חוצים את אירופה בשטח – חלק ג'

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

מונטנגרו

יצאנו מוקדם בבוקר אחרי שישנו בחצר של כנסייה שאוספת כסף לילדים עניים בתמורה לקמפינג בשטח שצמוד לכנסייה. בכניסה למונטנגרו מבחינים מיד בשינוי חד – הסדר, הארגון, הצורה של הבתים והרחובות. נסיעה קצרה מהגבול ומגיעים לבירה של מונטנגרו, פודגוריצה. עיר מפותחת שחיפשנו בה למלא מצבורים של מזון ונוזלים כדי להיכנס לשטח. החום נוכח וקיים כשקרובים לגובה הים.

כשהגענו הופתענו לגלות עיר שוממה. תחושה של יום כיפור, והכל סגור. איכשהו מצאנו מקום אחד פתוח להתרענן, ואז הבנו מהמקומיים שהגענו בדיוק בחג הלאומי של מונטנגרו – 'יום העצמאות' המקומי – ולכן העיר נראית כך.

כבר אחר הצהריים, ולא מצאנו איפה למלא את המצבורים, אבל עדיין יש מספיק ליום-יומיים הקרובים. התלבטנו אם להתחיל את השביל שמטפס להרים. האם נספיק? הבעיה – איש לא יודע לומר מה רמת הקושי ומתי נגיע. ראינו שבשבועות האחרונים עוד היה שלג בפסגות – עידו לא נתן לנו לפספס את הסיכוי הזה והחלטנו לעלות בכל הכוח. נעצור כשהחושך יחליט עבורנו שהגיע הזמן לעצור.

העלייה התחילה קשה עם סלעים גדולים רבים שהזכירו את המעבר הקשה באלבניה, אבל לא ויתרנו, נתנו גז והמשכנו לטפס. עם העלייה בגובה אנחנו מגיעים לכפרים נידחים יותר ויותר, רואים שהעיסוק המוחלט הוא חקלאות, והבתים בנויים לשלג כבד. מסביב הכל ירוק. בדרך גם הספקנו לטפל במסמר גדול שגילינו בגלגל האחורי של האופנוע של עידו. ממשיכים עוד לעלות בגובה – העשב נעלם והאדמה הופכת לסלעית, רואים כבר את הפסגות עם כתמים לבנים ומבינים שהשלג עוד קיים למעלה, ויחד איתו מגיע גם הקור.

כשהגענו לשלג, חיוך רחב נמתח על הפנים. מדהים איך מזג האוויר והאדמה משתנים תוך שעות ספורות וקילומטרים בודדים. למטה חום אימים – למעלה עולם אחר וקריר בהרבה. הדרך עברה בהצלחה, אבל רצף הרעידות של הימים האחרונים שבר מנשא אלומיניום באופנוע של רועי, מה שחייב אותנו לרתום היטב את הציוד בשאיפה שנוכל לתקן את השבר בהמשך הדרך.

כשחלפנו בכפרים הנידחים הופתענו לגלות שגם בשיא הגובה המקומיים חיים עם הבקר שלהם. השמש כבר נעלמה מאחורי הפסגות, אבל החלטנו להיעזר בקרני האור האחרונות כדי לרכוב בזריזות ככל הניתן לעבר אגם אותו ראינו רק במפה. שם, בתקווה, נעביר את הלילה. אחרי מספר פיתולים וחציות של פסגות, התגלה מקום חלומי. אגם גדול במרכזו של עמק מוקף פסגות סלעיות ומושלגות. רגע לפני שחושך מוחלט משתלט על המקום מצאנו פינה טובה, פתחנו אוהלים והכנו ארוחת ערב. אין ספק שהרכיבה היום מתמקמת במקום הראשון במסע הקצר עד כה. הדרך, הנופים, מזג האוויר – לא יכולנו לבקש משהו טוב יותר. מעניין לאן אפשר להמשיך מכאן.

