הגזייה: שניים סוכר

כתב: אלי פנגס

פורסם לראשונה במגזין פול גז ב-2007

את אלי פנגס אין צורך להציג, ואם יש צורך – תתביישו לכם בפינה! לפנגס הייתה פינה קבועה בפול גז בשם הגזייה, פינה שבה הוא עסק בנושאים אופנועניים שונים ומשונים – בדרכו הקלילה והמיוחדת. בחודשים הקרובים נפרסם כאן מחדש את כל טורי הגזייה של פנגס, כשמדי פעם הטורים יעודכנו לרוח התקופה ולפעמים יעלו כמו שהם – אם נמצא שהם מתאימים לרוח. אנחנו מתחילים היום עם הטור הראשון – שבו הוא מציג את עצמו ואת הקונספט. קריאה מהנה.

*     *     *     *     *

מי זה, ומה הוא רוצה?

או. שלום. אני אלי. אלי פנגס. אני חדש כאן. יש מצב שעכשיו, או מתישהו, בטח שאלתם את עצמכם מה זה השם הזה – פנגס, ואיך לעזאזל מבטאים את זה? ובכן, בתוך נקודת מוצא זה לא ממש משנה איך מבטאים אותו, כי אין שם כזה. מישהו המציא אותו. מישהו לא חכם במיוחד, אם כבר נכנסנו לזה. המקור הוא בכלל פֵגַה – שזה 'אור' ביוונית. אבל כשהגיעו אבותיי לארץ, פקיד ההגירה קיבל אותם יחד עם עוד כמה מאות עולים מיוון, וזה הלך בערך ככה:

הפקיד: שם בבקשה
אבותיי: פגה
הפקיד: איך?
אבותיי: פגה!
הפקיד: פֵנגה?
אבותיי: פ-ג-ה !
הפקיד: אתם יוונים, לא?
אבותיי: כן
הפקיד: אין לכם ס' בשם? כאילו, פנדסטיקיס או משהו?
אבותיי: לא, פגה.
הפקיד: כן, פנגה, הבנתי כבר.

ואז הוא הוציא להם תעודות זהות והוסיף לפנגה שלו עוד ס', כי אין יוונים בלי. וככה יצא פֵנגַס. אין דבר כזה. הדפקט התחיל אילן יוחסין חדש. מאז השם הזה רודף את המשפחה במיליון וחצי וריאציות: פגס, פגאס, פינחס, פינגלַס, פַנגֵס, פנגוס, פינגר. בתעודת הזהות שלי, למשל, אני מופיע כ'פינגס'.

יום אחד, בימים בהם איש יקר בשם דני אנגלברג היה קולגה שלי להדרכות באופנוען מאומן, הוא אמר ששם המשפחה הזה נשמע כמו שילוב המילים כיף וגז באנגלית. יענו FUN-GAS. בערך שנה אחרי אותו יום הדרכה ומשחק המילים הקצת דבילי הזה, דני הפסיק להדריך ועבר הלאה. אני נשארתי עם הפאנגס והדרכת הרכיבה עד היום. אז יללה פ'סדר, שיהיה פאנגס. גם ככה אף פעם לא אהבתי את השם אלי.

פאנ-מי?

איפה היינו? אה, בזה שאני חדש כאן. טוב נו, לא חדש לגמרי. מודל 76', אבל משומש במצב טוב. הייתי כותב כאן גם 'מרופא, לא ראה שטח' – רק שאבא שלי בכלל קבלן לעבודות חקלאיות ודווקא כן יצא לי לרכב קצת בשטח, ואפילו להתמזג איתו בעננה של אבק, כמה פעמים. זה בסדר, אני בנוי לזה כי אני מתוכנן באופן קצת מיושן – סוג של אול-ראונדר. מסתדר טוב למדי בכל סוג של רכיבה מבלי להצטיין באף תחום. למעט, אולי, בסופרמוטו, אבל כבר הפסקתי עם הספורט הזה. כנראה בגלל שאני כבד יחסית להספק, לא נושם טוב בסל"ד גבוה, אוכל שמן ומעשן. גם השלדה לא במצב חדש. יש סדקים פה ושם, אמנם לא בנקודות קריטיות, אבל יש גם שבר אחד רציני עם הלחמות ופלאחים ממתכת. כנראה שזה אומר שמבחינת ביצועים ספורטיבים טהורים תחת עומס, אני מתחיל ב-30% מתחת למחירון, לפני בדיקה. אבל זה מספיק לי ואני גם לא מתכוון למכור בקרוב, אז עזבו אותי באמא ש'לכם. חכו, חכו, בתור רכב אספנות אני הולך להיות שוס.

