יומן מסע: כדורים פורחים במסאי מארא

אחינועם הראל יוצאת למסע רכיבה באפריקה שבמהלכו היא מתוכננת לעבור ב-13 מדינות במשך חצי שנה. השותף שלה למסע הוא ב.מ.וו F700GS שנרכש בדרום אפריקה והוכן ביסודיות לטיול שכזה. אנחנו בפול גז נעקוב אחריה באופן שוטף ונעדכן בחוויותיה. בהצלחה אחינועם!

• לקריאה על החלק הראשון במסע – ההכנות ליציאה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק על דרום אפריקה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השלישי על נמיביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק הרביעי על בוצואנה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק החמישי על זמביה – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השישי על מלאווי – לחצו כאן.
• לקריאת החלק השביעי על טנזניה – לחצו כאן.

*     *     *     *     *

יום של מעבר גבול אינו יום רגיל. זהו יום מלא בהתרגשות וציפייה מצד אחד, ומצד שני חששות ודריכות. לילה לפני, מלבד הדברים הרגילים שצריך לחקור כמו איכות הכביש, תחנות דלק לאורך המסלול ומקומות לינה אפשריים, צריך לספור את הכסף המזומן שנשאר ולבדוק את השער המדויק כדי להיות מוכן לחלפני הכספים, צריך לבדוק שוב את השפה ואת סוגי השקעים במדינה החדשה. באותו היום צריך לצאת לדרך מוקדם ולקחת בחשבון לפחות שעתיים לכל תהליך המעבר. צריך לארוז את המסמכים בהישג יד ולהגיע למעבר גבול רגוע וסבלני.

מעבר הגבול עצמו כמעט תמיד בנוי כמו מבוך מבלבל. אוסף של צריפים פזורים רנדומלית, ביניהם תורים ארוכים של משאיות חונות ואנשים מטיילים הלוך חזור. איפה לעזאזל משרד ההגירה? אה, בבקתה הקטנה שם בפינה מאחורי דוכן העגבניות? אוקי, עכשיו צריך לחכות בתור. הנה, סוף סוף הוויזה שלי חתומה. איפה לעזאזל המכס? אה, בבקתה הקטנה שם? אוקי, הקרנט שלי חתום (ה'דרכון' של האופנוע – עירבון כי לא אמכור את האופנוע במדינה אליה אני נכנסת). עכשיו איפה לעזאזל נמצא מעבר הגבול עצמו? איך אני חוצה למדינה הבאה? אה, הקונוס הכתום הקטנטן על הכביש עם אף אחד מסביב? הבנתי. ועכשיו הכל מההתחלה בצד השני. ולא, לא, לא, אני לא רוצה לקנות מכם כלום. אני לא מתכוונת לשלם לך, בחור שהחליט 'לעזור' לי ולעקוב אחריי בתור 'פיקסר'. אני לא מתכוונת לקנות ביטוח בצריף המפוקפק הזה. איכשהו לא נראה לי שתכסו אותי במקרה של תאונה. לא, אני לא מתכוונת להמיר את הכסף שלי איתך, אני מצטערת אבל אני כבר למדתי לקח במעברי גבול אחרים. ולא, מאמא, הצמידים שלך יפהפיים אבל אני לא רוצה לקנות אותם, סליחה.

הכל נשען על היכולת שלך להיות רגוע ומחייך, לא משנה כמה נמאס לך מהשטויות האלה, אבל עם מספיק תחושה של דחיפות כך ש'השובים' שלך יסכימו לזרז את התהליך. לדוגמה – במעבר גבול אל תוך זמביה דרשו שאציג את פנקס החיסונים שלי, שמשום מה לא הצלחתי למצוא. הקצין המנומנם (בכל זאת, רק 8 בבוקר, מוקדם מדי) הסביר לי שאצטרך לשלם בערך 50 ש"ח בשביל לקבל פנקס חלופי. כמובן שזה מגוחך – ראשית כי איך זה יהווה להם הוכחה שבאמת ביצעתי את החיסונים הנדרשים, ושנית כי אני לא אשלם סכום כזה עבור שטות כזאת. אחרי כמה דקות של התפלפלויות נעימות עלה לי רעיון והסברתי לשוטר – "אדוני, תבין, יש לי את הפנקס! הוא פשוט איפשהו על האופנוע שלי!", וסיימתי עם חיוך מנצח. זה היה מספיק משכנע בשביל שהוא יסכים לשחרר אותי. מעניין אם אותו דבר היה עובד גם עם הדרכון.

