הגזייה: שברת שילמת

כתב: אלי פנגס (פורסם בעבר במגזין פול גז)

יש לי שני חברים שבכל הקשור לאופנוענות הם נחשבים תלושים. האמת היא שגם בתחומים אחרים הם קצת לא מחוברים למציאות, אבל נעזוב את זה עכשיו. לעניינינו, אף אחד מהם לא יכול להיחשב אופנוען – גם בהגדרה הרחבה ביותר של המושג. אחד מהם עוד נתן כמה פעמים גז על אופנוע מזדמן, ובדרך כלל זה היה אופנוע מאוד חזק ורק בקו ישר. השני אפילו את זה לא עשה. הייתה רק פעם אחת שבה, בתור נער פוחז, הוא קיבל סיבוב על פיאג'ו סי. כל מה שהוא היה צריך לעשות היה להגיע לקצה המושב, לסגור ולנעול את המחסום ולחזור בבטחה הביתה. בכדי לא להכביר מילים, הנה פיסת דיאלוג נאמנה למקור מאותו לילה, לפני כמעט 20 שנה:

"אתה רואה את המחסום, כן?"
"רואה, רואה"
"לא תאט קצת?"
"אני שולט, אני שולט"

זה נגמר בפיאג'ו סי עם כידון צ'וֹפר מתוח לאחור.

למראית הדֵה-ז'ה-ווּ

אני לא יודע אם יצא לכם, ובהחלט מקווה שלא ייצא, אבל יש מעט מאוד חוויות מפוקפקות יותר מזו שבה אתה מחזיר אופנוע לבעליו אחרי שעשית נזק. ולא משנה כמה מינורי. היו לי כמה וכמה (וכמה…) כאלה, אז תאמינו לי – אני יודע על מה אני מדבר. מדובר ברגעים כאלה, ארוכים ארוכים, שבהם אתה עומד מול אדם שמנסה בכל מאודו להישאר רגוע. רק מה, שניכם יודעים שממש מגיע לך איזה אגרוף בראש כי יצאת חתיכת דפקט. ואני יצאתי דפקט הרבה יותר מדי פעמים; הפלתי, הפכתי, שפשפתי, עיקמתי וריסקתי לחתיכות כל כך קטנות – שעד היום עוד אפשר למצוא במקום פירורים קטנים של אופנוע.

הסיטואציה היחידה שבה יש הרבה פחות דרמה כשאתה חוזר עם נזק לאופנוע היא כשהוא שכור. במקרה הטוב אתה משלם על נזק קטן, במקרה הרע אתה משאיר שם את ההשתתפות העצמית. כך או כך, אי אפשר לבוא אליך בטענות. שברת שילמת? אז הנה, שילמתי. עוף, עוף לי מהעיניים.

כמובן שצריך להיות די עשיר בכדי לפתח גישה שכזאת. או לחילופין, להיות בתאילנד. הימים הם ימי הטיול שאחרי הצבא. המקום: קו-פנגאן. עבדכם הנאמן מגיע לאי הטרופי נטול ניסיון דו-גלגלי ועם זקפה אופנוענית שנמשכה מכיתה ט' בערך. עוד מהמעבורת יכולתי לראות את שורת האופנועים שממנה הזדקר איזה קוואסאקי גבוה וירוק כפפאיה, אז אחרי שהתמקמתי חזרתי אל האופנועים ושכרתי לי KDX250. מתוך יצר הרפתקנות, או טמטום גרידא, החלטתי שאני מנסה לטפס איתו אל המגדלור של חוף הדרין. עד חצי הדרך עוד נראיתי בסדר, אבל אז האופנוע התרומם מולי אל האוויר, הסתובב על צירו והתרסק על האדמה. כשהרמתי אותו ראיתי את ידית הקלאץ' מדלדלת על הכבל שלה לצד האופנוע. לא אמרתי נואש, הנעתי את ה-KDX בירידה ועשיתי את דרכי דרך הפיתולים ללא קלאץ' עד הבעלים. "FIX IT", אמרתי לו באנגלית קצוצה והצבעתי על הקלאץ'. "I PAY", הוספתי בביטחון. שילמתי לו כגמולו וחזרתי אל העלייה והתכנית המקורית לכיבוש המגדלור.

עד חצי הדרך עוד נראיתי בסדר, אבל אז האופנוע התרומם מולי אל האוויר, הסתובב על צירו והתרסק על האדמה. כשהרמתי אותו ראיתי את ידית הקלאץ' מדלדלת על הכבל שלה לצד האופנוע. לא, זו לא טעות עריכה. אשכרה הבאתי את אותה התהפכות שגרמה בדיוק את אותו הנזק. לא אמרתי נואש, הנעתי את ה-KDX בירידה ועשיתי את דרכי דרך הפיתולים ללא קלאץ' עד הבעלים. דה-ז'ה-וו. "FIX IT", אמרתי לו באנגלית קצוצה והצבעתי על הקלאץ'. "I PAY", הוספתי בקצת פחות ביטחון. לא חזרתי אל העלייה ההיא. תאילנד תאילנד, אבל אי אפשר להסתדר חודש בלי כסף לאוכל.