מונטנגרו היא מדינה קטנה מאוד. למחרת, השביל המשיך על הרכס ומעט ירד בגובה, בתוך יערות ובגובה רב. מסביבנו המון ירוק והמון מים. בתחילת היום התמודדנו עם כמה ירידות קשות בתוך היער והאופנועים גם פגשו את הקרקע פעם או פעמיים, אבל גם זה חלק מהטיול. עצרנו להפסקות באגמים מדהימים על הרכסים, צמודים לעתים לבקר של המקומיים, מתקררים במי האגמים כפיצוי על כל רגע של עלייה קשה. סיימנו את המדינה ביומיים, מבסוטים מכל רגע במונטנגרו. קטנה ומדהימה, בטוחים שנחזור לכאן שוב בעתיד.

בוסניה

במעבר הגבול לבוסניה שוב מבינים שמגיעים למדינה אחרת. הדברים לא מאורגנים ואפילו יש קצת בלגן ברצף הדרישות מאיתנו. את רועי מעבירים בלי לבדוק כלום, אבל את עידו עוצרים ומבקשים עוד ועוד מסמכים. למרות זאת, אחרי קצת התעסקות חצינו את הגבול ונכנסנו למדינה.

לבוסניה הגענו אחרי שבועיים של מסע ולינה בשטח. התחזית בישרה שמזג האוויר עתיד להיות בעייתי ביומיים הקרובים, ולכן החלטנו על עצירה בעיר מוסטר – עיר בוסנית היסטורית ותיירותית מאוד הכוללת גשר ישן שנבנה בתקופה העותמנית, אשר נהרס במלחמת העולה הראשונה ונבנה מחדש בשנים האחרונות. נשארנו שם לשני לילות, מילאנו מצברים וטיפלנו באופנועים שעשו עבודה יפה וקשה עד לכאן.

אחרי המנוחה, יצאנו שוב לדרך. כצפוי, כבר ביציאה מהעיר מוסטר ירד עלינו גשם ראשון, שלא פסק לאורך כל היום. העננים כאילו רדפו אחרינו לכל מקום בזמן שאנחנו מנסים להתחמק מהם. השבילים הגיעו וגם ההפתעות כאשר מקטע שביל דרך יער שבו תכננו לעבור התגלה כחסום למעבר, מה שחייב אותנו לעבור את הדרך בין העצים ממש לאורך היער. אל הגשם התכוננו כראוי – כל הפתחים בביגוד הרכיבה נסגרו והציוד כוסה בקפידה כדי שיישאר יבש. ואז הגיע הגשם, אבל הציוד האיכותי שמר עלינו יבשים.

אל היער נכנסנו בשעת ערב מאוחרת (19:00), כשתוך כדי ההתקדמות נכנסנו לענן כבד, כך שיחד עם הגשם גם הראות קדימה הייתה קצרה מאוד, מה שחייב אותנו להתקדם לאט וקרוב זה לזה כדי שנוכל לראות את הדרך ואחד את השני. הענן הכבד יצר עלטה כמעט מוחלטת, למרות שיש עוד שעתיים של אור בחוץ. הדרך חלקה, האדמה ספוגה, האופנועים נופלים ואנחנו מרימים אותם כמה וכמה פעמים. כל כמה דקות מגיעים לעץ שנפל וחסם את השביל.

אחרי שעה של רכיבה איטית וקשה בתוך היער יצאנו ממנו, אבל עדיין נמצאים בפסגת ההר ובתוך ענן. רק שם, בקור וברטיבות, נזכרנו שיש חימום בידיות. ברגע כזה אתה מעריך מאוד את ההחלטה להשקיע כמה שקלים נוספים בחימום הזה. עם כפות ידיים חמות, התחלנו ירידה איטית לכיוון העיירה הקרובה.

כשהגענו לעיירה – כמעט ללא דלק, רטובים מבחוץ אבל יבשים בפנים – הבנו שהלילה יהיה גשום, הכי חשוב שנמצא מחסה מהגשם. אחרי סיבוב קצר מצאנו האנגר נטוש, הקמנו אוהלים ונפלנו מעייפות לישון. צדקנו לגבי הגשם – כל הלילה ירד מבול.

היום למחרת היה הגשום ביותר שהיה לנו עד כה במסע, ובגשם כבד המשכנו לרכוב על הכביש עד לגבול עם קרואטיה, כולל עצירה לבורקס אחרון לפני שעברנו.

על המסע בקרואטיה נספר בחלק הבא.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ב'