כתב: עו"ד אסף ורשה
אחד מהיתרונות של כלי רכב דו-גלגלי הוא היכולת להתבונן על הנהגים המיוסרים יושבים בתוך הקובייה שלהם במהלך הפקק, בעוד הרוכב 'מזגזג' ביניהם ומפלס את דרכו לרמזור. אמנם החוק בישראל אינו מתיר לרוכבים לזגזג, אולם לרוב המשטרה אינה אוכפת את החוק מתוך רצון לאפשר לתנועה לזרום.
הבעיה מתחילה כאשר מתרחשת תאונה, שלאחריה כל צד מטיל את האשמה על האחר. הנהג טוען כי הרוכב הפר את החוק בכך שעקף באותו נתיב נסיעה, ואילו הרוכב מתגונן מאחורי הטענה כי הנהג סטה מהנתיב בדרך שאינה פנויה. אז מי האשם?
בחינת פני הפסיקה מלמדת כי במרבית המקרים בתי המשפט יטילו את האחריות דווקא על הרוכב. נכון, בניגוד לנהג, הוא סיים את הרכיבה באיכילוב בעוד הנהג במקרה הגרוע במוסך, אולם אין זה משנה, אלא מידת הסטייה של כל צד מחובת הזהירות הכללית המוטלת עליו וממכלול החוקים הרלוונטיים.
'זגזוג' משמעו עקיפה באותו נתיב – פעולה שאסורה על פי החוק בישראל. תקנה 47 לתקנות התעבורה קובעת כללים מנחים ואיסורים לעקיפה ובכללם: "נוהג רכב לא יעקוף בכביש רכב אחר, בין שהוא באותו נתיב נסיעה ובין אם לאו, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשך הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא, ומצדו השמאלי".
העובדה כי המשטרה אינה אוכפת זאת, אינה סותרת את העובדה כי דו-גלגלי מוגדר כרכב מנועי והאיסור חל עליו בדיוק כמו שחל על כל רכב אחר. שיקוליה של משטרת ישראל שלא לאכוף, ממש בדומה לרכיבה בשול, אינם מכשירים את חוקיות הפעולה. מנגד, החוק מטיל על כל המשתמשים בדרך את חובת הזהירות הכללית, ובכלל זה כמובן גם על הנהגים שמצופה מהם, בטרם יסטו מנתיב הנסיעה, לוודא כי הם יכולים להשלים את המהלך בבטחה.
בפועל, מעבר להפעלת האיתות, נדרש הנהג להתבונן במראות הרכב ולסטות רק וככל שהדרך פנויה. כלומר, ההיגיון מנחה כי תאונה בנסיבות אלו משמעה כי הנהג לא הסתכל כפי שצריך במראות, אולם אין זה בהכרח כך. על הרוכב לקחת בחשבון נתון נוסף – "השטח המת". פסיקות שנתנו בנושא מלמדות כי בתי המשפט מצפים מהרוכבים לזכור את מגבלות שדה הראייה, גודל המראה והזווית שלה, שמייצרות שטח שאינו נראה לעין המתבונן בה.
במילים אחרות: בתי המשפט גורסים כי קו הגבול של אחריות הנהג תואם את קצה גבול יכולתו, כנהג סביר, להבחין ברוכב, והעובדה כי בכבישים רוכבים עשרות אלפי רוכבים שיכולים בכל רגע להפתיע את הנהג, אינה משנה את חובת הזהירות בין הצדדים. שונה כמובן הדבר כאשר מדובר על רוכב שרכב בצמוד לרכב למשך זמן מה, וברור כי ניתן וצריך היה הנהג להבחין בו. במקרה כזה, יותר מסביר להניח כי בית המשפט יקבע שיעור אחריות גבוה שמוטל על הנהג.
