ימאהה MT-10 במבחן: הדרך אל האושר

צילום: אסף רחמים

• יתרונות: מנוע, מחיר, נוחות, פאן פאקטור
• חסרונות: זווית צידוד כידון
• שורה תחתונה: סופר-נייקד יפני שעושה את זה כמו שצריך ומסתכל למתחרים האירופאים הישר אל תוך הלבן של הטורבו-לד
• מחיר: 89,985 ש"ח במבצע (במקום 99,985 ש"ח)
• מתחרים: אפריליה טואונו, ב.מ.וו S1000R
• לרכיבת מבחן על ימאהה MT-10 – לחצו כאן

חיפוש עצמי

יש אנשים שעבורם האושר נמצא באופנוענות, כל אחד ומה שמדבר אליו – קאסטומים, אופנועי ספורט, אדוונצ'רים, חרגולי שטח, או כל דבר אחר על 2 ולפעמים 3 גלגלים. אבל סביר להניח שאם תשאלו כל אחד מהם האם הוא מצא את האושר האולטימטיבי, כנראה שתֵיענו בשלילה.

הרבה נאמר ונכתב על בני האדם ועל אושרם, וכנראה שגם תואר בפילוסופיה לא יקרב אותי אל עבר ההבנה של המושג האמורפי הזה. ובכל זאת, במשפט אחד מיני רבים בנושא אני מוצא את עצמי מהרהר אחת לתקופה, ומבלי לצטט מילה במילה הכיוון הכללי אומר ש'האושר לא נמצא בסוף הדרך (אל האושר…), אלא האושר הוא הדרך עצמה'. עוד נחזור לזה.

כשימאהה התחילו לפזר בשנת 2013 טיזרים שונים שנשאו את הכותרת 'הצד האפל של יפן' הם הצליחו למשוך הרבה תשומת לב ויצרו סקרנות רבה, בעיקר לאור העובדה שכבר היה ידוע כי ימאהה מפתחת אופנוע עם מנוע 3 צילינדרים, ובעולם ציפו בכיליון עיניים לראות מה מתבשל במפעלי החברה. כשהוצגו לעולם ה-MT-09 וה-MT-07 הם זכו לשבחים רבים. תחילה על הקונספט ולאחר מכן גם על הביצועים ביחס למחיר האטרקטיבי של החבילה הכוללת. אלא שזו לא הייתה התלהבות סוחפת, כזו שגרמה לעיתונאים שרכבו על הכלים הללו לצאת מגדרם ולחלום בלילה על אחד מאותם אופנועים.

לאט לאט, שנה אחר שנה, התחילו להופיע דגמים חדשים שהרחיבו את הסדרה, דוגמת הטרייסרים וה-XSR-ים בשני הנפחים – אופנועים חשובים וטובים לכשעצמם, אך פתאום הצד האפל של יפן כבר נראה הרבה פחות אפל ומאיים. למעשה, הוא התחיל להיראות הרבה יותר נעים, מגניב והיפסטרי. הנייקדים החדשים של ימאהה כבר לא הזכירו את הסטריטפייטרים של שני העשורים הקודמים, לא את אלו שהתחילו כאופנועי ספורט ששוקמו לאחר תאונה ונותרו עירומים, ולא את אלו שהגיעו ככה מהמפעל כשהיצרנים הבינו שיש ביקוש לאופנועים כאלו, מינוס התאונה ברזומה.

מודל לחיקוי

מרוץ החימוש של שנות התשעים בואכה שנות האלפיים היה שייך כמעט באופן בלעדי לאופנועי הספורט שבין 600 ל-1,000 סמ"ק בחלוקה לקטגוריות, עם יוצאים מן הכלל בנפחים כמו 750, 1,300 ואפילו 1,400 סמ"ק, אבל אלו האחרונים לרוב היו לא יותר מתצוגת תכלית, שכן כלים כאלו לא הורשו להתחרות באליפויות הרשמיות ולא הייתה ליצרנים מוטיבציה אמיתית להילחם ביניהם מחוץ לגזרה הזו.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לנטישה כמעט מוחלטת של דגמי ה-600, דוגמת הונדה שהפסיקה את ייצורו של ה-CBR האלמותי מצד אחד, וחוסר פיתוח של הדגמים הקיימים כבר לא מעט שנים מאז שהוצגו, כמו הג'יקסר 600 והנינג'ה 636 מהצד השני. היחידה שעוד נתנה צ'אנס לקטגוריית הסופרספורט היא ימאהה, שהציגה בשנה שעברה R6 חדש, אם כי גם במקרה הזה הבסיס הוא בעיקרו הדגם שהוצג לפני קרוב לעשור.

עבור המכורים לדבר המשמעות הייתה 'שגשוג' של שוק המשומשים, שכן אלו עלו פחות פחות על הכביש לאורך השנים האחרונות, מה שהעלה משמעותית את ערכם של המשומשים. אך עבור מי שרצה אופנוע כביש חדש שיהיה חזק ובעל ביצועים ספורטיביים, המשמעות הייתה שעליו לקפוץ ישר לבריכה של הגדולים, ולא סתם לקפוץ – קפיצת ראש מ-5 מטרים לתוך בריכה של 1000 סנטימטרים מעוקבים.

