FullgaZ אופנועים, קטנועים וכל מה שגז
כתב וצילם: אדם קרן
"זהו חלום של רבים , ומציאות של מעטים"
"אני טס לארה"ב ומתכוון לרכב משיקאגו ללוס אנג'לס על הארלי-דיווידסון , דרך ROUTE 66 המפורסמת".
זו הייתה ההחלטה שהתגבשה במוחי במשך כמעט שנה. תכנונים רבים, ספקות, דאגה של הקרובים, ומעל הכל הרצון להגשים ולחוות ולרכב. כמה שבא לי לרכב!
מתחילים להזיז עניינים. כרטיסי טיסה, ויזה, כמה מפות, חפירות של חודשים באינטרנט על מקומות שארצה לראות, קצת בירורים לגבי אופנוע. יאללה, יש טיול!
טיול כזה של פעם בחיים, עדיף לעשות לבד. מתחשק לי לקבל את כל ההחלטות ולנהל הכל לפי הזמן שלי. כך גם אוכל לקחת אחריות לכל דבר טוב או רע שיקרה במהלך הדרך – ויש דרך ארוכה של כ-2,500 מייל, שהם כ-4,000 ק"מ.
באופן כללי אגיד שצורת הטיול המועדפת עליי היא זו הקלילה. לא סוחב הרבה ציוד, מתכנן בקפידה אך משאיר מקום לספונטניות, בונה על קצת מזל טוב להימנעות מתקלות, וגם על סוכנות ההשכרה שתיחלץ לעזרתי במקרה שבו האופנוע לא משתף פעולה.
נוחתים בניו יורק לכמה ימים (בכל זאת, פעם ראשונה שלי בארה"ב), כמה ימי מנוחה בשיקאגו בהם התארחתי אצל חבר, קניות אחרונות, וקדימה לסוכנות ולדרך.
האופנוע עליו חלמתי היה ה-ELECTRA GLIDE – דגם התיור המפואר של הארלי הכולל מנשא מתכתי שעליו אוכל לקשור את התיק העמוס ולשייט שעות על גבי שעות. עקב חוסר במלאי, נאצלתי 'להתפשר' על ה-STREET GLIDE – אותו האופנוע רק ללא המנשא וללא יכולות הרכבה ממושכות, אבל בין כה וכה אני רוכב סולו.
מהאופנוע מאוד נהניתי. הישבן לא הרגיש מקופח כלל גם אחרי ימים של 8 שעות רכיבה, האופנוע מתגלגל במהירות שיוט מכובדת של 75 מייל לשעה, שהם 120 קמ"ש, וקצת פחות בכבישים הצדדיים עליהם הרביתי לרכב. התרגלתי מהר למדי למשקלו הגדול, שמספק הרגשה נעימה של ספינה שמשייטת לה בנוף עליו חלמתי לפני הטיול.
יש לי ניסיון ארוך עם אופנועים יפנים וגרמנים, אך מבחינתי לא הייתה בכלל שאלה: טיול מסוג זה עושים על גבי הארלי-דיווידסון ולא על שום דבר אחר. כי אם כבר חיים בסרט אז עד הסוף, ואם כבר להרגיש אמריקה אז דרך גלגלים אמריקאים.
ביום המסע הראשון חוויתי כמה קשיים בנוסף להתרגשות ולכניסה ל'מצב טיול'. איזשהו הלך רוח שונה מהיום-יום הרגיל. בעמדת האגרה הראשונה, בעודי מנסה להתכופף כדי להכניס כסף לקופה, האופנוע על משקלו העצום החליט לשכב לנוח לדקה על הכביש. נהג משאית נחמד מיד עזר לי בדחיפה קטנה מעלה, והופ, חזרה לדרך. לאחר מכן, בעצירה הראשונה, גיליתי כי המפתח לנעילת מתג ההצתה נעלם (ניתן להניע ללא מפתח), כנראה באותה נפילה. לא נורא, חשבתי. אני לא מתכוון לדאוג מדברים קטנים. כל עוד אני בריא, האופנוע תקין והדברים החיוניים עליי – ממשיכים. מהנקודה הזו התחלתי ליהנות באמת.
ככל שמתקדמים מערבה מאזור שיקאגו, כך מרגישים יותר ויותר כציפור חופשייה במרחב. יותר שדות, יותר עיירות קטנות, אינסוף דיינרים על הדרך. בכל יום חוויה להיכנס למוטל חדש ולהתחכך עם אוכלוסיה מקומית.
לאורך הדרך ישנם אינספור אתרים הקשורים לתרבות האמריקאית של כביש 66. אותה דרך מיתולוגית אותה חצו אינספור אנשים לפני עשרות שנים על מנת לחפש חיים טובים יותר במערב. יש לא מעט תיירים שנשבים בקסמה של דרך זו, אותם פוגשים לאורך נקודות העצירה. חייב לציין את חווייתי הטובה מ'אנשי הכפר' האמריקאים. האנשים בעיירות הקטנות, במסעדות, בתחנות הדלק ובמוטלים, הם הרבה יותר נחמדים ומזמינים מאשר אנשים בערים הגדולות.
כך המסע נמשך. מאתר מפורסם אחד לאתר אחר, מכביש כפרי לכביש מהיר (צריך גם להספיק למלון לפני החושך), מזללה אחר מזללה, חוויה רודפת חוויה. כל אחת משמונה המדינות אותן חציתי מציעה נופים אחרים, מפגשים עם אנשים שונים, מזג אוויר קצת שונה, תרבות קצת אחרת. יצא לי להרגיש את השינויים האלו בכל מייל שהתווסף למד המרחק. בכל מייל שחלף התחלתי להרגיש יותר טוב עם החוויה הזו. אני, האופנוע, הכבישים והחופש. איזו הרגשת חופש נפלאה! אין גבולות (בין המדינות), וכל עוד הדולר מצוי בכיסך ומצב הרוח טוב – הכל אפשרי , לחיי הדוד סם!
המדינות שדרכן רכבתי: אילינוי – מיזורי – אוקלהומה – טקסס – ניו מקסיקו – אריזונה – נוואדה – קליפורניה.
לא ויתרתי על אתרים כמו הגרנד קניון, לאס וגאס, וכמה פארקים לאומיים שמאוד רציתי לבקר על הדרך, למרות שהם אינם נמצאים בדיוק על כביש 66.
התחנה האחרונה הייתה LA, שם בעצם קבעתי להחזיר את האופנוע 14 ימים אחרי תחילת המסע בשיקאגו.
קצת מוזר פתאום לחזור לתנועה עירונית כבדה כמו שיש בעיר הזאת לאחר שבועיים של נסיעה במרחבים עצומים ודרך עיירות קטנות. הדרישה לתשלום על חניה פתאום נראתה לי מוגזמת ולא הגיונית, אך זוהי התחנה האחרונה. על עוד כמה דולרים לא נריב עם אף אחד.
רכיבה מסוג זה מצריכה הכנה קפדנית, יכולת התמדה בגמיעת מרחקים, יכולת התמודדות עם קשיים שצצים במהלך הדרך, תשוקה גדולה למקום ולמסע, וגם קצת מזל אף פעם לא מזיק. אך כל אלו לא משנים את העובדה שהייתי מקבל את ההחלטה לצאת לטיול שוב ושוב.
אז קחו את חלומותיכם, צאו ורכבו אותם, כי חיים רק פעם אחת, וזה טירוף מוחלט לא למצות אותם.
