דף הבית / גריד / הגזייה: מה למדתי תוך 20 דקות
ogo1

הגזייה: מה למדתי תוך 20 דקות

(על מסלול המרוצים הונגרורינג עם KTM סופר דיוק 990)

אלי פנגס

1) לזה נועדו אופנועי ספורט. כן, כולנו יודעים לדקלם את זה בשליפה מהמותן, כולנו (אם אנחנו אוהבים אופנועי ספורט, כן?) מפנטזים על זה. אבל רק שם, כשמגלגלים קדימה את הגז ועוברים בחלקות אל הבלמים לקראת פנייה שיכולה להקיף שכונה קטנה בתל אביב, פתאום זה מכה בך ואתה חושב בקסדה: "או.קיי, הבנתי… אז לזה התכוון המשורר…".

2) אופנוע ספורט על כביש ציבורי זה סוג של מסכנות. אם הבנת את הסעיף הקודם, אתה לא יכול שלא להגיע אל המסקנה הנוכחית. אין ספק שאופנוע ספורט על כביש ציבורי יכול לספק סדרות שלמות של רגעים מדהימים ברצף, אבל בסופו של יום זה משחק בנדמה לי. נדמה לי שאני רוכב מהר, נדמה לי שאני משכיב, נדמה לי שאני בולם ברגע האחרון, נדמה לי שאני משחיל אותו דרך הפנייה הזו על הקצה וממצה את הפוטנציאל שלי ושלו. הכל משחק בכאילו. הרי אין מצב שאתה לא סוג של מסכן, אם בכל רגע ברכיבה שלך אתה מנהל את האופנוע דרך נתיב ברוחב שניים וחצי מטרים מסכנים, שסלול באספלט באיכות מסכנה, שמסתיים בגדר הפרדה או סלעים שיכולים להפוך אותך למסכן הכי גדול על הפלנטה. ואם כך, אין מנוס מלהנדס את הרכיבה שלך במשורה, לווסת את המינונים על בסיס קבוע, לצ'פר את עצמך מדי פעם עם ביצוע קצה שתמיד מנקר ברקע שלו פחד מוות, ולפנטז על פעם אחת, רק פעם אחת, שיתנו לך להתבטא כמו שצריך על המכונה הזו. כי עמוק בפנים אתה יודע שלרכב ככה על הכביש הציבורי זה כמו לעשות מטווח בין שורות המדפים של מחסן תחמושת.

אוקי, אז לזה נועדו אופנועי ספורט...
אוקי, אז לזה נועדו אופנועי ספורט…

3) אין תחליף להכשרה מסודרת והתעסקות מתמדת עם איכות הרכיבה שלך. אחרת אתה נזרק אל תוך מה שנראה לך פתאום כמו ים של אספלט, והולך לאיבוד. בהיעדר סדר פעולות נכון וסולם עדיפויות – שמביא אותך לשאוף לתוצאות מסוימות, בנושאים מסוימים, בסדר מסוים – אתה מוצא את עצמך פשוט משתולל. טוחן את הגז, מפספס נקודות בלימה והיגוי, אוכל עקיפות על ימין ועל שמאל ולא מבין למה זה קורה לך. אם רק תדע להתחיל בקצב הנכון ולנצל את המהירות הנמוכה יחסית בכדי לפתור את החידה שרצה לך מתחת לגלגלים, פתאום שטיח האספלט המטריף הזה יתחיל לדבר אליך ותמצא את עצמך מתפוצץ מרוב עונג של זרימה בטיסה.