נכון, היו אופנועי ביניים שונים עם ביצועים לא רעים, ובכלל, בשנים האחרונות הרבה אופנועי כביש עם הצמיגים הנכונים מציעים יותר ויותר ממה שהיה שייך פעם רק לאותן מכונות מלחמה קטנות, אבל אלו כבר לא הציעו מכלולי קצה מהטופ שבטופ, ולרוב היוו חבילה נעימה עמוסה בפשרות שהחלו לצוץ במהירויות גבוהות, ולעתים אפילו עוד קודם לכן.

תאומים לא זהים

היצרנים, שזיהו לאחר המשבר הכלכלי של העשור הקודם את הצורך באופנועים שבאים בחבילה צרכנית שמציעה יותר אופנוע בפחות כסף, הבחינו כעת גם בפער שהחל להיווצר במקום שבו פעם היו ה-600-ים. לחלקם כבר היה בארסנל הדגמים נייקד גדול עם מנוע של הליטר הספורטיבי שלהם מדור או שניים אחורה, בזמן שאחרים בנו אחד כזה סביב מנוע של דגם קיים – פלוס כמה שינויים, מינוס הפיירינג וכמה כוחות סוס. הקטגוריה שהלכה והתבססה קיבלה בשנים האחרונות את השם הלא רשמי 'סופר-נייקדים'.

למעשה, משנת 2001 גם לימאהה היה אחד כזה בסל הדגמים והוא ענה לשם FZ1, או 'פייזר 1000' כמו שכונה בארץ ובאירופה, אך זה לא זכה לשינויים משמעותיים מאז הוצג הדור השני שלו ב-2006, בשעה שאחיו הגדול, ה-R1 עבר מהפכה קטנה ב-2009 עם המעבר למנוע קרוספליין. לשנת 2015 הוצג R1 חדש, עמוס במיטב האלקטרוניקה של היצרן היפני, והיה ברור שימאהה תהיה חייבת לעדכן את הדגם העירום לאור פערי הדורות הגדולים, אך יותר חשוב מכך – לאור הנחיתות הברורה אל מול האופוזיציה האירופאית שהלכה והתבססה בשנים האחרונות כסמן הימני של הסופר-נייקדים.

בשנת 2016 הגיעה הבשורה: ימאהה לקחו את ה-R1 מהדגם האחרון, הפשיטו אותו, ואל משפחת ה-MT הצטרף אח חדש, גדול ושרירי, שכצפוי נקרא MT-10.

דחיית סיפוקים

עכשיו קחו את כל מה שקראתם עד לשורה הזו – כל זה, פלוס מינוס (בעיקר פלוס), הצליח לחלוף במוחי בהבזק של רגע כשאספתי את ה-MT-10 ועליתי עליו לרכיבה מרגשת ומרטיטת חושים (ללא שמץ של ציניות) אל עבר הצד השני של הצומת, מרחק 200 מטרים מהסוכנות. רצה הגורל והתחנה הבאה שלי הייתה 60 שניות על השעון מדלת הסוכנות, כולל הרמזור האדום שבו חיכיתי. אחרי שעה עליתי עליו שוב, הפעם הביתה, לרכיבה הרבה יותר ארוכה של 5 דקות וחצי. שתי הרכיבות הללו היו כנראה מהיותר קשות שחוויתי בחיי, ולו רק משום שהן נגמרו יותר מדי מהר.

הרכיבה למחרת בבוקר, לכביש 10 שנפתח לנסיעה בחג, הצליחה להציל את שפיות דעתי שאיימה להתפזר ברוח אם הייתי צריך לעשות שוב נסיעות קצרות כל כך על הרובוטריק הזה. אלא שמבלי לשים לב הגעתי לתחילת הכביש, ומשם הקצב הממוצע עד שעשיתי אחורה פנה חזרה הביתה עמד על 60 קמ"ש בערך. זו הייתה הזדמנות נהדרת לגלות שאפשר לנסוע עם ה-MT כמעט בכל הילוך שרוצים, כולל 55 קמ"ש בהילוך 6, ולסיים את כל 17 הליטרים שבמיכל הדלק אחרי מרחק של 284 ק"מ – 16.7 ק"מ לליטר בחישוב זריז. למי שלא מתרשם במיוחד, זה הזמן להסביר שברכיבה ממוצעת על ה-MT-10 לא כדאי לנסות לעשות יותר מ-200 ק"מ מבלי לתדלק. אז יש מצב ששברנו שיא.

אפשר היה לחשוב ש-700 ק"מ ביום הזה יגרמו לי לרצות להחזיר את האופנוע לסוכנות מרוצה מהספק הקילומטרז' המכובד. אבל היה חסר לי משהו. נכון, הספקתי להתרשם מרוב מה שיש לאופנוע להציע לי; המושב נוח מאוד, וגם אחרי יום שלם עליו, אחרי שכבר ירדתי ממנו לכמה דקות, לא הייתה לי שום בעיה לעלות עליו שוב ולקפוץ לביקור קצרצר אצל ההורים. אפילו לא חשבתי על זה באותו רגע. הקוויקשיפטר (מעלה בלבד) שנוסף בגרסת 2017 עובד נהדר ועושה את העברת ההילוכים באופנוע לחלקה ומהנה יותר. בקרת השיוט בכביש 6 מומלצת בהחלט בקטעים שבהם הוא פנוי ולא דורש יותר מדי התערבות של הרוכב.