אז איפה היינו? אה נו, בזה שאני חדש כאן ורוצה לספר לכם שאני אחזור מדי פעם. לפעמים כי יהיה לי מה להגיד ולפעמים לא. אבל כך או כך, אני אנסה להגיד את זה באופן משכנע. חוצמיזה, עכשיו כשהטור הזה מופיע באינטרנט (עד לא מזמן הוא פורסם בירחון מוטו) הגיע הזמן להשתעשע קצת עם המדיה. לעשות קצת מעבר למילה הכתובה, המוכתבת. לשחק עם עוד צורות של העברת תוכן. עוד אין לי מושג לאן אני הולך עם ההצהרה הנֵאו-פלצנית הזו, אבל בטוח שאמצע משהו עד הטור הבא. עד אז, בואו נדבר רגע על השם של הטור הזה.

קונספט 'הגזייה' נהגה לא מזמן בהקשר מאוד מסוים. כמו כל דבר שיש לו שם ולוגו, יש מאחוריו רעיון שלם, ואחד די הזוי יש לציין. כעקרון הגזייה היא מעין ניסוי שלא בטוח שיצליח. הביטוי שלו בפועל יהיה סוג של פרויקט אופנועני. לא משהו מופרע, או וירטואוזי, או בלתי אפשרי – ככה שאין באמת למה לצפות. למעשה, זה רק ניסיון ביזארי להשתלב באיזשהו ספורט, אבל עדיין, זה ניסיון לא ממש חכם שלא התבצע מעולם – לפחות לא בישראל – וכנראה מסיבה טובה. אולי מתישהו נדבר על הקונספט הזה, אבל עד אז ימים יגידו. ככה זה; אל יתהלל חוגר כמפתח ולהצלחה יש אבות רבים, אבל הכישלון הוא יתום, או אילם, או משהו כזה. אז עד שנדע אם הגזייה נחלה הצלחה או כישלון צורב, וזה יקרה בערך בחודש יוני, נסתפק בעובדה שזה השם של הטור, וגם במובן מאליו – והוא שיש כאן עוד משחק מילים דבילי: כאילו, פאנגז – גז – גזייה – קפה על הגזייה – חכה רגע אח'שלו לאן אתה ממהר, נותנים פה ים של גז, אבל עכשיו שותים קפה. משהו כזה. באוגוסט גם נדע עוד משהו: נדע האם מישהו מכם מספיק חסר חיים בכדי לזכור להזכיר לי על מה לכל הרוחות דיברתי בפסקה האחרונה. תשובה תהיה לי, אני מבטיח, אבל לא בטוח.

שניים סוכר

בינתיים הדף הזה ברשת יהיה המקום בו נשלפת הגזייה. אחרי הרבה גז, מכל הסוגים, כשעוצרים רגע ויושבים על קפה. בין אם במק'דונלדס של צומת שוקת אחרי סיבוב בערד, בבית אחרי ששטפת את הבוץ של השרון, בתל-אביב אחרי קטנה באיילון, או על תל שמרון אחרי גז בשבילים של העמק.

אני מאמין שאתם מסכימים איתי שלקפה שאחרי הגז (בין אם מטפורי או אמיתי) יש טעם אחר. איכות אחרת. משהו ברכיבה אינטנסיבית שקדמה לו עושה לנו את זה. הכל טעים יותר כשאתה מרגיש שאתה חי, ואין הרגשת חיות יותר חזקה מזו שמגיעה בעקבות סיבוב איכותי על אופנוע טוב. באופן טבעי, סביב הקפה הזה מדברים פחות על תלאות היומיום ויותר על הרכיבה עצמה, על החוויה המזוקקת של להיות אופנוען.

בכלל, תלאות היומיום הן משהו שאני משתדל לא לעסוק בו. לא בפומבי, בכל אופן. יש לכם מספיק משלכם, וגם אם לא – תוכלו למצוא מספיק בדף הראשי. אם אירועי היומיום האקטואליים יחלחלו לכאן איכשהו, אז זה כנראה בגלל שתי סיבות: או שממש טוב, או שממש רע. ואם לא מדובר באחת משתי האופציות הללו וזה הצליח איכשהו להסתנן לכאן, אז כנראה שמה שקרה היה ממש פסיכי. כך שכעקרון, וברשותכם, נתעלם לרוב ממציאות היומיום. כי כאן – ממש כמו ברגעים בהם אתם רוכבים בשיא היכולת שלכם – אמור להיות לכם קל וסבבה. ואולי נדבר פעם על הפרדוקס הזה.

זהו. עד כאן בקצרה הזויה להפעם. סוג של פתיח למה שאמור להיות הדף האופנועני השפוי למחצה שלכם ברשת. וכן, הוא תמיד יעסוק באופנועים. ממש כמו הפעם הנוכחית. הנה תראו: איזה מגניב זה אופנועים, אה?