דף הבית / טיולים / יומן מסע: השביל האינסופי בטנזניה
20160731_092808-01

יומן מסע: השביל האינסופי בטנזניה

אחינועם נכנסת לטנזניה, מתלבטת דרך איזה שביל לחצות אותה, ולבסוף מוצאת את שביל הזהב

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

  • לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
  • לקריאת החלק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
  • לקריאת החלק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
  • לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
  • לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
  • לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.
  • לקריאת החלק השביעי על טנזניה – לחצו כאן.
  • לקריאת החלק השמיני על קניה – לחצו כאן.
  • לקריאת החלק התשיעי על אוגנדה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

היי בנות!
היי בנות!

רואנדה היא מדינה קטנה ויוצאת דופן מאוד במזרח אפריקה. בגלל הגודל שלה; הנוף הייחודי ההררי; ובגלל ההיסטוריה הסוערת שלה של רצח עם ושפיכת דמים שהיום הפכו אותה לאחת המדינות המתקדמות והיעילות באפריקה. אין שחיתות, המדרכות נקיות, ומצייתים כאן לחוקי התעבורה! רואנדה גם ידועה בתור 'ארץ אלפי ההרים', ולכן הכבישים בה הם כמו מוסיקה – עיקול רודף עיקול, בכביש שמעיף אותך לתוך עוד גל של אושר. אתה נכנס למעין טראנס – זז עם האופנוע מצד אחד לשני בתנועות רגועות וארוכות. נמוך וקרוב לקרקע, מחזיק את הזווית עד הרגע המדויק בו אתה לוחץ על הגז – עוד, עוד, עוד – ואתה בחוץ! ישר לתוך עוד סיבוב מתקתק. כמו מנגינה שלא נפסקת. מותר ואף רצוי לשיר!

אבל…

אתם מכירים איך זה שנתקעים על שיר חדש? ביום הראשון אתה שומע את השיר ברדיו ואומר לעצמך "זה שיר ממש נחמד". ביום השני אתה מנגן את השיר בלופ, מכריח את כל החברים שלך להקשיב לו וצורח במסדרונות "זה השיר הכי! טוב! ביקום!". ואז, באופן בלתי נמנע, ביום השלישי אתה לא יכול לסבול את השיר ולא רוצה לשמוע אותו יותר מעולם. זאת עוד דרך בה הכבישים של רואנדה דומים למוזיקה – אחרי קצת זמן בא לך לגוון.

הרים, הרים ועוד הרים
הרים, הרים ועוד הרים

לכן שמחתי מאוד לחצות לטנזניה. השינוי בנוף היה מיידי. מהרים תלולים אינסופיים מחולקים לשדות מרובעים, הארץ נפתחה לגבעות עדינות וכמעט שטוחות. הכבישים השתרכו בקו ישר ללא פשרות, למעלה הגבעה ומיד למטה לצד השני. הכל מסביב הפך ליבש וצהוב, עצי שיטה מבצבצים מתוך העשבים פה ושם. טנזניה הייתה חוויה מיוחדת במינה.

ביום הראשון שלי בטנזניה נכנס בי אופנוע! נהג של אופנוע-מונית (יש אלפי כאלה במזרח אפריקה, מעמיסים הרים של שקים על האופנועים הסינים הזולים, נוהגים כמו מטורפים בין שאר הנהגים המשוגעים) ניסה לעקוף אותי. כאשר הוא חלף על פניי, הכידון שלו שפשף את שלי והאופנוע התחיל להשתולל מצד לצד. הושטתי רגל ודחפתי את האופנוע שלא ייפול הצידה תוך כדי שאני מאיצה – האופנוע הזדקף והמשכתי ברכיבה. הערכת נזק מהירה: נקע קל בקרסול, פגיעה קטנה באגו.

ביום השני שלי בטנזניה נכנסה בי משאית! טוב, סליחה, האמת שהפעם זאת הייתה אשמתי. על קטע כביש נוראי מלא בבורות החלטתי להשתמש ביתרונות הברורים של האופנוע שלי ולעקוף בזריזות את המשאית שלפני. איך שכמעט עברתי אותה המשאית בפתאומיות סטתה ימינה ישר לתוך מזוודות הצד שלי. שוב האופנוע השתולל, אבל עם קצת גז התיישר.

