חוצים את אירופה בשטח – חלק ה'

כתבו: רועי ועידו קניון

רועי ועידו קניון, בני 27 ו-29 ממושב בני עטרות, חיים ונושמים את העולם המוטורי ואת השטח מגיל אפס. ג'יפים וטרקטורונים תמיד היו אצלם בבית, וב-10 השנים האחרונות גם אופנועי אנדורו שאיתם הם מטיילים בארץ – לפעמים טיולים ארוכים של ימים, כולל חוצה ישראל. רועי ועידן מטיילים בימים אלו באירופה וחוצים אותה על-גבי צמד אופנועי אדוונצ'ר גדולים, כשהם רוכבים בשטח במסלול ה-TET – Trans Euro Trail. אנחנו נלווה את המסע הזה, וצמד האחים ידאגו לשלוח לנו עדכונים שוטפים.

 *     *     *     *     *

איטליה. המדינה הזו היא סוג של עוגן במסע עבורנו. מרכז היבשת, המדינה הגדולה הראשונה, ערש תרבות האופנועים, והציפיות שלנו נוסקות לעננים לקראת הכניסה לגבולותיה. איטליה מתחלקת מבחינתנו לשני מקטעים שונים שמפרידה ביניהם העיר מילאנו – שם עצרנו למנוחה, טיפול בבלאי מצטבר וצבירת כוחות.

אבל קודם לכן, נחזור רגע אחד אחורנית. כפי שתיארנו בסיכומינו הקודם, מרגע שנכנסנו לסלובניה והמשכנו מערבה למדינות החברות באיחוד האירופי – אין גבול פיזי. הפעם הראשונה שחווינו זאת הייתה הכניסה לאיטליה. הכביש מסלובניה טיפס והסתלסל בהרים אל עבר נקודת מעבר הגבול המצוינת במפה, האטנו לקראת נקודת המעבר, מוכנים לשליפת מסמכים, אולם הפיתולים נגמרו וכל מה שיש במקום הוא שלט שעליו כתוב "איטליה" וביתן שפעם שמש כעמדת מעבר גבול. מסתכלים אחד על השני בפליאה וממשיכים קדימה.

לאחר חציית ה'גבול', התחלנו לטפס להרים בצפון מזרח דרך כבישים מטריפים ממש. צרים וקטנים, שעולים ומטפסים בפניות חדות עד מעברי הרכסים בגובה, ויורדים חזרה לעמקים – 'פאסים'.

כך המשיך רוב היום – סיבובים אין סוף, בכבישים שרק אופנועים מסוגלים לעבור בהם כי מכוניות פשוט רחבות מדי. מדהים לכל הדעות, אך פחות מה שאנחנו מחפשים. מסמנים לעצמנו נקודה בזיכרון לחזור לכאן עם אופנועי כביש ספורטיביים ומחפשים את נקודת הפריצה הנכונה לשטח. אחרי יום שלם בכבישי ההרים, מצאנו את השביל שנכנס למקטע קטן בשטח, מעין קיצור קטן עם ירידה. בתחילה הדרך נעה במקטע ישר, מיוער ויפה. עומדים, מותחים את הרגליים ומחייכים מתחת לקסדה שחזרנו אל האדמה.

אבל החיוך מהר מאוד התחלף ברצינות גמורה כשהשביל התחיל לרדת והפך לדרדרת רצינית, עם שברי סלעים קטנים ובינוניים, קוליסים, ובלי הרבה ברירות של בחירת מסלול. עברנו את נקודת האל-חזור, וכל שנשאר הוא למצוא את הדרך למטה. כשהגלגל הקדמי מאבד את האחיזה ומחליק קשה לעצור את הנפילה, כך שפגשנו את הקרקע מספר פעמים. יחד הרמנו את האופנועים זה לזה והמשכנו בוויסות המהירות שתיתן מספיק אנרגיה להמשיך מתנועה מטה ועדיין לשלוט באופנוע. את הזיעה הרבה שהגרנו במקטע הזה, אפילו הנחלים שחצינו התקשו לצנן.

באחת העליות למעבר ההרים הגענו לבקתה מבודדת ושם עצרנו למלא את הבטן באוכל איטלקי משובח, כזה שחיכינו לו בארץ המגף. המארחים הגישו לנו לזניה ביתית וניוקי בדיוק כפי שדימיינו. בסופו של היום הגענו אל עיירה קטנה, קנינו מעט מצרכים לארוחת הערב ומצאנו מקום על האגם הקרוב. כך המשיכו יומיים נוספים של רכיבה בכבישי הדולומיטים. משם ירדנו לכיוון אגם גארדה, ובעקבות תחזית למזג אוויר קודר החלטנו לעלות על הכביש למילאנו ולעשות עצירה לטובת מנוחה וטיפול באופנועים. הכבישים של צפון-מזרח איטליה מדהימים ביופיים. כמות האופנועים בכבישים האלו בסופי השבוע לא נתפסת, אך זה לא סוג הרכיבה שרצינו או תכננו.

