יומן מסע: אחינועם מסתבכת עם הרשויות בזמביה

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת הפרק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

זמביה מרגישה כמו אפריקה האמיתית! ברגע שהגלגל הקדמי שלי עלה על הקרש וירד מהמעבורת, מיד הקיפו אותי לפחות עשרה בחורים, צועקים לי ומנופפים לי "תחני כאן! לא, לא, תחני כאן!".

"תודה, באמת, אבל אני לא צריכה עזרה. אל תציקו לי כי אני לא אשלם לכם". זה כמובן לא עשה עליהם רושם. אחד כנראה החליט שהוא תפס את הטרף שלו, ונצמד אליי בעודי מנסה להתעלם ממנו.

מעבר הגבול הוא בלגן של מבנים שנבנו באופן אקראי משני צדי כביש פקוק לחלוטין על ידי אינסוף משאיות. בלתי אפשרי להבין לאן אתה אמור ללכת או להבין את המסים השונים שאתה צריך לשלם ב'משרדים' מפוקפקים שונים. אתה מרגיש כאילו תפסו אותך, סובבו אותך עשרות פעמים, ועכשיו דוחפים אותך מדלפק לדלפק. משרד ההגירה, מכס, עכשיו אתה חייב לשלם מס על פליטת פחם (אמיתי לגמרי!), וגם מס למועצת העיר (מה לעזאזל?!), עכשיו מס על השימוש בכבישים, ועכשיו אתה צריך לשלם כדי לקבל ביטוח.

מחוץ לכל חדר משתרע תור של אנשים שנלחמים על הזכות לשלם 20 דולר ולברוח מהמקום. אני חייבת להודות שאני חושבת לפתוח משרד משלי שם, לחייב תיירים עבור, נניח, 'דמי שירות הגנת הסביבה ממשלתיים'. נראה כאילו זה יכול להיות עסק טוב. לאחר שסוף הסוף אתה מסיים את כל זה, אתה חייב לשלם לאיש שהחליט שהוא מתלווה אליך לכל מקום, לשלם לבחור שהחליט שאתה חייב מדבקות מחזירות אור על האופנוע, ולשלם לבחור שהחליט שהוא שומר על האופנוע שלך. אתה מרגיש חסר אונים. איזו הקלה לצאת משם! ועוד ללווינגסטון!

לפני ארבע שנים טסתי לטנזניה לטפס על הר הקילימנג'רו. סבא שלי הביא לי את הספר 'הנילוס הלבן' אשר נכתב על ידי אלן מורהד. הספר מתאר את המסעות השונים אשר יצאו לגלות את המקור של הנילוס, בתקופה שונה לחלוטין שבה מטיילים הלכו אל הלא נודע והסכנה לחקור את לב היבשת השחורה. בספר גם כתוב על המפגש האגדי בין סטנלי, חוקר צעיר ופרוע שנשלח לחפש את ד"ר ליווינגסטון ומצא אותו באמצע עיירה שכוחת אל ליד אגם טנגנייקה (גם לשם אגיע). הרגעים האלה חקוקים בהיסטוריה של היבשת הזאת.

סבי, שרכב פעמיים מדרום אפריקה לאירופה על אופנוע, גם נתן לי מפות ישנות שלו כאשר התחלתי לתכנן את הטיול שלי. במשך שנה הן היו תלויות על קירות המשרד שלי בצבא. לאט לאט סימנתי נקודות אדומות עליהן, תחילת מסלול שהתפתח אצלי בדמיון. הייתי חוזרת ושוב על שמות המקומות האקזוטיים האלה כמו מקאדיקאדי, לילונגווה, קיגאלי, קמפלהההה. במהלך ישיבות ארוכות שלא נגמרו, לילות לבנים בחמ"ל או נסיעות הלוך חזור בגזרה, הייתי מפנטזת כיצד אשב על גדות נהר הזמבזי עם בירה קרה ביד.

כל התחושות האלה שנצברו אצלי גרמו למפגש רגשי למדי כשהגעתי אל מפלי ויקטוריה. העניין עם מפלי ויקטוריה הוא שאתה לא יכול באמת לראות אותם. לא בשלמותם, לא בכל תפארתם המדהימה. הם גדולים מדי, ואתה לא יכול להתרחק מספיק. אתה רואה פיסה. את הנהר מלמעלה כאשר הוא זורם לכיוון המצוק וצולל למטה, את השצף מלמטה כאשר הוא פוגע באבנים ויוצר מערבולות מסתחררות באלימות, את הנוף מהגשר מול המפלים, מוסתר חלקית בערפל כבד כל כך שאתה מרגיש כאילו שאתה בסופת ברקים, נרטב כולך. ותוך כדי הרעש הרועם. עליך לתפור יחד את הפיסות הללו בדמיונך כדי להעריך כראוי את התופעה הזו. חשתי יראה ושלווה פנימית להביט על הפלא הטבעי המדהים הזה.

למחרת המשכתי בדרכי לוסקה. אה, זמביה, איזה ניגוד נפלא מנמיביה ובוצואנה. בפעם הראשונה זה זמן מה – גבעות! ולא רק כבישים ישרים ושטוחים שנמתחים עד אין קץ. עצים ירוקים, השוברים את המונוטוניות של הסצנות מדבריות. הבעיה עם הכבישים בזמביה, כמו במדינות אפריקאיות רבות, היא שהן נבנו על ידי הסינים בתמורה לזכויות לכרות יהלומים ואוצרות טבע. הבסיס של הכבישים לא מושקע, ובגשם הראשון הקרקע מתחת לאספלט מתחילה להתפזר והכבישים מתפוררים. יש חלקים טובים בהם אפשר לנסוע 90 קמ"ש – ואז פתאום משום מקום נפער בור בכביש כאילו שהוא הופצץ. אתה חייב לשמור על עירנות ולהיזהר מהמשאיות שדוהרות לפניך. ישנם אנשים בכל מקום בצדי הכביש, מוכרים עגבניות אדומות מבריקות מוערמות בפירמידה מושלמת. היו מחסומים משטרתיים רבים, כולם היו אדיבים ונתנו לי לעבור הלאה בלי צרות.

עם זאת, כשנכנסתי ללוסקה עצרו אותי שני שוטרים חמושים במצלמת מהירות. הם סימנו לי לעצור בצד הכביש, שם עמדו כמה נהגים אחרים אשר נעצרו גם הם. ניידת המשטרה חנתה שם, ארבעה שוטרים עובדים ביעילות מתוך כל דלת ברכב במין 'משרדים' מאולתרים, עם כיסאות עבור ה'עצורים'. השוטרת ביקשה לראות את הרישיון שלי, ואז התחילה בחצי כוח למלא טופס שכבר היה מלא באופן חלקי. היא מסרה לי כי הקנס הוא 300 קוואצ'ה, שווה ערך לכ-100 ש"ח. ביקשתי ממנה קבלה, והיא ענתה שאני אקבל אחת אחרי שאשלם. שוטרת שנייה שהייתה שם צחקה ואמרה לי שעליי להתחנן אליה שתפחית את הקנס. השוטרת לקחה את 300 הקוואצ'ה שלי, החזירה לי 200 קוואצ'ה ושחררה אותי (כמובן, ללא קבלה). אני מניחה שכל הכסף עשה את דרכו לכיסה. הכל הרגיש מגוחך ומטופש למדי. שוחד ראשון באפריקה – צ'ק!

מחר אני רוכבת מזרחה לכיוון מלאווי, בתקווה לפצות על הזמן שאבד לי בבוצואנה, ומשם אמשיך צפונה לטנזניה. הכבישים קוראים לי!