'יאמיל' – לזכרו של טל שביט

טל שביט ז"ל, שנהרג לפני 10 שנים בתאונת דרכים מחרידה, היה האדם שבמו ידיו ייסד בישראל את העיתונות הדו-גלגלית, וחינך דורות של רוכבים ישראלים. לא יהיה מוגזם להגיד שהוא היה אחד מאבני היסוד המשמעותיים ביותר באופנוענות הישראלית. 'האורך', כפי שכונה, רכב על אופנוע מבחן במחלף מורשה, כשנהג רכב התפרץ לכביש, חסם את הדרך לאופנוע, וכתוצאה מכך אירעה התנגשות בין האופנוע לרכב. טל"ש נהרג במקום. 10 שנים עברו מאותה תאונה ארורה.

רונן טופלברג, מצלמי המוטוריקה המובילים בישראל, התחיל את דרכו במגזין 'טורבו', ויחד עם טל שביט היה מהמקימים של מגזין האופנועים 'מוטו'. טופלברג היה אחד האנשים שעבדו עם טל"ש צמוד למשך הרבה שנים, והוא היה אחד האנשים הקרובים אליו. את הטור הזה טופלברג כתב לפול גז מיד אחרי מותו של טל שביט ז"ל; כעת, במלאת 10 שנים למותו של טל שביט, אנחנו מפרסמים את הטור מחדש, עם התמונות המקוריות של רונן טופלברג.

*     *     *     *     *

באחת השיחות האחרונות שלנו, ביקשת ממני לפשפש בארכיון שלי ולארגן לך תצלומים מן ההיסטוריה המשותפת שלנו לאתר החדש שלך. רצית לתת במה ולעשות כבוד לתצלומים ההם מלפני שני עשורים שנחרתו בזיכרון. אז הנה טל היקר, הנני יושב וחופר בארכיון השקופיות שלי במהירות ובאדיקות שלא אופייניים לי, ומעלה תמונות שלך מן התקופה ההיא.

ולא רק אתה מבקש ממני את הבקשה הזאת. כל העולם ואשתו פתאום מתעניינים בך וחושקים בתצלומים ההם. ואני יושב ושולח תמונות למגזין הזה ולאתר ההוא ולעיתונים ולמקומונים. כנראה שכמות הפרסומים תחת השם 'טל שביט' שברה השבוע את כל השיאים.

הנה סדרת הצילומים עם הטרמינייטור, האופנוע שתכננת בעצמך וקרם עור וגידים. הנה הסוזוקי R1100 של גיורא באר בהשכבה פרונטלית מטורפת, והנה הצילומים של הבימוטה YB6 באיטליה (בתמונה בראש הידיעה – "אלוהים רוכב על בימוטה") שאפילו אני עשיתי עליו סיבוב, חודשיים אחרי שהוצאתי רישיון לאופנוע. הנה הצילומים של ה-KLX650 שלך במדבר באור אחרון, וצילומי האילוסטרציה של הקטנועים לשער גיליון 2 עם זאבי ברקת ורם לנדס. הזיכרונות עולים וצפים ככל שאני שוקע יותר ויותר לתוך הארכיון. צילומים אצל אביב קדשאי עם גידי פרדר ודני שטיינמן. איזה ילדים היינו פעם…

יאמיל

טל ואני היינו 'יאמיל'. טל החליט להדביק לי את הכינוי 'יאמיל' על שם איזה בחור פיני 'ענוג' שבשעמומו כי רב היה מטפס עם מפלצת 4X4 על קירות בעלי שיפועים הפוכים. השם המלא אגב הוא יאמיל ואן דר מגנונסון, אבל מכל השם הארוך נשאר רק היאמיל (בדגש על ה-י').

עד היום אין לי שמץ של מושג מה המשותף לי ולפיני יאמיל. אולי בגלל שגם אני טיפסתי על כל מיני הרים כדי לחפש זוויות צילום לא שגרתיות… אולי, כנראה שלעולם לא נדע. בכל מקרה הוא קרא לי יאמיל ואני קראתי לו יאמיל… שניים שהם אחד!

