תפקידה של משטרת ישראל הוא להגיע לחקר האמת ולהגיש כתב אישום, בכפוף למסכת ראיות מוצקה שאינה מותירה מקום לספק סביר. תפקיד המשטרה בוודאי שאינו לשמש כקבלן הרשעות בתעבורה. אלא שבפועל, במקרים לא מעטים היד הקלה על ההדק יוצרת מצב בו רוכבים נקלעים לתופת של הליך משפטי מיותר וחלקם מוצאים את עצמם מורשעים על לא עוול בכפם.
מי שקורא את כתב האישום שהוגש כנגד הרוכב הזה משוכנע כי מקומו בכלא. מדובר על מקרה שאירע בשנת 2016 במהלכו רכב הנאשם על אופנוע בנתיב השמאלי בשדרות ירושלים שבתל-אביב מכיוון צפון לדרום, כאשר במהלך הנסיעה הוא הגיע למעבר חציה, אולם במקום לאפשר להולך הרגל להשלים את החצייה בבטחה, הוא התנגש בו וגרם לו לפציעות קשות. כתב האישום שהוגש כנגדו כלל סעיפים חמורים, בין היתר גרימת נזק וחבלה של ממש, אי מתן זכות קדימה ונהיגה בקלות ראש.
הרוכב, מנגד, כפר באחריות והעיד כי רכב בזהירות, במהירות נמוכה של 40-30 קמ"ש, ושהתאונה התרחשה בכלל אחרי שעבר את מעבר החציה, כאשר לפתע הגיח הולך הרגל והם החליקו יחד על הכביש בגלל הגשם. לטענתו התאונה הייתה בלתי נמנעת.
אז מה באמת קרה שם? זה תפקידו של בוחן התנועה לברר זאת. וכבכל תאונה שמסתיימת עם נפגעים, לבטח במצב קשה, זומן לזירה בוחן שכתב דו"ח שבעקבותיו הוגש כתב האישום החמור.
אלא שבמהלך המשפט התברר כי שורה ארוכה של טעויות קריטיות נעשו בעבודתו, אבל איש מבין המעורבים במחלקת התביעות במשטרה לא מצא לנכון להציף אותן. נתחיל בכך שהבוחן אסף סרטון ממצלמת אבטחה שמוצבת בבניין סמוך, בו רואים אופנוע מחליק על הכביש עד לעצירה, אבל לא ניתן לזהות את מעבר החצייה או את הולך הרגל. בנוסף, אחת מהסוגיות המרכזיות שנבחנות בתאונה עם הולך רגל היא חישוב אופן הטלת גופו של הנפגע בעקבות המגע עם האופנוע. במקרה הזה הבוחן לא ידע להשיב אם ניתן היה, בנסיבות התאונה, לבצע זאת. כמו כן, המשקל הראייתי שניתן לעדות של גורם שצפה בתאונה הוא משמעותי ביותר, ולא בכדי. במקרה הזה, על אף שלרשות החוקר הועברו פרטים של עדה – הוא נמנע מלחקור אותה.
אולם בכך לא מסתיימות הבעיות שיש בתיק הזה. למעשה, משטרת ישראל לא הציגה כל ראיה, אף לא אחת, ממנה ניתן ללמוד על רשלנותו של הנאשם. על כך כתבה השופטת "ולא בכדי, לא נקבעה מסקנה בעניין זה על-ידי הבוחן ולא נטענה טענה ברוח זו, בסיכומי המאשימה".
השופטת לא חסכה את ביקורתה ממשטרת ישראל תוך שהיא טוענת כי כתב האישום נוסח באופן רשלני. ראשית היא קובעת כי לא צוין בו מקום התאונה אלא רק צוין הרחוב וכיוון הנסיעה, ללא כל נתון נוסף. בנוסף, יוחסה לנאשם עבירה על תקנה 64ב, על פיה נהג רכב שיוצא מחצרים או מדרך גישה לבית יאט ואף יעצור במידת הצורך כדי לאפשר להולכי הרגל לעבור בבטחה. אלא שבמקרה הנדון הנאשם נסע בכביש ולא יצא מכל מקום אחר, כך שבחירת המשטרה להאשימו בסעיף זה אינה רלוונטית.
בסופו של יום קבעה השופטת – בפסק הדין שניתן לאחרונה – כי הבוחן לא מיצה את הליכי החקירה הנדרשים ממנו בכל הנוגע לעריכת שחזור וביצוע ניסוי שדה ראייה, ושהם לא נערכו על פי הקבוע בנהלים המשטרתיים. לאור כך ובהיעדר עדי ראייה ועדות כלשהי מטעם הולך הרגל בנוגע לאופן קרות התאונה, הרי שלא בוססה תשתית ראייתית שיש בה כדי להרשיע את הנאשם – והוא זוכה מכל אשמה.
עו"ד אסף ורשה מסביר כי בתי המשפט מתייחסים "בחרדת קודש" כלפי חובתו של הרוכב לאפשר להולכי הרגל להשלים בבטחה את החצייה במעבר: עליהם לתת את הדעת אם יש מי שמעוניין לחצות, להתאים את המהירות ולכבד את זכות הקדימה שלו. יתרה על כן, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש ואף שייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב, ושיסמוך על כך שתכובד זכות הקדימה שלו. למעשה, על הרוכב להתחשב באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל.
חרף זאת, השופטת המלומדת כתבה כי אין די בשילוב הגורמים רכב, כביש, הולך ורגל ותאונה – כדי לקבוע כי הנאשם התרשל. למעשה, מציינת כבוד השופטת שרית קריספין כי גם במקרה של פגיעה על-גבי מעבר חציה או באזור המעבר, על המשטרה להציג ראיות מהן ניתן ללמוד על רשלנותו ומה יכול היה לעשות כדי למנוע את התאונה. במקרה הזה לא הובא כל ממצא לגבי כיוון חציית הולך הרגל, אופן חצייתו ומהירות החצייה.
כמה זמן אביעד אברהמי כבר בן 41? איך אפשר לעצור ככה את הזמן?
כבר 5 חודשים ברציפות שאני בן 41 😀