כשזה מה שה-GPS מרא - אתה יודע שאתה הולך ליהנות
כשזה מה שה-GPS מרא – אתה יודע שאתה הולך ליהנות

באותו ערב ישנתי בעיירה בשם ביהרמולו בצפון טנזניה. משם היו לי שתי אפשרויות להמשיך דרומה. הראשונה הייתה לרכב 900 קילומטר על דרך עפר לאורך אגם טנגנייקה. הוזהרתי על ידי מטיילים אחרים שהדרך הזו היא איומה – תנועה רבה של אוטובוסים דוהרים, בורות בכביש וחול עמוק. האפשרות השנייה הייתה קו מפוקפק שראיתי על המפה – דרך אשר חוצה את טנזניה באמצע. גם ה-GPS שלי וגם גוגל מפות הסכימו ביניהם שזאת דרך איומה ויש למנוע ממני לנסוע בה, ויהי מה. לא ידעתי מה מחכה לי, אבל החלטתי לקחת צ'אנס. המידע היחיד שהיה ברשותי היה מידע ממקומיים שהושג על ידי תנועות ידיים מוגזמות בהן אני מצביעה על הכביש ואז מרימה אגודל ומורידה אגודל, ומנסה לראות מה התגובה. כפי שאתם בטח חושבים, כישורי הפנטומימה שלי דורשים שיפור.

יום למחרת כבר היה לי מבחן נוסף למיומנויות הפנטומימה שלי. בסביבות הצהריים עצרתי בקיוסק קטן. מיד קהל של ילדים הקיף אותי בעודי מנסה להסביר לנערה מאחורי הדלפק שאני רוצה משהו לאכול. בסופו של דבר הצלחתי להשיג שתי בננות ושתי ביצים קשות, בלי אפשרות להבין מה מחיר השלל. מסרתי לה 5,000 שילינג והמשכתי לדרכי. עכשיו החלה משימה קשה למצוא מקום לעצור בצד הדרך. מקום שיש בו צל, אבל לא עמוס באנשים שיבואו לבהות בי. מקום שנגיש לאופנוע ושאני מצליחה לזהות מרחוק מספיק בשביל לעצור. סוף סוף מצאתי עץ לנוח מתחתיו. עצרתי ושלפתי את ארוחת הצהריים שלי – רק בשביל לגלות שהביצים "הקשות" לא היו קשות בכלל והתפוצצו  והשאירו בלגן דביק ומגעיל. למזלי נותרו לי שתי בננות רקובות להדוף את הרעב עד ארוחת ערב.

דרך העפר שבחרתי בה הייתה הפתעה מדהימה – 400 קילומטר של כביש סלול חדש עד לעיירה בשם טבורה. בשלב הזה בטיול גיליתי, קצת באיחור, את הסוד למערכת יחסים מוצלחת – להשתמש באטמי אוזניים. אני והאופנוע הסתדרנו הרבה יותר טוב כאשר הפסקתי לשמוע את המנוע שלה מתבכיין.

חוזרים לצהוב
חוזרים לצהוב

באשר לאיכות הדרך מטבורה דרומה – קיבלתי כל תשובה אפשרית על הסקאלה מ"איום ונורא!" ועד ל"הדרך טובה, כמעט כולה סלולה כבר." אז זהו, שלא בדיוק. היו אלה 600 קילומטר של דרך עפר, אבל לפחות דרך עפר טובה! כשיצאתי לדרך לא היה לי מושג מה יהיה, רק ידעתי שאני צריכה לדחוף קדימה. כל רכיבה בדרכי עפר בשבילי עם הב.מ.וו המסיבי היא מורטת עצבים. אני צריכה לשמור על ריכוז בשביל לבחור את הקו הטוב ביותר, לנסות לנתח את הקרקע על פי הגוונים של האדמה והצללים הזעירים. האם זה חול עמוק יותר? האם יש 'גלים' על הקרקע? האם יש אבנים קטנות שמרגישות כמו גולות ומחליקות באותה מידה מתחת לאופנוע? ותמיד מתנוסס מעליי הפחד האיום מלהפיל את האופנוע. אני לא מסוגלת להרים את 270 הקילוגרמים האלה לבד, ובדרך בה רכבתי לא עברו הרבה אנשים. כמובן שידעתי שבסופו של דבר אצליח להתמודד עם כל דבר, ואם יקרה משהו אצליח למצוא פתרון, אבל בכל זאת לא רציתי לבחון את מזלי.

לבסוף הגעתי לעיירה בשם רוונגה. מה שכמובן הופך את המקום לעיירה ולא סתם ישוב הוא שמדובר בשלושה צריפים ולא רק שניים. בצריף הראשון נופפתי בידיים וחזרתי על המילה 'פטרול'. מיד הביאו שני בקבוקי מים מלאים בנוזל חשוד ומילאו את האופנוע. ביררתי לגבי מלון וסימנו לי להמשיך לצריף האחרון בשורה. עליתי על האופנוע ונסעתי לכיוון אליו הצביעו. לפתע הבחנתי בג'יפ ספארי חום וכמה בחורים לבנים שותים בירה בפאב קטן. גלגלי האופנוע חרקו בעצירה פתאומית, קפצתי מהאופנוע והצגתי את עצמי. היו אלה פקחי שמורת הטבע הסמוכה. באדיבות רבה הם הזמינו אותי להישאר איתם ולהקים את האוהל שלי במפקדת השמורה.