חשוב להדגיש כי לא מדובר על כלל אצבע שמחייב בכל מקרה ומקרה, וכמובן שכל תאונה נבחנת על פי נסיבותיה, מיקום כלי הרכב ועדויות, ככל שקיימות. אולם כאמור, הציפייה של בית המשפט מהרוכבים לעשות זאת תוך התחשבות בשדה הראייה המוגבל, מביאה תיקים רבים להכרעה בה הרוכב הוא שנמצא אחראי.
כך גם בהתייחס לרכיבה בשול: האכיפה יצרה בקרב ציבור הרוכבים הנחה שגויה כאילו הרכיבה בשול מותרת בחוק, אולם ההיפך הוא הנכון – לא רק שהרכיבה אסורה אלא שגם אם התאונה התרחשה בשל רשלנות הנהג, עדיין – האשמה, במלואה או בחלקה, תוטל על הרוכב. כלומר, גם אם הרוכב נע בשול במהירות של 7 קמ"ש בזהירות מירבית ורכב סטה מנתיב נסיעתו, פגע ברוכב , פצע אותו ותוך כדי גם ריסק את האופנוע – האחריות תוטל על האוחז בכידון.
לסיכום, גם בזגזוג בין מכוניות בפקק עומד, הקפידו להסתכל רחוק, לתכנן את נתיב הנסיעה, לשמור על המרחב האישי תוך כדי תנועה, וכמובן לרכוב במהירות נמוכה מספיק שתאפשר לכם להגיב לסטיות כאלה ואחרות של כלי רכב בפקק. זכרו תמיד שנהגים התקועים בפקקי תנועה יחפשו את הדרך הקצה ביותר וינצלו כל פרצה שימצאו. אל תהיו בפרצה הזו. רכבו בזהירות.
עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין, ומשמש כיו"ר ועדת נזקי שיבוב ורכוש בלשכת עורכי הדין.
כתבה מ2013.
בשורה משמחת לרוכבים: ניצב משה אדרי, ראש אגף התנועה החליט לשמור על מתן היתר לרוכבי דו-גלגלי לרכוב בשולי הכביש בזמן עומס:
https://cars.walla.co.il/item/2661442
אמיר זוקר, בדיוק הפוך. בדוגמא שתיארת נהג הרכב נכנס לנתיב שלך ולא להיפך. הכתבה הטובה מתריעה על מקרים שרוכבים מגיעים מאחור ונכנסים לנתיבי נסיעה של רכבים, ואף עושים זאת מימין – כאשר לנהג קשה עוד יותר לראות. האחריות היא עליהם ולא על הנהג, גם אם הוא זז בתוך הנתיב שלו. משום מה יש רוכבים שמצפים שכל מה שנהג יעשה זה לחפש מאיפה הם הולכים לבוא לתוך נתיב הנסיעה שלו. אז הכתבה מבהירה, למי שמשום מה זה לא ברור לו, שהם טועים והאחריות היא עליהם.
"בתי המשפט גורסים כי קו הגבול של אחריות הנהג תואם את קצה גבול יכולתו להבחין ברוכב, והעובדה כי בכבישים רוכבים עשרות אלפי רוכבים שיכולים בכל רגע להפתיע את הנהג, אינה משנה את חובת הזהירות בין הצדדים" – מהמשפט הזה עולה שלא רלוונטי הנסיבות, הרוכב יהיה אשם אלא אם הנהג עשה את זה בכוונה תחילה.
המשפט הוא לא נטול הקשר, וההקשר הוא מצב בו הרכב נוסע בנתיב שלו ואופנוע נכנס לנתיב שלו – זה המקרה בו עוסקת כל הכתבה. כך להבנתי
בוא לא נתמם, רכבים נכנסים לנתיבי האופנועים בלי חשבון ,לא פחות משרוכבים מסוימים מבצעים זאת ,מי באמת מסכן את מי ? ואני ממש לא מסנגר על רוכבים פורקי עול,אך לפחות הם מבינים פחות או יותר מה הם עושים. מרבית הנהגים בכלל לא מביטים על הכביש ועסוקים בכל פעולה אפשרית פרט לנהיגה.
מסכים אם כל מילה
מה בנוגע לאפניים -אתו דין?