4)  ברך באספלט זה הבולשיט הכי גדול. גם אצלי הברך המשתייפת הייתה פנטזיה לא קטנה. בעברי הצלחתי לשייף אותה במעגלים ואפילו בהקפות של מסלול הסופרמוטו, אבל אף פעם לא בנסיעה רציפה על אופנוע כביש. היו לי דברים אחרים להתעסק איתם, אבל תמיד רציתי, אני מודה. סביב ההונגרורינג רכבתי עם חליפת עור ומגפי מוטורקרוס (עזבו, סיפור ארוך) – מה שלא השאיר מקום לסליידרים. אבל זה לא עניין אותי. גם העובדה שהחליפה דנדשה לגמרי וזו רק הפעם השנייה שאני לובש אותה לא עניינה אותי. הסתכלתי על הברכיים שלי, על התפר בין הסקוץ' שאליו אמור להידבק הסליידר לבין העור הלבן והמבריק של ה-RST, ונפרדתי לשלום. האזורים האלה, ידעתי, יחזרו מהרכיבה הזו קרועים. כי איפה אני אלמד לשייף אם לא שם. ואכן, אחרי שתי הקפות חימום, איפוס והתאקלמות, שלפתי את הברך באחת השמאליות. לא רחוק מדי הצידה, בלי למתוח את החליפה, למרחק של אולי שלושים סנטימטרים ממיכל הדלק, רבע ישבן גולש אל הפנייה, כידון משוחרר. זו הייתה מידת תשומת הלב היחידה שהחלטתי לתת לעניין. כל השאר זה ביצוע נכון ומהיר של הפנייה. ויש שם פניות כל כך ארוכות שאתה יכול לפתור בהן בעיות חיבור וחיסור לפני שהן נפתחות אל היציאה.

ככה יצא שרגע לפני האפקס הברך עשתה קחחחח… אחר כך ימינה – אותו הסיפור. ואז שוב שמאלה ואז שוב ימינה – היי אמא, תראי, אני על הברך. לא רק זה, אני על הברך ועל הרגלית, מוציא ניצוצות מהמגפיים ומתכנן איך אני תוקע בחזרה את המניאק שעקף אותי קודם. זה היה כל כך קל שם, שהרגשתי פתאום מגוחך על שנתתי לביצוע זניח שכזה להטיל צל על הרכיבה שלי במשך שנים.

בטח שמעתם את זה מיליון פעם, אז הנה עוד אחת גם ממני: ברך באספלט היא אמצעי, לא מטרה. אבל זה מגניב פצצות!

מגניב פצצות!
מגניב פצצות!

5) אם אתה רוצה להיות מהיר, אין דבר יותר חשוב מדרייב ביציאה מהפנייה. גם כאן, אם התעניינתם קצת ברכיבה ספורטיבית, בטח נתקלתם במשפט "כנס לאט, צא מהר". אם לא נתקלתם בו, הוא מדבר בעיקר על המצב המנטלי של הרוכב. כניסה מהירה או חמה מדי אל הפנייה, מכניסה את הרוכב ללחץ, גורמת לו לבלימת יתר, לחזרה מאוחרת מדי לגז, ולפעמים גם לפספוס של הקו, בעיקר ביציאה. אין ספק שבדרך הזו, זה מרגיש כאילו אתה רוכב מהר יותר. יש בלימה מטורפת, היגוי של הרגע האחרון, והשכבה פסיכית – אם יש לך את הביצים. אבל בתכל'ס, כשהאופנוע כבר אחרי שיא הפנייה, אתה עדיין מנהל את הכניסה שלו ומכבה את השריפות שהדליק חזיר הגז שבתוכך. וחוצמיזה, בזמן רכיבה, כמה זמן אתה על הבלמים? וכמה זמן אתה יכול לקזז על הבלמים? עשירית שנייה בכל פעם? יופי. זה בסדר אם אתה צריך לתקוע מישהו בכניסה לפנייה או לקזז עוד שבריר סאב-אטומי של זמן בכדי להתמקם בפול-פוזישן. אבל מה שווה עשירית השנייה הזו אם אתה לא ולנטינו רוסי, והיא גורמת לך לפתוח את הגז חצי שנייה מאוחר יותר ועוד באופן מהוסס? וגם כאן מחכה השאלה האחרונה, ותחשוב טוב לפני שאתה עונה לעצמך: מה שווה יותר מבחינת זמני הקפה, חצי שנייה של דחיית נקודת הבלימה, או חצי שניה מוקדם יותר בפול גז?