אלא שמה שהיה חסר לי לבדוק זה מה יש לו להציע לי בסעיף 'התכונה המיוחדת'. כן, אותה תכונה שגורמת לך לחייך בקסדה מן חיוך מטופש כזה שמאיים לבקע את הקסדה אם הוא לא יעצור בזמן.

קופו של הרגל

יצאתי לסיבוב של שעה וחצי באחד הכבישים החביבים עליי, בדיוק המקום בשביל לדעת האם זהו האחד. בכל זאת, יש הרבה מאוד אופנועים טובים בשוק, על חלקם גם רכבתי והתרשמתי מאוד. אז החלטתי שאסור לי למהר להחליט לגבי האופנוע הזה. הבעיה הייתה שפשוט קשה שלא למהר איתו.

נכון, לרכוב מהר זו לא חכמה עם אופנועים כאלו, פשוט מסובבים את המצערת והשאר כבר קורה לבד. אבל לרכוב מהר עם ה-MT-10 קורה מבלי ששמים לב, בשניות, ובקלות. ואז כשאתה כבר רוכב איתו מהר, אתה מגלה שזה גם קל –קל לשנות איתו כיוון בסוויפרים מהירים, קל להפיל אותו על הצד אל תוך הפניה ואז להרים אותו ביציאה ממנה. ובכל הזמן הזה, בכלל לא שמת לב שאתה רק עם אצבע אחת על ידית הברקס, ללא קשר למהירות הדמיונית שבה אתה נמצא. כל כך הרבה כח אבל גם כל כך הרבה רגש יש לבלם הקדמי שלו, שאצבע אחת זה כל מה שצריך בשביל לעצור אותו, ועוד פחות מזה אם רק רוצים להאט קצת.

בתחילת הרכיבה עוד הייתי על מצב 2 מתוך 3 גם של מצב ניהול המנוע ועם בקרת האחיזה גם כן במצב דומה, מתוך מחשבה שאם לא אני אז לפחות שהאופנוע יהיה המבוגר האחראי היום. תוך כדי הרכיבה הרשיתי לעצמי להוריד קצת את הבקרה ל-1, קצת פחות מבוגר אבל עדיין אחראי.

אלא שהסאונד של מנוע הקרוספליין הזה מבעבע מתחתיך והתחושה שהוא מייצר בגוף כשהסל"ד מתחיל לטפס – יש בהם משהו לא הגיוני. הם לוקחים רוכב רגוע ושפוי שהחליט שעדיף לו קטנוע 250 סמ"ק על פני אופנוע ספורט, ומרסקים לו את כל התכניות ברגע אחד. במקומו של ההיגיון נותר רק קוף קטן ושובב.

כיביתי את בקרת האחיזה, העברתי את ניהול המנוע למצב מספר 1 ונתתי לקוף את המפתחות.

את הדרך אל האושר לא תמצאו ב-WAZE וגם לא במפת השודדים שקניתם בשוק הפשפשים ב-25 שקלים אחרי מיקוח. זוהי דרך שרבים ניסו למצוא. חלקם שבו כלאחר שבאו, אחרים מספרים שמצאו אותה אך מעולם לא הצליחו להוכיח שהיא קיימת. למעשה, בדומה לתיאוריות רבות בפיזיקה, קשה עד בלתי אפשרי להוכיח את קיומה. כמוה כך גם האופנוע המושלם.

אבל אולי לא צריך אופנוע מושלם, אולי זה חלק מהעניין – שאם היה אופנוע מושלם לא היה בו שום דבר מעניין שייחודי לו, שעושה אותו למה שהוא. אז בסדר, זווית הצידוד שלו לא מושלמת, ופתיחת המושב שלו יכולה הייתה להיות יותר נוחה, והכבל של הקלאץ' – הוא בכוונה מפריע להכניס את המפתח לסוויץ' בקלות, כדי לוודא שאתה באמת מתכוון לזה. נראה לי. אבל זה לא חשוב.

אולי לא הייתי הראשון שנכנס לסוכנות כדי להחזיר את המפתח של האופנוע עם חיוך שאי אפשר להסתיר, אבל יש סיכוי לא רע שהייתי הראשון שעשה את זה ולא שם על השולחן יחד עם המפתח גם 90 אלף שקלים ואיזה פתק קטן שעליו כתוב הצבע שבחרתי.

לקחתי את הקוף, דחפתי אותו חזרה מתחת למושב של הקטנוע וחזרתי הביתה עם חיוך. זה לא היה חיוך של אושר, אלא החיוך ההוא ממקודם, כשנכנסתי לסוכנות. הוא פשוט עוד לא ירד.

מפרט טכני