מה הקשר בין חברת כבלים, ישובי ספר וביטוח חובה?

רוצים להבין את הסיפור של ביטוחי החובה לדו-גלגלים? רוצים לדעת מהו 'הפול' ולמה תעריפי ביטוח החובה שרוכבי הדו-גלגלי משלמים כה גבוהים? קחו אנלוגיה פשוטה:

תארו לעצמכם תסריט דימיוני שבו המדינה מחליטה לתת לחברת כבלים כלשהי זיכיון להתקין כבלים בכל הארץ, ומרשה לחברה הזו לגבות כסף מהמנויים. התנאי – החברה חייבת להתקין את הכבלים בכל הארץ, לא רק בערים הגדולות אלא גם בכל חור ופינה נידחת במדינה. בנוסף, המדינה מחייבת את כל מי שמחזיק טלוויזיה בבית לרכוש גם מנוי כבלים. בחוק. חובה.

אז על ההתקנות בבניין מגורים בחולון חברת הכבלים עושה רווח עצום, אבל כשהיא צריכה להתקין כבלים באיזו חווה מבודדת באמצע הנגב – החברה מפסידה כספים. יחד עם זאת ובחשבון הכללי – חברת הכבלים מרוויחה בגדול, כמיליארד ש"ח בשנה.

באה חברת הכבלים ואומרת שזה לא מתאים לה. יש לנו כאן מגזר שלם שאנחנו מפסידים עליו כסף. זה לא נראה טוב בקובץ האקסל כל השורות האדומות האלה. לא טוב לנו. נוציא את המגזר הבעייתי מהמשוואה, ונכניס אותו לחברת בת, שגם היא תמכור מנויים לכבלים, אבל רק לאותם ישובים ובתים נידחים. להזכירכם, התקנת הכבלים לאותם חורים נידחים עולה אלפי שקלים יותר בשנה מאשר העלות לבניין דירות בחולון.

מכיוון שחברת הבת הזו משרתת אך ורק מנויים בחורים נידחים (כי רק אלה המנויים שמקבלים ממנה שירות), היא מייצרת רק הפסדים, שהרי היא לא מסוגלת לתמחר את העלות של מנוי כבלים לפי העלות האמיתית שלו – אלפי שקלים בשנה יותר מאשר מה שמשלם מנוי בבניין דירות בחולון. היא הייתה רוצה לגבות יותר, אבל למזלנו הרגולטור (המדינה, משרד האוצר) שם להם תקרה עליונה: אתם רשאים לגבות דמי מנוי, אבל זה המחיר המקסימלי שאתם רשאים לגבות (להזכירכם, אלמלא התקרה הזו, חברת הבת של הכבלים הייתה גובה אלפי שקלים יותר ממה שהיא גובה בפועל, וזה כדי לכסות את ההפסדים שלה שמובנים בצורה שהיא עובדת).

יחד עם זאת, למרות ההפרדה המלאכותית, גם חברת הכבלים הראשית וגם חברת הבת – שתיהן יחד מופעלות על ידי אותו הגורם. באחת מהחברות הם מרוויחים מיליארד ש"ח בשנה, ובשנייה הם מפסידים 200-300 מיליון ש"ח בשנה. אילו היו מאחדים את הפעילות – הם היו עדיין מרוויחים מאות מיליוני ש"ח בשנה.