בואו תעקבו אחריי, וביחד עם דאג וטוני ממנהרת הזמן אנחנו חוזרים ל-1988. עבדתי אז כצלם מערכת המגזין טורבו. רם לנדס היה בוחן המכוניות הראשי של המגזין. אני קולט באוויר תשדורות מקוטעות בדבר הכוונה להקים מגזין אופנועים ישראלי ראשון. אני מנסה לדובב את לנדס, שבתגובה ממלא את פיו במים ומחייך חיוך קטן וממזרי. אוקי, פטרתי אותו, אם יהיה משהו בתכלס, אשמח לצלם לכם שם אופנועים. כל זאת, מבלי לדעת שהטלפון המיוחל יגיע מהר מהצפוי.

וכך מצאתי את עצמי יום אחד מטלטל בטנדר פולקסווגן קאדי של יורם אשהיים ליום הצילומים הראשון למגזין 'מוטו'. בדרך אנו חוברים לטל שביט ורם לנדס עם סוזוקי R1100 וימאהה FZR1000, וכל החבורה נוסעת לה בכביש העולה מצומת האלה לגוש עציון לצילומים. "שמעתי עליך דברים טובים…", כך טל מקדם את פניי. "ראיתי גם עבודות שלך", ממשיך לפרגן, "בוא ונראה איך אתה מסתדר עם כלים מהירים באמת!".

מסתבר, ואת זה הבנתי בשטח, שטל לא כל כך בנה עליי בצילומים. היה שם את יורם אשהיים שהיה אחד השותפים במוטו, צלם פרסומות מסחרי אחד מהטובים בארץ (אגב, עד היום), שהיה אמור לצלם את האקשן. אני הייתי בחוליית הגיבוי, וכך במשך כמה שעות שיחקתי עם המצלמה, החבר'ה נתנו בהשכבות מבלי לשים לב לקיומי, ואני ניצלתי את המעמד עד תום ויריתי מבלי לקחת שבויים, מכל הכיוונים ומכל הזוויות. לעת ערב שמנו פעמינו חזרה עייפים ומרוצים.

עוברים יום יומיים, השביט בטלפון. "אני רוצה שתגיע למערכת, הסרטים הגיעו מהמעבדה". הטקס התחיל. טל יושב על שולחן האור עם השקופיות והלופה וכל השאר מסביבו, מחכים למוצא פיו. לפי קולות ההנאה או האכזבה שהוציא מפיו ידענו בדיוק אם היום אנחנו בזכות או בחובה. ברפרטואר היו מילים כגון "כמעט", "ממש ליד", "איזו חדות", "חד סכין", "איך פספסת", וכל זה היה מלווה בקולות ווואו, ואוייש, סימפוניה (או קקופוניה) שלמה, שבסיומה קיבלת או תפיחה על השכם בליווי המשפט: "יש לנו את זה", או נסיגה מבוקרת לאחור תוך כדי מלמולים לא מובנים בסגנון של "כנראה נצטרך לצלם שוב".

המשפט הזה הגיע אחרי יום צילומים מפרך לסוזוקי R1100 של גיורא באר. נסענו למעלה אפרים לצלם באחד הסיבובים שכדי לגרום לאופנוע לרדת נמוך צריך, איך נאמר בעדינות, להיות שם במהירות שהספרה הראשונה שלה מתחילה ב-2. ותחשבו מה שאתם רוצים. "אבל טל", אמרתי לו, "זה לא נראה לי סביר המהירות הזאת. אולי נמצא איזה סיבוב קצת איטי יותר?

"תקשיב, ותקשיב לי טוב", פצח בטון הסמכותי, "צריך לעשות הצילומים בסיבוב הזה כי יש מספיק זמן כדי להתארגן על האופנוע… להיכנס לפוזה, שהאופנוע ירגיש טוב".