אחרי מילאנו הדרך המשיכה צפון-מערבה לכיוון הגבול עם צרפת. עצרנו לישון בקמפינג מומלץ באזור ופגשנו שוב הרבה רוכבים גרמנים. בשיח עם אחד מהם סיפרנו את התכנון שלנו ליום המחר – לעלות לכמה פסגות של הרים שהשביל עובר בהם. לטענתו הדרך סגורה ואי אפשר לעלות מחר אלא רק בעוד יומיים, משום שיש ימים מסוימים שבהם ניתן ואחרים שפשוט לא. על דרך כזו לא מוותרים. ראינו את הפסגה במפה ולידה הגובה 2,800 מטר, החלפנו מבטים בינינו, ואז יצא לנו הישראלי – אנחנו עולים. אם מישהו יעצור אותנו, נתמודד.

למרות שיום קודם היה יום גשום, קמנו בבוקר למזג אוויר מדהים, שמיים נקיים לגמרי ושמש חזקה. לא ידענו איזה יום מחכה לנו. אחרי כמה ימים (יותר מדי) של כביש, התגעגענו מאוד לשטח. אז התחלנו טיפוס בשטח להר Jafferau.

תחילת הטיפוס ביער, עד שיוצאים לגבעה נקייה מצמחיה. בכל סיבוב או ביתן בדרך עולה החשש שמישהו יצא ויעצור אותנו, אך עד כשני שליש מהדרך היד על הגז עובדת במלוא הכוח. נקווה שגם בהמשך. אחרי שעקפנו איזו שלוחה, התגלתה דרך צבאית מדהימה ומפותלת שמביאה לפסגה של ההר ועליה קיים מוצב ישן.

הנוף מסביב עוצר נשימה, שלג נראה על הפסגות מסביב, וזו הפעם הראשונה שלנו במסע בה התנסינו בסוג זה של השבילים על פסגות ההרים. אל אחת הפסגות הגבוהות עצרנו לארוחת בוקר מהטובות שהיו לנו רק בגלל המקום. זה הכלל הראשון של נדל"ן – הלוקיישן. לאן היום הזה ימשיך אם הוא התחיל ככה? מחייכים ירדנו דרך המעליות של אתר סקי והמשכנו על השביל המתוכנן.

לאחר מכן השביל עלה שוב לפסגה גבוהה אפילו יותר – 3,000 מטר. אך כשהגענו לתחילת העלייה, הופתענו לגלות מחסום שעליו שלט שמודיע שבאותו יום אסור לאופנועים להיכנס, משום שהיום השביל מיועד לאופניים בלבד. הפעם לא היה לנו מה לעשות בנידון ונאלצנו להסתובב ולחזור לכאן בפעם אחרת. גם זה חלק מהמסע, פעם מצליח ופעם לא.

משם השביל חוזר בעמק ענק אל רכס דרומי יותר. הטיפוס מתחיל בכביש ועולה דרך אתר סקי לקו הרכס. בדרך למעלה רועי מזהה שכבר היה במקום הזה פעם – בחופשת סקי לפני הקורונה. הכל נראה שונה בקיץ וירוק, והתחושה להיות באותו מקום עם אופנוע ישראלי מהארץ היא עוצמתית ומהנה. עלינו לגובה דרך אתר הסקי, אך השוני מההר הקודם הוא שהרכס ממשיך לאורך הרבה קילומטרים, השביל עובר על שיא הגובה עם נופים מטורפים של העמקים מסביב. ככה בדיוק הטיול צריך להיות. ירדנו אל העמק הבא אחרי שחצינו את הרכס, מצאנו איזו פינה והלכנו לישון.

אומרים שעל כל דבר טוב משלמים בסוף, לא? אז על מזג האוויר המדהים שילמנו בלילה ובבוקר גשומים בהפתעה. התעוררנו לרעש שחשבנו שהוא הזרימה של הנחל הצמוד אלינו, אך כשפתחתנו את העיניים הבנו שאנחנו תחת גשם זלעפות – משהו שעדיין לא חווינו באוהלים. מה עושים? מוציאים חליפת סערה ומתארגנים בדרכים יצירתיות כדי לא להרטיב את כל הדברים. קיפלנו מהר את הציוד ועלינו על הכביש לברוח דרומה מהגשם.

משעות הצהריים מזג האוויר השתפר ונכנסנו חזרה לשטח. על גבול צרפת עלינו למעלה בכביש ועל קו הרכס נכנסנו שוב לשטח. כמו ביום הקודם, קשה להעביר את ההרגשה של גז בשביל צר קרוב למצוק של הר. פחד מהול באושר. היום הזה היה ארוך, והגענו בשקיעה בחזרה לים התיכון לחופי עיירת נופש איטלקית קרובה לגבול עם צרפת – שם העברנו את הלילה ותכננו לחצות את הגבול למחרת בבוקר. כפי שהתחלנו את הסיפור – איטליה מחולקת מבחינתנו ללפני ואחרי מילאנו, והמדינה הזו סיפקה לנו – גם אחרי חודש בדרכים – חוויות שלא פגשנו. מחכים להמשך במדינות הבאות שמהן נמשיך לעדכן.

• חוצים את אירופה בשטח – חלק א'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ב'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ג'
• חוצים את אירופה בשטח – חלק ד'