ביום חמישי האחרון חציתי מטנזניה לקניה. משני צדי גבול נשים וגברים מסאיים (שבט הלוחמים האגדי) התהלכו בין הדשא הצהוב הגבוה, עטופים בשמיכות אדומות משובצות ותכשיטי חרוזים מקשטים את גופם. ה-GPS הוביל אותי בדרך לא דרך אל תוך ליבה של ניירובי. הכביש היה נורא – בבת אחת נעלם האספלט וכל מה שנשאר זה סלעים עם חריצים עמוקים ורחבים שאילצו אותי לרכב בזהירות על פס דק של קרקע יציבה. פתאום האספלט חזר – אבל עם יותר בורות מאשר אספלט, ומצאתי את עצמי מתחננת שנחזור לדרך עפר. כשנכנסתי אל תוך העיר הכל נעשה קשה עוד יותר כי בנוסף לכביש הנורא עכשיו היו מכוניות ואנשים בכל מקום, כולם מזגזגים על הכביש בניסיון לעבור. הקילומטרים האחרונים היו מלאים בבוץ וסלעים חלקים, אבל לבסוף הגעתי ל-'JUNGLE JUNCTION', המקלט הבטוח בניירובי של כל מי שחוצה את היבשת. הגעתי מתנשפת ומזיעה אחרי ההרפתקה הלא צפויה ושאלתי את כריס, בעל המקום והמכונאי, אם זאת אכן הדרך הנכונה. "לא, לא, מה פתאום. יש כביש סלול מעולה שמגיע ממש עד לכאן. כנראה שה-GPS שלך לא מעודכן". טוב, נו. הכל לטובה!

הערת צד זריזה: חשבתי שעם השנים יותר ויותר אנשים מטיילים באפריקה וחוצים את היבשת – הרי היום היא יותר נגישה מאי פעם. סוללים כבישים, יש WiFi בהרבה מקומות, והכל הרבה יותר פשוט מאשר לפני 20 שנה כשסבא שלי טייל כאן. אבל הופתעתי לגלות שהמספר הולך וקטן. כריס מנהל את JUNGLE JUNCTION כבר כמעט 20 שנה. כל נהגי ה-4X4 והאופנועים עוצרים אצלו לנוח כמה ימים ולטפל ברכבים. הוא סיפר לי שכיום כמעט ולא מגיעים מטיילים יותר, לטענתו בגלל שהמצב הכלכלי מתדרדר ואנשים צעירים היום עסוקים בלשרוד ולנסות להרוויח כסף.

כריס עשה לאופנוע שלי טיפול 10,000 נחוץ, הראשון מאז שעזבתי את קייפטאון. בסביבות שש בערב האופנוע שלי היה מוכן ויצאתי לדרך לכיוון דירה של חבר ישראלי בניירובי. נסעתי רק חמישה קילומטרים כשהרגשתי שהבלם האחורי שלי נתפס והאופנוע נתקע בדיוק באמצע הכביש, מסרב לזוז. ירדתי והסתובבתי סביבו, דיסק הבלם האחורי היה לוהט ואדום כולו. לא טוב. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות – הסתכלתי מסביב וביקשתי עזרה. שני בחורים נחמדים עזרו לי להרים ולדחוף את האופנוע הצידה והשאילו לי את הטלפון שלהם כדי שאוכל להתקשר ולהתייעץ עם כריס. איזה דבר נפלא זה, להיות מסוגל לסמוך על אנשים טובים באמצע הדרך. נתתי לבלם להתקרר ואז האופנוע ואני צלענו לאט בחזרה למוסך.

למחרת בבוקר ניקינו את רפידות הבלם, החלפנו את הנוזל וכיוונו את מנוף הבלם. לאחר נסיעת מבחן קצרה כריס הכריז שהאופנוע שלם ובריא. אחד העובדים במוסך בא והודה כי הוא התעסק עם מנוף הבלם יום קודם לכן. מאוד הערכתי את הכנות שלו, כך יכולנו לדעת מה גרם לבעיה ויצאתי לדרך בפעם השנייה.

בניירובי פגשתי את גרייס, רוכבת מקומית. היא הזמינה אותי להצטרף אליה ואל חבריה למחרת לסיבוב מניירובי לעיירה קרובה בשם נארוק. גרייס עובדת עבור חברת אופנועים דנית בשם קיבו. סיסמתם היא "עוצב בהולנד. נוצר בקניה. נבנה עבור אפריקה". המטרה שלהם היא לייצר אופנועים שיהיו אמינים, יוכלו לרכב בשטח כמו ק.ט.מ ולשאת משקל כמו משאית שני טון. הם מוכרים את האופנועים שלהם כחבילה אשר כוללות אימוני רכיבה, טיפולי תחזוקה, אחריות וציוד רכיבה, בתקווה לעודד נהיגה בטוחה ושימוש בקסדות. אין ספק שצריך לשפר את הבטיחות בדרכים כאן. בקמפלה, בירת אוגנדה, נהרגים בממוצע חמישה אנשים בכל יום בתאונות אופנוע! הפרויקט הזה מאוד מעניין, אבל אני עדיין חושבת שיתקשו להתחרות באופנועים הסינים הזולים שיש כאן בכל מקום. החבר'ה האלה רוכבים בשטח כמו כלום ומעמיסים את האופנוע שלהם במשקל לא יאומן – עשרה שקים ענקיים של פחם, ערימות של ארגזי בקבוקי קוקה-קולה בגובה 4 מטר, או 5 נוסעים על אופנוע אחד!