מה זה "להתארגן", שאלתי. תתארגן בבית! אבל טל כבר לא שמע והיה על האופנוע בדרכו ל'שטח ההתארגנות'. מאותו יום צילומים מתיש הוצאתי צילום אחד בלבד שהיה "כמעט חד". ממש כמעט. בואו נגיד שאת השביט זה לא הצחיק. פעם אחרי פעם להסתכן, ולבסוף – אין סחורה, אפס, נאדה.

כמובן שיצאנו ליום צילומים נוסף, והפעם – בסיבוב שאני בחרתי. הרבה יותר איטי, בלי 'שטחי התארגנות', אבל התוצאות רבותיי – פעם ראשונה, אופנוע בהשכבה פרונטלית, בפול פריים, חד כתער! לא היה מאושר מטל וכמובן גם ממני.

האמת, ואת זה חייבים לומר, העבודה הצמודה עם טל הייתה סוג של שושנים וקוצים. כמו ורד בר, היינו נהנים מן הפרחים, ומהצד השני היינו חווים גם את הקוצים כשהיינו סוטים מדרך הישר. אבל, ואת זה גם חייבים להגיד, הכול היה מקצועי לחלוטין, לא מילימטר אחד פחות ממושלם. טל היה 100 אחוז של מקצוענות בכל מה שעשה.

שתבינו, במהלך העבודה במוטו הייתי נתון מדי יום ביומו תחת זכוכית מגדלת. היה שם את יורם אשהיים שהיה צלם מקצועי ואת רם לנדס ש'נגע' בצילום, וכמובן טל בכבודו ובעצמו שהיה גם מצלם. וכולם – על הראש שלי. מן הצד השני, כל המערכת הייתה מוכנה להשקיע עד בלי די כדי שהצילומים ייצאו הכי טוב שאפשר. טל היה יודע מה הוא רוצה מעצמו וגם ממני.

טל, אגב – אם עוד לא הבנתם מכל הכתבות עליו עד עכשיו – היה הטוב ביותר בהכל! הוא היה העורך הטוב ביותר, והרוכב הטוב ביותר, והכתב הטוב ביותר; העורך הגרפי, וכמובן גם הצלם הטוב ביותר. בכל הוא הצטיין. דרש מעצמו את המקסימום, וכמובן גם מאיתנו. לא פחות מהטוב ביותר.

כשהוא רצה להסביר לי מאיזו זווית הוא רוצה את הצילום, הוא היה נעמד בנקודה, קורא לי להגיע אליו ואומר לי "מפה אני רוצה שתצלם". אוקי, הייתי נעמד לידו ומכוון המצלמה. ואז הוא היה תופס אותי בכתפיים, מזיז אותי לנקודה המדויקת שבה עמד, ואומר לי: "מכאן אתה מצלם".

כמובן שיכולתי להתלונן ולקטר עד מחר בבוקר על מר גורלי, אבל איכשהו תמיד הנקודות האלו שהיה מורה לי לצלם מהן היו מנפיקות את התצלומים הטובים ביותר. ברבות השנים והניסיון, הוא אפשר לי לבחור את נקודות הצילום בעצמי.

אני מצדי הייתי גומל לו בהתעללות מסוג אחר: הייתי מסמן לו לחזור ולרכב בפנייה פעם אחר פעם, ועוד פעם ועוד פעם, 50 פעם לפחות עד שהייתי מתרצה. ותאמינו לי – בחום יולי אוגוסט, בחליפת עור מלאה, זו חוויה מפוקפקת ביותר, אבל טל היה סובל בשקט, העיקר להוציא את הצילום. והייתה סחורה, ועוד איך… הרבה אופנוענים עברו במהלך השנים תחת עדשתי, אבל טל היה הראשון והטוב מכולם.

אני, שזכיתי לצלם ב-MotoGP את המלך מיק דוהאן, כל פעם שהיה עובר מול עדשתי, הייתי מזהה אותו עוד מרחוק. הרכיבה החלקה, המהירה, המדויקת כמו להב של סכין. היה מיק דוהאן והיו כל השאר. ההבדלים נשמעו וגם נראו, וכך גם טל. סגנון הרכיבה שלו היה חלק, מדויק. פעם אחר פעם חזר על הביצוע בדיוק מופתי, ואני הייתי אורב לו בנקודה המדויקת לשם כיוונתי ולשם היה מגיע.