זמן כידון

גם לשני החברים התלושים שלי יש סיפור כזה עם אופנוע שכור בטיול חלומי. היעד שלהם היה קפריסין בסיבוב הקצר של לפני הגיוס לצבא. שני הפוחזים השתוללו על האי כמו שרק ישראלים שמוציאים שם רע לישראלי המכוער יכולים. תסלחו להם, הם היו צעירים אז. יום לפני החזרה הביתה, שיכורים מאוזו ומסטולים מהחום, הם מחליטים לעשות סיבוב על אופנוע. אף אחד לא מבקש מהם רישיונות נהיגה במקום הצדדי והריק אליו ניגשו בכדי לשים את היד על האופנוע האמיתי הראשון שלהם. זה היה סוזוקי GR650. מין שעטנז ביזארי בין קאסטום לטווין מקבילי. לא היה צריך יותר מערימת המתכת המנצנצת הזו בכדי למגנט אותם אל הרעיון הרומנטי של שיוט בגבעות שלאורך קו החוף.

באופן טבעי, זה המנוסה יותר מביניהם מתיישב על אוכף הרוכב. יש לו טאץ', אין מה לדבר. בתור אחד שנוגע באופנוע פעם בשנתיים בממוצע למשך כמה דקות, מהצד הוא נראה כמו מישהו שיודע מה הוא עושה. ואכן, היום הזה עובר עליהם בתענוג צרוף. עצירות בחופים, דיבורים עם טוריסטיות, שיוט בכבישים הרריים וצחוקים על האופנוע ביום שמש קיצי בלי קסדות. לקראת ערב, כשחזרו אל העיירה בה שכרו את האופנוע, החבר השני – מעקם הפיאג'ו סי בשבילכם – דורש את זמן הכידון שלו. ה'מקצוען' מביניהם מזהיר אותו, מצווה עליו להיות עדין ועובר לשבת מודאג מאחור. וככה הם עומדים במקום עם אופנוע מונע, האחד אוחז בכידון ומסתכל למטה לראות איך מעבירים כאן הילוכים, והשני אוחז בידיות עם פרקי אצבעות לבנים מפחד. אחרי פרק זמן לא ברור נשמע הקנאק הזה של שילוב לראשון והאופנוע מג'עג'ע לדרכו בימין הדרך. על המדרכה עוברות שתי עלמות חן עם ביקיני ופיסת בד דקה וצבעונית כרוכה סביב המותניים. זה שרוכב זורק להן חצי חיוך ודופק פול גז. האופנוע מזנק קדימה, הראשים של שניהם כמעט נתלשים מהמקום, היד נתפסת על הגז, ואז, בתזמון המעולה של מרפי, אוטובוס יוצא מאחד הצמתים וחוסם את הדרך. תוך שנייה ה-GR מתמוטט, משאיר את שניהם על הכביש וטס בשכיבה על האספלט אל מתחת לאוטובוס.

חוץ מכמה שפשופים קלים לא קרה לשני הדפקטים כלום. הם מרימים את האופנוע והוא נראה רע. שרוט ועקום. כמתבקש, המנוסה ביניהם לוקח את המושכות ומתחיל לחזור עם הנבלה המקרטעת אל בעליה החוקיים. בדרך הם מטכסים עצה איך לא לשאת במלוא הנזק. הם יבואו לו זקופים עם חזה נפוח, שני צעירים חצי פסיכיים עם סכין קומנדו ישראלי בין השיניים, יושיטו לו את שטר חמישים הפאונד האחרון שנותר בכיסם, ויגידו לו את המשפט האל-מותי: "טייק דה פיפטי, ולתחת אה?".

אבו עלי

כל הדרך הם עשו חזרות איך הם ישחקו עליו אבו עלי. אחד קיפל שרוולים והבליט את השרירים, השני התאמן על קול צרוד ועמוק. לשניהם מבט חודר בעיניים, כזה שלא מתעסקים איתו. "טייק דה פיפטי, ולתחת!" הם חזרו על המנטרה שוב ושוב.

כשהגיעו לבסוף אל סוכנות ההשכרה, הם נכנסו בעוז עם האופנוע אל מרכז המוסך בפנים חתומות. אחרי שירדו מהאופנוע מלאי פאסון, הם החליפו ביניהם כמה גיחוכים מאולצים, כאילו נטולי דאגה. אחד העובדים במקום החוויר למראה האופנוע ורץ לקרוא לבעלים.

עד שהוא מגיע, שני החבר'ה-לייצים מעיפים מבט בוחן על המוסך סביבם. הקירות מלאים פוסטרים של בחורות ואופנועים, ובפינה אחת יש תמונה גדולה ממוסגרת. מצולמים בה שלושים לוחמים יחפים שעומדים בקשת, חופנים אגרוף אחד באגרוף השני. לפניהם ובמרכז התמונה עומד מי שנראה כמאסטר; חליפת קראטה לבנה, חגורה שחורה על המותניים, ביד אחת הוא מחזיק אלה קצרה וביד השנייה גביע. זה היה בעל העסק.

הם התקשרו לאמא שתשלח להם כסף.