יומן מסע: אחינועם ומבצע אנטבה

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השביעי על טנזניה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השמיני על קניה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

אז איך זה באמת מרגיש לרכב על אופנוע ברחבי אפריקה? ובכן, הנה כמה טיפים איך לשחזר את החוויה בבית:

ראשית, שב על מקל פוגו ואל תפסיק לקפוץ למעלה ולמטה – מדי פעם בעוצמה רבה עד שהשיניים שלך מתנגשות אחת בשנייה. קח מאוורר ושים אותו מולך על הספק מקסימלי. כוון את המזגן בחדר ככה שבמשך חצי שעה יקפיא אותך למוות ובחצי השעה שלאחר מכן ירתיח אותך למוות. חבר לעצמך כבל חשמלי, ובכל 15 דקות חשמל את עצמך, כאילו שאתה באמת מקבל התקף לב ממיניבוס אפריקאי אשר יצא לעקיפה ודוהר לעברך במהירות 100 קמ"ש בכביש ללא שוליים. מושלם, כמעט סיימנו. קח את הידיים לפנים כאילו שאתה אוחז בכידון. מרגיש את הכאב לאט לאט מתגבר במפרק כף היד הימנית? מעולה, השאר את הידיים ככה במשך שלוש שעות. לפחות. לבסוף, שים על מסך המחשב מולך מצגת שקופיות של הרקעים הכי יפים שיש לווינדוז להציע. כבה את הטלפון ואל תשכח לחייך! רכיבה בערבות אפריקה היא בערך הכי קרוב שאפשר להגיע לאושר אמיתי!

*     *     *

בשבוע שעבר יצאתי מהמסאי מארה, שמורת הטבע המרשימה על גבול קניה-טנזניה, ורכבתי לעבר העיירה נארוק יחד עם רוכב מקומי בשם איוב. מצאנו 'קיצור דרך' שהוביל אותנו דרך כפרים של שבט המסאי, מעברי נהרות, ולאחר מכן שבילי עפר חרוצים שגורמים לי לכאבי גב רק מלחשוב עליהם. הערכת נזק מהירה העלתה דפיקה באגזוז. לא נורא, רק נזק קוסמטי. עצרנו במסעדה מקומית לארוחה של עז מעושן ודייסת קמח תירס שנקראת עוגה-לי.

למחרת בבוקר, אחרי שינה מתחת לכוכבים וליד המדורה, רכבנו לאגם נאייבשה. האגם היפה הזה יושב למרגלות ניירובי, בתוך עמק רחב שנוצר מהשבר הסורי-אפריקאי אשר משתרע מישראל, דרך קניה עד למוזמביק. האזור הזה ידוע לשמצה בתור ביתם של קבוצת אנגלים עשירים אשר חיו פה בתחילת המאה הקודמת והיו ידועים בתור 'חבורת העמק השמח'. רצו שמועות רבות סביב מסיבות הסמים והאורגיות שנהגו לערוך. מאמר הוויקפדיה בנושא נראה יותר כמו תסריט לטלהנובלה. השהות שלנו באגם הייתה כמובן הרבה יותר שלווה. בשעות אחר הצהריים הצטרפו אלינו גרייס, רוכבת מקומית, והחבר שלה ג'סי.

ביום ראשון בבוקר קמנו ורכבנו ארבעתנו לאגם אשר נוצר בתוך מכתש של הר געש אשר קרס פנימה. באזור דרום קניה ואוגנדה ישנן עדויות רבות לפעילות הוולקנית אשר התרחשה כאן רק לפני אלף שנה. האגם היה יפהפה, מוקף בחומות גבוהות של סלע. לאחר משקה קר על שפת האגם נפרדנו לדרכינו – איוב, גרייס וג'סי חזרה לניירובי לקראת תחילת שבוע העבודה, ואני לקראת הדרך הפתוחה.

מאגם נאייבשה המשכתי צפונה ואז מערבה. במקור רציתי לרכב צפונה אל תוך המדבר השומם של קניה, אך מקומיים רבים הזהירו אותי שישנם שודדים רבים בכבישים האלה אשר עוצרים מטיילים באיומי אקדח. לכן החלטתי לוותר ולרכב לעיירה איטן. העיר הזאת נקראת 'בית האלופים' כיוון שכמה מרצי המרתון הטובים בעולם הגיעו מכאן. ניתן להרגיש באוויר את המוטיבציה להצליח והרצון לשחזר את התהילה הזו – לאורך הרחובות התלולים בכל שעות היום ישנם גברים ונשים רבים רצים הלוך-חזור, לבושים בנייקי ואדידס ועם חיוך על הפנים. קשה להסביר כמה מוזר מראה כזה באמצע אפריקה. איך שהגעתי לאיטן השמים התחילו להשחיר והעננים להתאסף. החלטתי לשלם ביוקר לחדר במלון במקום לישון באוהל, ומזל שכך. איך שסגרתי את הדלת הגשם התחיל לרדת ולא הפסיק במשך שבוע.

במהלך היום בקושי ירד גשם, אבל בשעות אחר הצהריים ובלילה הגשם לא נפסק. המשכתי ברכיבה מערבה וחציתי לאוגנדה עם ההרפתקאות הרגליות של מעבר גבול – כבישים מתפוררים ובוציים, פקידי גבול ממורמרים ועצבניים, החיפוש אחר מזומן, דלק, אוכל ומקום לישון ללילה. וכמובן ההתפלאות ממדינה חדשה, נופים מדהימים, והניסיון לתפוס ולנתח את המקום החדש בו אני נמצאת. התחנה הראשונה שלי באוגנדה הייתה מפלי סיפי, שלושה מפלים קסומים אשר בוקעים מסלע בהר. ביום הזה גם חציתי את קו המשווה לכיוון צפון והגעתי ל-20,000 ק"מ במסע הזה עד כה. אבני דרך משמעותיות עבורי. שוב, הגשם והבוץ עשו את היום (מעט פחות) עליז.