ברבות השנים ושיתוף הפעולה די היה במצמוץ עיניים או נפנוף יד כדי לדעת מה אני רוצה מטל, ולהפך. איזה סימן מוסכם, שזר לא יבין זאת אבל טל ואני הבנו מצוין אחד את השני. רק מגרעת אחת בולטת הייתה לאורך וכשמה כן היא… האורך.

טל גימד באורכו כל אופנוע עליו רכב, ומן המפורסמות שכדי להוציא את האופנוע גדול כדאי שהרוכב יהיה גמד, ודבר אחרון שהיה ניתן לומר על טל זה גמד. הייתי משביע אותו להתחפר מתחת למשקף כמה שרק ניתן כדי להאדיר את האופנוע.

והנה מגיע עוד סיפור משעשע הקשור לאורכו של האורך. צילמנו R750 על הגבעה שמעל הדרייב-אין בתל-אביב. צילום שביט טיפוסי, יעני טל עומד ליד האופנוע ומביט לעבר האופק תוך כדי הצילום. הקרקע הרכה מתחת לרגלית הצד לא עומדת במשקל והאופנוע צונח לו לאיטו על הקרקע.

וטל – הוא שקוע ברקע הפסטורלי ולא שם לב כלל שהכלי שלידו מונח לו על הארץ. אני מצקצק בגרוני לכיוונו ומראה לו את האופנוע, והוא ממרום גובהו עדיין לא קולט שהכלי על הארץ. עד שלא אמרתי לו במפורש, הבן-אדם לא קלט את הסצנה.

והיו גם המסעות לחו"ל, ובעיקר לאיטליה, שחיזקו ותרמו לזוגיות. מביאים איזה 20 כתבות בשבוע עבודה כדי שיהיה מה למלא בדפי מגזין האופנועים החדש בארץ נטולת אופנועים. נוסעים מיצרן ליצרן, מעיר לעיר, ודופקים עבודה. רוכבים בקאג'יבה על האופנוע של רוכב הדקאר פרנקו פיקו, משם לאפריליה, ולאחר מכן לבימוטה, היכל הקודשים. "רוצה לרכב חזרה למפעל מהצילומים?", מעיר אותי טל מן החלום. כולה לפני חודשיים הוצאתי רישיון על דו-גלגלי ועכשיו אני עולה בחרדה על בימוטה YB6 לכמה קילומטרים של שכרון חושים. מי היה מאמין.

רודף אחרי טל בגולף השכורה חזרה למפעל דוקאטי בבולוניה, כשהוא רכוב על ה-SS750, ולפתע קולט אותו עומד בצד הדרך ומנופנף בידיים בייאוש. עוצר מ-150 קמ"ש בשוליים אחרי איזה 500 מטר, ולוקח כל הדרך רוורס רק לגלות שכבר עצר לידו איזה ז'נדרמייר איטלקי, שלא כל כך היה מבסוט מהרוורס הארוך שביצעתי, ומגלה שהבורג שמחבר את רגלית ההילוכים נשר לו והשאיר את טל נטול יכולת העברת הילוכים. איכשהו קיבענו הרגלית, ואת כל הדרך חזרה למפעל עשה טל בהילוך שלישי… כבוד למומנט.

כבר שבוע אני מסתובב כשפעם בכמה שעות עוברים לי פלאשבקים בראש. השעה 3 לפנות בוקר, אני פוקח עין, מגלה שהטלוויזיה עובדת, האור בחדר דולק, אני שוכב על המיטה בבגדיי ועל המיטה השנייה באותו המצב שוכב לו האורך בבגדיו. המקום – מלון דרכים באיזו עיירה נידחת בצפון איטליה בסופו של עוד יום צילומים ומבחני דרך מפרכים. אני זוכר איך אני וטל נשכבנו על המיטה "לכמה דקות" לנוח קצת לפני שנרד לאכול.