במפקדה, הבנות המקומיות לקחו עליי אחריות – הביאו לי דלי עם מים למקלחת, ביקשו להצטלם איתי שוב ושוב והשמיעו לי שירי פופ טנזני. אכלנו ארוחת ערב משותפת מתחת לכוכבים ושם פגשתי הרבה אנשים מרתקים. ביניהם היו כ-20 פקחים בתכנית הכשרה במיומנויות שדה אשר מנוהלת על ידי אמריקאים. הייתה אישה מארגון שמירת טבע שמסתובבת בין השמורות השונות בטנזניה על מנת ללמד את הפקחים כיצד לעבוד עם יחידת הכלבנים. כל אלה נלחמים למנוע ציד בלתי חוקי של חיות בר. מסתבר שהם אף קיבלו בעבר תדרוכים מיחידות מודיעין ישראליות כיצד לאסוף מידע ולהילחם בתופעה. החוויה כולה הייתה מרתקת מאוד. הרגשתי מצוין שלקחתי סיכון, יצאתי לבד אל תוך השטח העצום והשומם של מרכז טנזניה רק עם אמונה, ידיעה שהכל יהיה בסדר.

ברור שיהיה בסדר!
ברור שיהיה בסדר!

ביום הרביעי שלי בטנזניה קמתי בבוקר; ארזתי את האופנוע, אמרתי שלום לחברים החדשים שלי ויצאתי לדרך, להמשיך דרומה. המידע שהיה ברשותי הפעם: 'סאפי' (כלומר 'בסדר' בשפה המקומית, סווהילית), ו'ייתכן ויהיה גרוע יותר מאשר אתמול'. נותרו רק 320 ק"מ ביני ובין הביטחון והוודאות של כביש האספלט. רוב הדרך הייתה בסדר, סלעים חלקים מעט והרבה אבנים. קטע אחד הפך בבת אחת לחול עמוק, הדבר ממנו עשויים הסיוטים שלי. מאז מדבריות המלח של בוטסוונה, שם נפלתי אינסוף פעמים ושרפתי את הקלאץ', אני מפחדת מרכיבה בחול. אני מצטערת על הדרמטיות, הגזמתי מעט. אבל דבר אחד הפנמתי סופסוף לגבי רכיבה בחול – ברגע שהתחייבת עליך להמשיך עד הסוף. אם אתה רוצה לרכב לאט עם הרגליים למטה כדי ליישר את האופנוע, זה בסדר. אבל אם נכנסת למקטע חול במהירות, אין שום אפשרות להתחרט. צריך לשמור על המומנטום. אם תנסה לבלום או להאט – תאבד שליטה. אין זמן לפאניקה, אמרתי לעצמי, פשוט צריך להגיע לצד השני, להמשיך את התנועה.

אני באקסטזה! 600 ק"מ של חצץ, עפר, חול ובוץ מאחוריי! היו פעמים במסע הזה, למשל אחרי תאונה קשה שהייתה לי בנמיביה, שחשבתי שלעולם לא אהיה מסוגלת לעשות את זה. ניצחון פרטי קטן. בנוסף לזה גיליתי מיומנויות מכניות מרשימות אצלי. טריק קטן שלמדתי ליישם בהצלחה – פשוט להתעלם מהבעיה. אז נכון, השרשרת פעם הדוקה מדי ופעם רפויה מדי. אז נכון, דולף קצת אוויר מהגלגל הקדמי בגלל מכה בחישוק. אבל בסך הכל אני והאופנוע מצליחים לא רע.

מכאן אחצה לזמביה. בינתיים אני ממשיכה ליהנות מנופים מדהימים ומאנשים טובים.

ממשיכים...
ממשיכים…

אודות כתב אורח

עשוי לעניין אותך

20151015_191810

דעה: אנחנו רוצים ספורט מוטורי אירופאי או הודי?

אם אנחנו רוצים ספורט מוטורי מקצועי, אנחנו צריכים לנהוג כספורטאים ולתת כבוד לספורט; מקרה אחד קטן שעורר את זעמו של ליאור בר עמי ואמור לשמש נקודת מפנה בספורט המוטורי הישראלי

תגובה אחת

  1. אחינועם את שדה!! (deamon 😀)

    כל פרק בעלילותייך מתעלה על קודמו , כל הכבוד לך!!

כתיבת תגובה

Single Sign On provided by vBSSO