בבוקר הבא המשכתי אל תוך המסאי מארא – שמורת הטבע המדהימה על גבול קניה-טנזניה. 30 הקילומטרים האחרונים עברו על פני מישור בו רעו זברות, ג'ירפות, פילים, גנו ואנטילופות, מטרים בודדים מהדרך בה רכבתי. הצאן של שבט המסאי רועה כאן ולכן הדשא נמוך. שאר חיות הבר מעדיפות לשהות כאן מאשר בתוך השמורה עצמה, שם העשב גבוה יותר ואריות וטורפים אחרים יכולים להתגנב אליהם. זאת הייתה חוויה מדהימה.

לפני כמה חודשים קיבלתי מייל מבחור ישראלי בשם זיו שעשה טיול דומה לשלי לפני 20 שנה. הוא כתב לי כי הפוסטים שלי עוררו בו זיכרונות טובים מהמסע שלו והזמין אותי להתארח אצלו כמה ימים במסאי מארא, שם הוא מנהל חברת טיסת כדורים פורחים.

הנה קורס מזורז על ההיסטוריה של כדורים פורחים: בשנת 1783 מדען צרפתי היה הראשון להפריח כדור פורח. הנוסעים היו כבשה, ברווז ותרנגול, והבלון התרסק אחרי 15 דקות באוויר. חודשיים לאחר מכן יצא לדרך הניסיון המאויש הראשון, כאשר שני אחים המריאו ממרכז פריז ונשארו באוויר במשך 20 דקות שלמות. כאשר הם התרסקו בפאתי פריז הם הותקפו על ידי תושבי הכפר שחשבו כי מדובר בחייזרים. מכאן ואילך הצרפתים לקחו איתם שמפניה לכל טיסה, על מנת להקל על מצב הרוח של המקומיים, איפה שלא ינחתו. כך נוצרה המסורת לשתות שמפניה אחרי כל טיסה בכדור פורח.

כך ביליתי כמה ימים נעימים במסאי מארא. התעוררנו כל בוקר בשעה 4:30, שותים קפה בשעה 5:00, ומגיעים לרחבה הגדולה ממנה ממריאים בקור המשתק של 5:30. השעה הבאה חלפה מהר, כאשר זיו מפקח על מילוי הבלונים באוויר – קודם כל באוויר קר על ידי מאווררים ענקיים ולאחר מכן עם מכות של אוויר חם עד שהכדור מתמלא ונעמד. השעה כבר 6:30 בבוקר והגיע הזמן לקפוץ פנימה מהר אל תוך סל הקש. אחרי קצת התנדנדויות הכדור ממריא, ואנחנו טסים בנחת כאשר הזריחה לאט לאט מתחילה להאיר והטבע המדהים מתחת מתחיל להיחשף. ראינו תאו, היפופוטמים, פילים, ואפילו אריות וקרנפים. הכדור הפורח שט לאיטו, לפעמים כל כך נמוך שהוא מלטף את העשב למטה, לפעמים בגובה של עשרות מטרים מעל העצים הגבוהים. הטייס מנווט את הכדור על ידי מציאת זרמי אוויר שנעים בכיוונים שונים בגבהים שונים. זיו תמיד הצליח להנחית את הכדור באופן מושלם יחסית, מכיוון שכל נחיתה של כדור פורח היא בעצם נחיתת התרסקות. מיד כמה מכוניות וג'יפים התכנסו סביבנו והסיעו אותנו לרחבה בה חיכתה לנו ארוחת גורמה, וכמובן – כוס שמפניה.

לאחר לבטים רבים החלטתי שאני לא אמשיך לאתיופיה. נותרו לי רק חודשיים לחזור לקייפטאון. הרכיבה לצפון אתיופיה היא קשה ואורכת לפחות 10 ימים שאחריהם אצטרך לצאת בספרינט חזרה דרומה. העובדה כי החלה עונת הגשמים עזרה לי להחליט באופן סופי. יש הרבה דרכים לטייל, ובתקופה האחרונה הרגשתי שאני רצה מהר מדי ולא מספיקה ליהנות מהמדינות בהן אני חולפת. לכן מכאן אמשיך באופן רגוע לאוגנדה ורואנדה, ולאחר מכן אפנה חזרה דרומה לכיוון דרום אפריקה.