידית הקלאץ' שעוצבה עבור הנפילים בני השבטים הגארמנים באירופה ולא עבור בת איכרים עברייה.

אחרי יום רכיבה עליו ירדתי ממנו 100 מטר מהסוכנות. לא יכולתי לרכב עליו עוד מטר. שהם יגררו את ה-100 מטר אחרונים. אני הולכת הביתה.

ובאותו שבוע הלכתי וקניתי אופנוע אחר שבדיוק יצא עליו מבחן מדהים וכמה תמונות מרהיבות בגוגל, ושהזרימה של השלדה שלו עשתה לי נעים מאוד בעין. אפילו בלי רכיבת מבחן, מרוב שידעתי שזה האופנוע בשבילי.

אבל משהו בי בכל זאת לא היה רגוע.

האופנוע הזה, שהעז לפזול עליי בחזרה, לא נתן לי מנוח. משהו בו כנראה השאיר בי איזה חותם רדום של חוויית רכיבה שהתכחשתי לה כל כך הרבה זמן. הסיפור לא היה סגור.

כי הנה, היום אני רוכבת על אופנוע שלפני שקניתי אותו אפילו לא ישבתי עליו, שלא נדבר על סיבוב, ולמרות חום המנוע המבשל שלו, הצידוד הזוועתי, ועוד כמה אי-התאמות כאלו או אחרות, אני נהנית מכל שנייה עליו, ולא מצאתי רבע סיבה להתחרט על ההחלטה הבוגרת, השקולה וההגיונית להחליף אופנוע אהוב ומושקע, מוצלח וחדש למדי, שהתאים לי כמו כפפה ליד, באופנוע שלא רכבתי עליו לפני העברת הבעלות על שמי אפילו לשבריר שנייה.

כי אם הנוכחי הגיע כעובדה מוגמרת ומספק לי חוויית רכיבה כל כך טהורה ומסעירה, על מה בעצם פסלתי את ה-S1000R? על אותם הדברים שעכשיו, עם הנוכחי, אני מתייקת אותם לתיקיית ה'מה זה בכלל משנה כשיש לך כזה מנוע?'.

הרגשתי שנהגתי בסופרבייק העירום של ב.מ.וו בחוסר צדק. שלא נתתי לו הזדמנות אמיתית. שנתתי לחוסר חיבור לעיצוב, שהיה רחוק מהמראה הנייקדי הטהור שאותו אני כל כך מחבבת, להיות גורם קצת יותר מדי משמעותי באופנוע שאמור לעשות קצת יותר מאשר נעים בעין. לדוגמה – להאיץ ולפנות.

ומכיוון שלאחרונה התחלתי להרגיש בזווית העין את העקצוץ הקל הזה של ה'הבטה בהחבא', חשבתי שיהיה נכון לבדוק שוב, אחרי שהעברתי עוד שנה וחצי בהתבגרות, מה בדיוק היה שם ביני לבין הפוזל.

הפעם רכיבת המבחן הייתה קצת יותר משמעותית ועמדה על מספר ימים. אין ספק שזה פרק זמן שמאפשר להתחבר יותר לאופנוע ולזהות לעומק יתרונות לצד חסרונות.

כשיצאתי הפעם הזו מהסוכנות, גשם שוטף בדיוק סיים לרדת ומערכת ניהול האופנוע הייתה על מצב RAIN – המתון מתוך ארבעת המצבים האפשריים. ביציאה משער הסוכנות העברתי ל-ROAD. הרי לא לקחתי S1000R בשביל המתינות שלו. 3 דקות אחר כך כבר הייתי במצב דיינמיק, ושואלת את עצמי "מה לעזאזל השתבש לפני שנה וחצי?".

באתי אליו אחרת.

פתאום התקלה העיצובית שלו כנייקד קיבלה התייחסות אחרת. זה סטריטפייטר במובן הטהור של המילה. סופרבייק שהופשט. זה לא נייקד באדי בילדר שבילה את זמנו במכון היופי. זה לוחם רחוב אמיתי.

עם הגישה הזו כבר חיפשתי אצלו את האופי. ממושב האופנוע רואים כביש. וממושב ה-S1000R מרגישים כביש. והוי, כמה שמרגישים! חיבור מושלם הביא אותי לתחושת התעלות ברכיבה. איפה היה כל המנוע הזה לפני שנה וחצי?!

חום מנוע מטורף? הרי כשבחנתי אותו בזמנו היה שרב של 100 מעלות עם 200 אחוזי לחות. מה רציתי מהמסכן – שיפעיל עליי מזגן?

צידוד בעייתי? לא ברור לי על מה הלנתי. זה סופרבייק.

ידית קלאץ' שהרגה לי את היד? גיליתי את נפלאות הקוויקשיפטר שפתר 50% מהבעיה, וידיעה מוחלטת שידיות האפטרמרקט – אליהן הייתי פוזלת ומחליפה בלי שום קשר ל'כן או לא תפקוד מתאים של הסטוק' – היו פותרות את הבעיה.

אז מה לעזאזל גרם לי להירתע מהאופנוע בזמנו?

יומיים של רכיבה על הפוזל השאירו אותי סוערת, מלאת רגשי אשמה ומבולבלת. אבל אז קרה דבר מופלא: העברתי את ניהול האופנוע לדיינמיק פרו.

הו מאמא!!!

הבלבול הפך למחשבות כפירה.

שני מבחני רכיבה, אותו אופנוע. שתי חוויות רכיבה שונות בתכלית לא מותירות לי ברירה אלא להגיע למסקנה שרכיבת מבחן יכולה לתת לך את כל הכלים לבחור את האופנוע הנכון בשבילך, אבל יכולה גם לעשות את ההפך בדיוק.

החיבור המדויק שהיה לי ברכיבה מספר 2 עם ה-S1000R היה הטוב ביותר שהיה לי בכל שנותיי על אופנועים. רכיבה מספר 1 הפריעה לי לראות את זה.

שתי מסקנות התגבשו לי מהחוויה הזו:

הראשונה – שכנראה אין מנוס מלתת ללהט להמשיך ולהוביל אותי. לתת לחוויה של האופנוענות להמשיך ולהגיע מהקרביים ולא מהראש.

השנייה – שיש פעמים בחיים שאדם צריך לכרוע על ברכיו, להביט לאופנוע עמוק בעיניים (ובמקרה של האופנוע הזה לבחור באחת ולהתמקד רק בה, אחרת זו פעולה בלתי אפשרית) ולבקש שייתן לי הזדמנות שנייה.

כי בינינו, זה לא ממש משנה על מי ועל מה אנחנו רוכבים, מה הסגנון שלנו ומה היעד, כי בסופו של דבר החיבור הזה בין האדם למכונה נועד קודם כל ולפני הכל לחבר אותנו לעצמנו, וה-S1000R לימד אותי שבמקרה הזה – פוזל מי שפוזל אחרון.

עד הדגם הבא…