בהונגרורינג, הפנייה האחרונה היא ימנית עיוורת של 180 מעלות. בפעמים הראשונות שבהן ניסיתי לרכב מהר, המהירות המקסימלית על הישורת הייתה 184 קמ"ש. כשהתחלתי לסדר את קצב הכניסה וקו הפנייה של הימנית האחרונה, יכולתי לפתוח את הגז יותר מוקדם, להרים אותו בהחלטיות ולזהות בדיוק את הנקודה שבה אפשר לנעול את המצערת על העצר. התכנון הזה של כניסה שקולה ויציאה על דרייב כמו שצריך היו שווים 205 קמ"ש על הישורת. איזה קטע – אותו אופנוע, אותו מסלול, אותו רוכב, פול גז על הישורת כל הזמן, 21 קמ"ש הפרש במהירות הסופית בזכות הדרייב מהפנייה האחרונה. תחשבו על זה.

6)  זה שאתה נכנס בדיוק על הקו הנכון, זה רק חצי עבודה. את קו המרוצים בהונגרורינג, אם אתה מתעסק רק בו, קל למדי למצוא. בטח בשליש הראשון של המסלול. מה גם שאפשר להיעזר בפסי הגומי החרוך על האספלט בכדי לקבל רעיונות מהיכן ולאיפה נוסעים בתוך נהר האספלט הזה. הבעיה היא שבהקפות הראשונות אתה נכנס בול על הקו, מחבר את הגז, מרים עיניים ליציאה, מגביר עד הפול גז  – ובמקום להיסחף על הצנטריפוגה עד האפקס החיצוני של היציאה, אתה מקבל כלום. לאופנוע יש מספיק מהירות רק בשביל להיזרק אולי שלושה מטרים מהאפקס הפנימי. יש  שם עוד לפחות עשרה מטרים של אספלט לא מנוצל שמוכיח לך איזה קוקסינל אתה. בהקפות היותר מהירות אתה מצליח להיכנס מספיק מהר בכדי להיסחף עד שני שליש רוחב המסלול ביציאה, ואת שאר הרחבת הקו לחיצוני אתה עושה עם ההיגוי. ככה יוצא שגם אז, אחרי שהרגשת שכמעט נהרגת מרוב מהירות בכניסה, אתה עדיין מרגיש קוקסינל ביציאה.

קוקסינל וזה...
קוקסינל וזה…

7) כמה גאונים מטורפים הם רוכבי ה-MotoGP. אי אפשר שלא להיזכר בצילומי האון-בורד מהיורוספורט כשאתה טס שם בין האפקסים האדומים לבנים. אי אפשר גם שלא להרגיש שמה שאתה רואה דרך הקסדה, נראה כמו ההילוך האיטי של צילומי יורוספורט. אחרי החוויה המתקנת של המהירות בכניסה, ואחרי שאתה מגלה שאין לך את הכלים והביצים להעיף אופנוע פנימה במהירות כזאת, שבה הוא נגרר ביציאה החוצה לכל רוחב המסלול רק בגלל כוחות הצד, אתה מבין שיש שם מכונות מלחמה ביוניות בסבב העולמי. רק עם הנוכחות בשדה הקרב שלהם אתה מפנים באמת עד כמה אתה קטן, חלש ועלוב, וכמה הם גדולים על החיים בכמה מידות.

8) בכדי לדגדג את השערות על הביצים של גאונות, אין מנוס מלהגזים בכוונות. אחרי ששייפת את הברכיים, אחרי שחילקת כמה עקיפות ואחרי שטחנת קצת את הרגליות על ימין ועל שמאל, אתה מבין שמה שדורש טיפול נמרץ הוא מהירות הכניסה שלך. הקיזוז של עשרות הקמ"שים מהישורת אל שיא הפנייה הוא אלמנט שקל מאוד לפספס בו. רוכב חכם החושש לחייו תמיד יבלום מוקדם מדי. רוכב פסיכי יפספס, יקפא וייגרר החוצה.