העצירה הבאה שלי באוגנדה הייתה העיר ג'ינג'ה, אשר יושבת לאורך נהר הנילוס בנקודה בה הוא זורם החוצה מאגם ויקטוריה. פגשתי מטיילים נוספים והרבה אמריקאים, קנדים ובריטים אשר עובדים בקמפלה, בירת אוגנדה. לאחר יום מנוחה ארזתי מחדש את האופנוע ופניתי לכיוון קמפלה, אל תוך פקקי התנועה וההמולה הלא סימפטית.

כל זה השתלם ביום ראשון בבוקר כשנפגשתי עם מועדון הרוכבים המקומי, קבוצה של אנשים נפלאים בעלי תשוקה משותפת לאופנועים ורצון להשתמש בתחביב הזה לגייס תרומות לצדקה. הם יצאו כבר לכמה רכיבות תרומה, ובשנה הבאה מתכננים לרכב כקבוצה מדרום אפריקה לאוגנדה. הם יהיו 17 רוכבים עם שני רכבי גיבוי וצלמים, כך שהטיול שלהם יהיה קצת שונה משלי. אחרי כמה כוסות קפוצ'ינו רכבנו יחד אל מסלול שבו התקיים ראלי אנדורו. קמפלה היא ללא ספק העיר בה הכי סבלתי לרכב. בדרך החוצה מהעיר פעמיים התנגשו בי נהגי מיניבוס, ככה שהאופנוע היה בזווית, נשען על הרגל שלי. הייתי צריכה לתת אגרוף למכסה המנוע שלהם בשביל שיסכימו לנסוע אחורה ולאפשר לי להתיישר ולרכב הלאה. למען האמת אני כבר לא מתרגשת מהתקריות האלה. בפעם הראשונה בה כמעט נהרגתי ברכיבה באוגנדה הלב עלה לי לגרון והתחיל לדפוק, האוזניים צלצלו וכל הגוף שלי רעד. עכשיו כשאני כמעט נהרגת אני רק מסתכלת מסביב ואומרת לעצמי "אה, אני עדיין בחיים", ואז ממשיכה לנסוע. מה שנקרא תהליך למידה.

מקמפלה המשכתי לעיר אנטבה. כשעליתי לארץ מארצות הברית עם משפחתי בגיל 13 היה לי מאוד קשה להסתגל. במשך שנה שלמה הסתגרתי בהפסקות של בית הספר בספרייה, ונשבעתי שאיך שאסיים את התיכון אטוס בחזרה. עם הזמן למדתי להבין ולהעריך את החברה הישראלית. אחד הדברים אשר השפיע עליי רבות היה קריאת סיפור חייו של מוקי בצר, בו הוא מספר על זמנו כמפקד סיירת מטכ"ל ומפרט בין השאר על מבצע אנטבה. שיניתי את דעותיי לחלוטין והחלטתי שאני רוצה לתרום בשירותי הצבאי, וכך עשיתי כקצינה במשך חמש שנים בצה"ל. לכן היה משהו מאוד חשוב עבורי באנטבה, רסיס זיכרון אישי וקולקטיבי. נסעתי ברחבי העיירה היפה וביקרתי בשדה התעופה, למרות שלא יכולתי לראות הרבה.

מאנטבה המשכתי מערבה לכיוון העיר פורט פורטאל אשר סמוכה לגבול עם קונגו. האזור מדהים ביופיו, ג'ונגל עבה מנוקד באגמי מכתשים. באזור הזה ישנם חוות רבות לגידול פולי קקאו ועלי תה. יש כאן את המעיינות החמים של סמוליקי, שהם כל כך רותחים שאפשר לבשל בהם תפוחי אדמה. לרחוץ אי אפשר כמובן. יש ארמון שבו גר מלך שבט הפיגמי הגמדיים, וניתן לראות את הגורילות המפורסמות אשר גרות בהרי הרוונזורי. רכס הרי הרוונזורי הוזכר כבר על ידי סופרים יווניים בתור 'רכס הרי הירח', ובשלב מסוים נחשבו למקור נהר הנילוס. בשפה המקומית משמעות השם היא 'מיצרי הגשם', וזה רכס ההרים הגבוה ביבשת אפריקה. ההרים עוצרי נשימה ואפילו מיסטיים.

הנסיעה הבאה שלי לקחה אותי דרך קו המשווה בשנית, דרומה לאגם בניוני, אשר משמעות שמו היא 'אגם הציפורים הקטנות'. אגם בניוני הוא בין העמוקים באפריקה, ובו מספר איים מעניינים. ביניהם יש את 'אי הזברות' בו ישנן חיות בר רבות, ו'אי העונש' אליו היו מגרשים נשים לא נשואות אשר נכנסו להריון. דרך העפר על צוק מעל האגם הייתה יוצאת מן הכלל. חוויה אדירה. כל הטיול הזה מרגיש כמו חוויה מיוחדת שאני עדיין לא מצליחה לתפוס. עדיין מנסה לעכל. מכאן אמשיך לרואנדה, מדינה לה אני מצפה בקוצר רוח.