יום רדף יום, אופנוע אחרי אופנוע וקילומטר אחרי קילומטר. התשישות הכריעה אותנו. או אותו היום שבו טל קרא לי לחדרו ועניין אותי בג'וב הבא. מה התכניות שלך בחודש יוני? מה דעתך לנסוע איתי למסלול סאן מרינו? התקשר אלי עכשיו קלאודיו ברליה, העורך של מגזין 'סופר ווילס' הנחשב, וביקש את עזרתנו לבצע מבחן ענק שהם מפיקים. 24 שעות, 24 אופנועים, מסלול מרוצים, אספקת צמיגים וסליידרים חופשית. הכול משולם, רק תגיעו!

תשמע, אני אומר לטל, נשמע כמו עבודה קשה, אבל אם אין ברירה, אז אין ברירה. מישהו צריך לעשות ת'עבודה. וכך מצאנו את עצמנו טל ואני יום אחד מתהלכים כחולמים בגן העדן של האופנועים. טל היה מוערך לא רק בארצנו הקטנה אלא גם בקרב הקולגות מעבר לים.

כיצד ניתן לסכם מעל ל-20 שנים ב-1,500 מילים? ממש בלתי אפשרי. הרבה יותר קל לתפוס אותך על האופנוע בביצוע במהירות תלת-ספרתית חד כתער! קצרה היריעה מלתאר את כל השנים ומאות החוויות המשותפות שעברנו יחדיו. אני עובר שקופית-שקופית בארכיון, וכל אחת מציפה זיכרונות. מאחורי כל תצלום ישנו סיפור שלם. קצרה היריעה מלתאר את מעלותיך, בשביל זה צריך ספר עב כרס ולא טור.

העבודה במחיצתך הייתה רצף של תענוגות. גם הקולגות וגם חברים לא הבינו את פשר העבודה הזאת שתפסתי. מין ג'וב כזה שגם נהנים ממנו. והאמת? צודקים. זה כמו לחיות בקייטנה אחת ארוכה שלא נגמרת עם המדריך טל.

אפשר לשבת ולכתוב עוד אלפי מילים. ככל שהזמן עובר וההכרה מחלחלת, קשה לעכל כי טל עזב אותנו. כל כך הרבה חברים חייבים לך את תחילת הקריירה שלהם. ברגע נתון אחד התכנסה במוטו חבורה של אנשים תחתיך, שילוב נדיר של נבחרת חלומות, ואתה היית המנצח על המקהלה.

גידי פרדר ודני שטיינמן, הלל פוסק וגיא בן ברק, יוסי שווץ, אלון אודלסמן, יואל פלרמן ואחרי זה ירון גולדשטיין ולפני זה גיל מלמד. אנשים באו והלכו ובכל הזמן הזה, טל היה שם, בשביל כולם וכולם בשבילו.

גם אני חייב לטל הרבה, הן במישור המקצועי בו ביליתי במחיצתו את השנים הראשונות שעיצבו את המשך הקריירה בדרכי המקצועית, והן במישור האישי – מי שלא יודע, אז את מירית אשתי הכרתי במוטו. אני הייתי מצלם ומירית הייתה עובדת על התמונות במחלקת הגרפיקה. והיום יש לנו שני גמדים, מיקה וניב (הערת המערכת: מאז כתיבת הטור לפני 10 שנים נוספו שני תאומים נוספים, חודשיים אחרי שטל שביט נהרג). כך שטל, איך שלא מסובבים את זה, גם באופן ישיר וגם באופן עקיף, היה אולי הבנאדם שהשפיע במידה הרבה ביותר על חיי הבוגרים.

עוד רבות ידובר ויסופר על טל שלנו, איך עזבת אותנו ככה פתאום, בלי הודעה מוקדמת והשארת אותנו יתומים, המומים, בוהים במקלדת ומחפשים את המילים.

טל, אשרינו שזכינו. אוהב ומתגעגע, רונן.