הישורת בהונגרורינג היא באורך טיפה פחות מ-790 מטרים, והיא מתוחה על גבעה מתונה, כך שמתחילתה אתה אינך רואה את הפנייה שבקצה הרחוק. לטוס על מעל 200 קמ"ש לקראת קו אופק קרוב מדי, שמאחוריו מחכה לך פנייה של 180 מעלות, זה בעייתי לאדם מן היישוב. עד שהוא מגלה שלא עוזבים את הגז לפני שנגלית בפניו הפנייה, כי יש מספיק זמן לבלום. עכשיו השאלה היא מתי. שאלת השאלות. ובכן, הפתרון שאני מצאתי בתנאים הסטריליים של מסלול מרוצים היה פשוט להבנה, אבל קצת בעייתי לביצוע. הוא הלך ככה: פול גז כל הזמן, גם תוך כדי מחשבות ותכנון. המבט נעול על היציאה מהפנייה המתקרבת והאופנועים הנשפכים ממנה. ברגע שהפול גז על הישורת לא מסתדר בעליל עם העובדה שהאופנוע צריך לנסוע עוד מעט אל המקום אליו אני בוהה (יענו, לכיוון ההפוך), יורדים קראטה על הבלמים.

וואלה, עובד. אבל אפשר יותר. אז שוב, בהקפה הבאה, על השוליים השמאליים של הישורת, פול גז, הנה הפנייה, רגע, עוד לא, לא הגיוני, שיט… וכשנדמה שאי אפשר יותר פשוט לוקחים עוד נשימה ורק אז צוללים על הבלמים. הנה, אני מרגיש את הביצים של סטונר על הקודקוד של הקסדה.

מרפק זה הברך החדש; פנגס מאלף את הטואונו
מרפק זה הברך החדש; פנגס מאלף את הטואונו

9) מסלול הוא מסלול הוא מסלול. אם רכבת פעם על מסלול מרוצים – בין אם ספיישל טסט באנדורו, מוטוקרוס או סופרמוטו – אם הרגשת פעם נוכחות של רוכבים אחרים בקרבה של סנטימטרים, אנשים עם כוונות להשחיל אל האפקס את הקדמי שלהם לפני הקדמי שלך, אז אתה מתחבר מיד אל התחושה הזו גם על מסלול אספלט. יש כיוון תנועה אחד, כל השחקנים נמצאים שם כדי לשחק, יש מכלול כללים בסיסי וברור, וזהו. הכל בסדר. הפצצות כבדות של גז.

פתאום אתה מרגיש בבית, וזה לא משנה לך שאתה ב-130 קמ"ש על הרגליות ועל הברך, הקדמי שלך נמצא חמישה סנטימטרים מהאחורי של זה שלפניך, והגלגלים שלך מתחת לכידון של זה שלצדך. אתה דוחף את הראש פנימה וקדימה בקרבות בלימה, מקבל חיתוכים על האף, מניף רוכבים ש'נשענים' עליך ודוחס אותם החוצה, ומתחרה עם כולם על מי מייצר אפקט רוגטקה יותר חזק ביציאה מהפניות. זה המקום לאגו שלך לפרוח. שם אתה הקוף שדופק על החזה, נלחם על מעמדו ומנסה להוכיח מי גבר. ואיזה כיף אדיר זה ששם זה לגיטימי. שהמקום הזה נבנה בשביל קרבות אגו כאלה בדיוק. עדרים של אגו חיי ובועט, לא מודחק, לא מתנצל, אלא פורח. ראש בראש, מלחמת חולי גזזת.

10) לחיות את הרגע. פעם בחיים פתאום יש לך רגע של פעם בחיים, השאלה אם הבחנת בו לפני שהוא הסתיים.

אודות כתב אורח

עשוי לעניין אותך

Blitz-3000-launch-003

בליץ משיקה קטנוע חשמלי עם סוללות נשלפות

הבליץ 3000 משתדרג ומציע מערכת סוללות נשלפות וטעינה חיצונית; יגיע ארצה בספטמבר; המחיר טרם נמסר

תגובה אחת

  1. מעולה, כל כך נכון. געגועי להונגרורינג…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

Single Sign On provided by vBSSO