אז חברת הבת שגובה אלפי שקלים בשנה מכל מנוי, הרבה יותר מאשר חברת הכבלים הרגילה (על אותו שירות בדיוק, אין הבדל בשום צורה ביניהם), מבקשת להקטין או לבטל את ההפסדים שלה. לכן היא פונה ומבקשת מהרגולטור לגבות יותר כדי לכסות את ההפסדים שלה. מנויי הכבלים של חברת הבת שגרים בחורים הנידחים צועקים חמס, שוד וגזל, ויוצאים להפגנות ולחסימות כבישים. אבל תושבי שאר המדינה מסתכלים על המפגינים וחושבים לעצמם: אלה חוליגנים, אלה מתנהגים לא יפה, הם גם כל כך מטונפים ולא מתקלחים ומסריחים מזיעה! מגיע להם, שידפקו אותם! שאר התושבים לא חושבים על היתרון של לגור בישובים נידחים. הם רואים לנגד עיניהם רק את שינקין ודיזנגוף ואת הנוחות של גוש דן ושאר הערים הגדולות. הם לא מבינים שאלמלא היו גם כאלה שבוחרים לגור בישובי ספר – אז כל אוכלוסיית כל המדינה הייתה מצטופפת בכמה ק"מ רבועים ואף אחד לא היה יכול לזוז מטר. הם לא מבינים שיש תושבים שדווקא מעדיפים את הרוח בשיער ואת השמש על העור שלהם, ושיש כאלה שאפילו עושים את זה מסיבות אידאולוגיות, לא רק מסיבות אגואיסטיות. אגב, בחשיבה ציונית דמוגרפית, למדינה דווקא צריכה להיות סיבה לעודד אנשים לעבור לגור בישובי הספר הנידחים, אבל המדינה חוששת להצהיר על כך כעמדה רשמית ולכן היא נמנעת מלעשות את זה.

מפה לשם, מוצאים דרכים יצירתיות כדי לאזן את העלייה הפוטנציאלית במחיר המנוי למנויי חברת הבת, והם עושים את זה בכמה מנגנונים:

למשל, כל מנוי של החברה הרגילה יוסיף 10 ש"ח לדמי המנוי שלו, ומכיוון שיש הרבה מאוד מנויים בחברה הרגילה לעומת הרבה פחות מנויים בחברת הבת ההפסדית, אותם 10 ש"ח של כל מנוי מצטברים להרבה מאוד כסף שלמעשה עובר לקופת חברת הבת ומקטין את ההפסדים שלה. למעשה, לו היו מגדילים את אותו 'סבסוד' או 'העמסה' בעוד 10 ש"ח לחודש, אז המחירים שמשלמים המנויים בחברת הבת היו ממש משתווים לאלה של מנויי חברת האם. אבל הרגולטור חושש להעלות את אותו סבסוד כיוון שהוא מעריך שציבור המנויים הגדול יתנגד לזה (ויש גם סיבות אחרות).

ויש עוד מנגנון, כמו למשל מצב שבו אם שני אנשים נפגשים, ואחד מהם מנוי כבלים שגר בבניין בחולון ואחד שגר בחווה בנגב – אז בכל מפגש כזה, לא משנה מי מארח את מי, זה שגר בחולון נותן (דרך חברת הכבלים) סכום מסוים לזה שגר בנגב. זה עוזר להקטין את דמי המנוי של מי שגר בנגב. קוראים לזה 'חציה', מלשון חציית דמי המנוי.

עדיין מחירי המנויים לאלה שגרים בחורים נידחים נותרו גבוהים, ותמיד יש רצון של חברת הבת להגדיל עוד ועוד את דמי המנוי (כאמור, היא לא יכולה לעשות זאת כי הרגולטור הציב לה תקרה עליונה). אז היא מפעילה לוביסטים שמנסים לשכנע את הרגולטור לעשות את זה. גם מהצד השני, לתושבי הישובים הנידחים יש רצון שהמחירים ירדו או לפחות לא יעלו, אז הם פועלים בערוצים שלהם. אבל הם קטנים, וחברת הכבלים גדולה, ומעורבים פה הרבה מאוד שקלים, אז קשה מאוד להתמודד איתם.

אחרי אי-אילו קונפליקטים, אחד הפתרונות שמצאו היה לאפשר חבילת מנויים נוספת. מופחתת. אתה משלם קצת פחות, אבל מקבל חבילת ערוצים מופחתת. זה לא מפריע ביום-יום, אבל כשיש מונדיאל – אתה לא רואה ספורט. את החבילה הזו מציעים אך ורק למי שגר בחורים נידחים, והמחיר מפתה רבים מהם לעבור לחבילה המוזלת. אבל אבוי, פעם בכמה שנים יש מונדיאל, ואז הם מגלים שהם בבעיה. יתרה מזאת, חבריהם ושכניהם צועקים עליהם ומשכנעים אותם שזו לא חבילה טובה, היא דפוקה, ושלא יקנו אותה.

