הגזייה: שאלת השאלות

אלי פנגס

בסדרות הדרכה ואימון רכיבה ליס"מ של משטרת ישראל, האווירה היא אחרת מהקורסים שמדריכי 'אופנוען מאומן' מעבירים ללקוחות פרטיים. היס"מניקים מגיעים אלינו כל שנה, ואנחנו מכירים את רובם ויודעים עם מי יש לנו עסק. אלה הן יחידות מגובשות שעובדות קשה ומורכבות מחבר'ה צעירים, סוג של גולנצ'יקים מופרעים על אופנועי משטרה. העבודה איתם רועשת ומצחיקה יותר, ובהיותם רוכבים מבצעיים אנחנו זוכים להעביר להם אימון תובעני ומאתגר יותר באווירה חברית, רגועה ומגניבה.

באחד הקורסים האלו שאל אותי אחד השוטרים הרכובים שהגיע לראשונה לקורס רכיבה מתקדמת, איך הוא יכול לדעת כמה נמוך אפשר להשכיב. כבר נתקלתי בשאלה הזו בעבר והיא חלק מסדרה בלתי אפשרית של שאלות, שכוללת עוד שתי שאלות נוספות: הראשונה היא איך אני יכול לדעת כמה חזק אפשר ללחוץ את הפרונט בבלימה אל תוך ההטיה, והשנייה היא איך אני יודע כמה גז אפשר לתת ביציאה מהפנייה ובאיזה קצב אפשר להגביר אותו מבלי לאבד את האחורי. שלוש השאלות האלה יש בכוחן לגרום לכל מדריך מנוסה להיאלם דום. כאילו, מה אתה עונה על שאלה שכזאת? עזוב'תי באמא'שך… תשכיב עד שתתרסק, ואז בפעם הבאה, אחרי שתחלים, תשכיב טיפה פחות…

החיפוש אחר התשובה הראויה לשאלות מהסוג הזה העסיק אותי לא מעט זמן. לכאורה, כל אחת משלוש השאלות האלה יכולה להיחשב כשאלת השאלות. התשובות עליהן גוללות בתוכן את הפוטנציאל להפוך כל אחד מאתנו לקייסי סטונר. אבל בואו לא נשלה את עצמנו, אין לאף אחת מהשאלות האלה תשובה אחת ברורה. ובתור מדריך, זה תסכל אותי.

אבל אז, בקורס יס"מ, מול האחרון ששאל אותי, באה לי ההארה. ביקשתי לענות לו על השאלה באמצעות שאלה אחרת, וביקשתי שיענה לי על השאלה שאשאל ברצינות. הוא הסכים. אז שאלתי אותו – וסלחו לי על השפה – את השאלה הבאה: "כשאני יושב על הספה מול הטלוויזיה, ואז אני מרגיש לחץ לא נעים בבטן התחתונה, איך אני יכול לדעת אם אני יכול להפליץ, או שאני חייב לרוץ לחרבן?".

הוא שתק. הוא שתק כי ידע שהתשובה נמצאת בהיכרות שלו עם הגוף שלו, ושאין סיכוי שהוא יצליח להסביר לי ולגוף שלי איך מבחינים בין שתי האופציות. ופה קבור הכלב. בהיכרות. בחיבור. חיבור לאופנוע.

חוליו אגלסיאס מהתחת

אתה יודע שאתה מחובר לאופנוע שלך ברגע שאתה שם לב שיש לו ימים טובים וימים רעים. זה עניין של זמן. של זמן משותף. זמן משותף ושימת לב. אם אתה רק מונח עליו, לא יהיה לך מושג במה מדובר. אבל אם אתה מחובר אליו, אם אתה אוהב אותו, אם עדיין אחרי כל הזמן הזה הוא מצליח להגניב לך את הראש ככה סתם באמצע יום חול, אז אתה מתחיל להרגיש.

כי להיות מחובר לאופנוע זה לא רק לשבת עליו ולחבוק עם הברכיים, ואז, כשהספידומטר מחליט, להכניס אותו לטיפול תקופתי. לא, זה לא זה. אתה צריך לרכוב עליו. לא סתם לנסוע, לא סתם לזוז, אלא לרכוב. לעבוד בעדינות עם כל הגוף ולהיות ער לא רק לעומסים שאתה מפעיל, אלא גם להיזונים החוזרים שמגיעים אל קצות האצבעות שעל ידית הבלם, או כריות כף הרגל שעל הרגלית, או החלק הפנימי של הירכיים. כי האופנוע מדבר אליך בשפה שלו, ואם אתה לא מבין אותה  אז זו בעיה. בעיה קשה יותר היא אם אתה לא ער לעובדה הפשוטה הזו שאופנוע יכול לדבר. שהרי אז, אין לך שום סיבה להקשיב ואתה הופך להיות מכונה קרה וסתומה לא פחות ממנו, ואין ביניכם שום דבר משותף למעט נקודות המגע של הגוף שלך במתכת או בפלסטיקה שלו. וככה לא רוכבים.

אז כן, אופנוע יכול לדבר. פשוט צריך לדעת להקשיב. ולא עם האוזניים, אם יורשה לי. כי זה שיש לאופנוע צלילים משלו וכשהם משתנים אז משהו לא בסדר – את זה יודעים כולם. כמו שכולם יודעים שמשהו לא בסדר כשתינוק בוכה, או כששומעים את הפסנתר הצורם של הודעות התקלה בווינדוז. אבל בכדי לשמוע דברים קצת יותר עדינים מהדפיקה החולנית של צלצול שסתומים או בוכנה שבורה, צריך להקשיב עם איברים אחרים.

כשאתה מחובר לאופנוע אתה מקשיב לו דרך כל הגוף. ברזולוציה נמוכה אפשר לשמוע אותו רק עם העצמות והשרירים. אבל בכדי להבין דקויות, צריך להקשיב לו דרך העור. ולא, לא העור של החליפה או המעיל. העור שלך. זה שמרושת במיליארדי תאי חישה עצביים שהשפה העברית הכל-כך עשירה בחרה לבטא בתאור הסתום 'חוש המישוש'. מעבר לעובדה שהחרוז הזה נשמע סופר-דבילי, הוא גם לשון ההמעטה של המילניום. כאילו, איך אפשר לתת למערכת שמסוגלת לזהות טמפרטורה, לחות, לחץ, ויברציות ומרקם באותו הזמן, שם דפוק כמו חוש המישוש. אבל עזבו, נסחפתי. חזרה לעניין. והעניין הוא שהאופנוע שלך מתקשר באמצעות ויברציות.

בכל רגע ברכיבה האופנוע משדר ויברציות במגוון תדרים ועוצמות. נסו פעם להתרכז בתחושה ביד ימין כשאתם פותחים במתינות את הגז בסל"ד נמוך בהילוך האחרון כשאתם לבד על האופנוע, ולאחר מכן נסו את אותו הדבר בהרכבה. ההבדל לא יתבטא רק בכמה מעלות צריך לסובב את המצערת ובכמה חזק האופנוע דוחף את הלחיים של התחת, אלא גם בתחושה שונה בעור של כף היד. נסו לבצע את אותו הניסוי ולהשוות את התחושה ביד, מוקדם בקרירות של הבוקר ואז בשיא החום של הצהריים. אם היד מונחת על המצערת בעדינות, כמו שצריך, ולא מחזיקה בכידון כאילו החיים שלכם תלויים בו, ההבדל יהיה מורגש. והעור של כף היד הוא רק קצה הקרחון. כי את השינויים המינוריים האלה בעוצמות ובתדרים שמשדר האופנוע אפשר לקלוט בכל הגוף. פשוט צריך להתרכז בכל מכלול או התנהגות של האופנוע בנפרד, בכדי להבין איפה בגוף מתקבלת התשדורת. ולהמחשה, נסו עוד משהו: סעו עם מרכז כף הרגל על רגליות הרוכב וחישבו על המתלה האחורי. תוך כדי הריכוז והחיפוש אחר התחושות מהמכלולים של המתלה האחורי, הניחו את כריות כף הגל על הרגלית, לחצו מעט למטה והצמידו את העקבים פנימה לכיוון השלדה. ברוב המוחלט של האופנועים ממש תוכלו להרגיש את התנועות של הזרוע האחורית.

העסק עובד אותו הדבר גם עם הידיים והמתלה הקדמי. אחיזה רפויה של הכידון בכל מצב ברכיבה תגלה פתאום שלמזלג ולגלגל הקדמי יש שפה עשירה בהרבה משחשבתם. יש שם כל הזמן תנועות מעלה ומטה, תזוזות עדינות ימינה ושמאלה, עיוותים ברכיבה חזקה ואפילו תקתוקים כאלה שאומרים שעוד רגע אתה מאבד את הקדמי ועף לאלף עזאזלים.

הפתעה לחה

רק כשאתה לומד להקשיב לאופנוע דרך העור שלך אתה יכול להתחבר אליו באמת. כל מי שהיה מחובר פעם לאופנוע ספציפי בכל נימי נפשו, יוכל להעיד שאפשר להרגיש הכל. את לחצי האוויר בצמיגים, את תרכובת הגומי שלהם, את העובדה שרפידות הבלם מתקרבות לסוף החיים שלהן, או שמסנן האוויר כבר סתום מאבק. אפשר אפילו להרגיש מתי השמן במנוע סיים את הקדנציה שלו וכדאי להכניס את האופנוע לטיפול ולהחליף בשמן חדש.

ורק כשאתה מרגיש ככה את המכונה, אתה קולט שיש לה ימים טובים וימים רעים. כי יום טוב או רע זו קומבינציה של מיליון משתנים. של טמפרטורה, של לחות, של לחצי אוויר ביחס לטמפרטורה, של הזמן שעבר בין הטיפול הקודם לטיפול הבא, של מצב הניקיון, ואפילו של מצב הרוח של הרוכב. שם, בין כל המשתנים האלה, שמיום ליום משתנים ממש קצת לכאן ולכאן, נמצאת התחושה ברכיבה. החיבור. ההרגשה הזו שאומרת אם למכונה יש יום טוב או פחות טוב, ועוזרת לך להחליט (או להרגיש) אם היום כדאי לנהל את הנסיעה במשנה זהירות, או שאפשר להוציא לאופנוע את המיץ. אם אפשר לרדת לו יותר חזק על הפרונט בכניסה לפנייה הנוכחית, או לא. אם אפשר לפורר לו את הרגליות היום, או לא.

כי בדיוק כמו ההבחנה בין נפיחה לחרבון, מדובר במכלול של תחושות בטן שאתה לומד לפענח מתוך היכרות אינטימית עם הגוף שלך. אבל גם אז, זכור שאף אחד לא יכול להבטיח לך שאולי פעם, בלי כוונה, אתה תלחץ בכדי לשחרר גז, ובמקום זה תיפלט לך איזו הפתעה לחה. כי אין מה לעשות, אף אחד לא מושלם.

פורסם לראשונה במגזין פול גז