כמובן שיש גם תסריטים בהם מי שרוכש מנוי כבלים קצת 'נדפק'. לדוגמה, אדם שיש לו בבית שתי טלוויזיות מחויב לרכוש שני מנויים במקום אחד בלבד (שהרי הוא יכול לצפות רק בטלוויזיה אחת בו-זמנית). מצד שני, יש גם עיוותים לכיוון השני, לדוגמה משפחה גדולה שבה יש הרבה צופים בטלוויזיה אחת, וכולם נהנים ממנוי אחד בלבד לכבלים. הצרה היא שבמקרה של ישובים נידחים, חברת הכבלים שמנסה להקטין את הפסדיה ולמקסם את רווחיה, דורשת מהתושבים שם לרכוש מנוי 'עסקי' בכל פעם שהם משתמשים בטלוויזיה גם במשרד שלהם, מנוי שעולה הרבה יותר מהמנוי הרגיל שמשלמים אלה שגרים בבית דירות משותף בחולון. ויש עוד אי-צדק: בעוד שבעלי הדירות בחולון יכולים לרכוש מנוי אחד ולציין בו למי מבני המשפחה מותר לצפות בטלוויזיה, התושבים בישובים הנידחים לא יכולים לעשות זאת, והם מחויבים לרכוש מנוי 'ציבורי' ברגע שיש להם כמה בני משפחה שצופים באותה טלוויזיה. כמובן שכל העיוותים האלה מכעיסים מאוד את תושבי הישובים המרוחקים.

כל זה גורם לרבים ממנויי חברת הבת שגרים בחורים נידחים להתחבר באופן פיראטי לכבלים, וכך להתחמק מתשלום דמי מנוי לחלוטין. כמובן שהם לא מקבלים תמיכה ולא שירות לקוחות, ואם יש תקלה (שמתרחשת אחת לכמה שנים) הם נדפקים, אבל מכיוון שרבים מהם לא מסתכלים קדימה, הם חושבים שזה נכון לקחת את הסיכון. לפי ההערכות, כמחצית מתושבי ישובי הספר מתחברים באופן פיראטי לכבלים, וזה מספר לא קטן.

בנוסף, מכיוון שאלה שכן משלמים דמי מנוי מרגישים שדופקים אותם, חלקם מחליט לביים תקלות שירות, וגם כשיש תקלת שירות אמיתית חלקם משקר לנציגי השירות ומגדיל בכוונה את הנזק כדי לקבל פיצויים מחברת הבת של הכבלים – טלוויזיה חדשה, ממיר חדש, ואפילו בית חדש. ככל שכמות התביעות גדלה, כך גדלים גם סכומי הכסף שחברת הבת של הכבלים נאלצת לשלם למנוייה, וכך נוצר מעגל קסמים שבו החברה נאלצת להעלות שוב ושוב את דמי המנוי רק כדי לשלם על אותן תביעות – שחלקן כאמור הן תביעות סרק שלא נאמר שקריות.

הבנתם את האנלוגיה? אם לא אז הסבר קצר: חברת הכבלים – חברות הביטוח; המנויים – בעלי כלי תחבורה בישראל; בניין מגורים בחולון – בעלי מכוניות פרטיות; תושבי ישובי הספר – רוכבי הדו-גלגלי. עכשיו תקראו שוב ותבינו בדיוק כיצד פועלת השיטה בביטוח החובה בישראל והיכן נמצאים כל בעיות תעריפי הביטוח של רוכבי הדו-גלגלי.

*דניאל 'מיצו' פטרי הוא עורך האתר מיצו בדרכים.