מוטוגוצי סטלביו במבחן דרכים

כתב: זיו אופנהיים

• יתרונות: מלא – עיצוב, מנוע, התנהגות, אלקטרוניקה ובקרות, מיגון רוח וארגונומיה, שמירה על הייחודיות של מוטוגוצי
• חסרונות: גיר גס ('חקלאי'), יקר מדי
• מחיר: 134,580 ש"ח
• נתונים טכניים: מנוע וי-טווין אורכי, 90° בין הצילינדרים, 115 כ"ס ב-8,700 סל"ד, 10.7 קג"מ ב-6,750 סל"ד, הזרקת דלק, 6 הילוכים, קלאץ' מחליק בתפעול הידראולי, שלדת מסבך משולשי פלדה, מזלג הפוך של זקס בקוטר 46 מ"מ, כיווני עומס קפיץ ושיכוך החזרה, מהלך 170 מ"מ, זרוע חד-צידית עם בולם יחיד, כיווני עומס קפיץ ושיכוך החזרה, מהלך גלגל 170 מ"מ, 2 דיסקים קדמיים 320 מ"מ, קליפרים רדיאליים של ברמבו עם 4 בוכנות, דיסק אחורי 280 מ"מ, קליפר צף 2 בוכנות, אורך 2,195 מ"מ, גובה מושב 830 מ"מ, משקל מלא כולל דלק 244 ק"ג (משקל יבש 222 ק"ג), מיכל דלק 21 ל', צמיגים 120/70R19, 170/60R19
• אלקטרוניקה ובקרות: מצערות חשמליות בקוטר 52 מ"מ, 3 מפות ניהול מנוע, 5 מצבי רכיבה (תיור, כביש, ספורט, גשם, שטח), ABS להטיה, בקרת אחיזה ב-4 מצבים, בקרת שיוט, מסך TFT.

צפו בווידאו – זיו ואביעד מדברים על המוטוגוצי סטלביו החדש ועל מוטוגוצי בכלל:

סטלביו. פאסו די סטלביו. מעבר הרים באלפים האיטלקיים, במפגש הגבול עם השכנה מצפון-מערב, שווייץ. פאס שכל מי שמכיר, יודע, רכב ונסע באלפים מכיר, יודע, עבר או חולם לעבור בו.

העלייה מכיוון דרום מרהיבה ביופיה, עם עיקולים מתונים יחסית ונוף הרים מושלג רוב השנה, שכן הפאס סגור בחודשי החורף. בעלייה מצפון יש כ-50 הייר-פינים ממוספרים ואכזריים עם הפרשי גובה שגבו אין-ספור רוכבים שנפלו עם האופנוע – במהירות אפס, עם אופנועים עמוסים, בדרך כלל עם זוג רוכבים וציוד רב. ברוב המקרים זה נגמר בפגיעה באגו, וגם זה חלק מהחוויה.

כשעתיים רכיבה דרומה מהסטלביו, על שפת אגם קומו, יושבת עיירה לא גדולה – מנדלו דל לריו. בעיירה הלא גדולה על שפת האגם יש מפעל אופנועים, מהוותיקים באירופה, שעדיין פעיל. מפעל MOTO GUZZI.  

מהמפעל הזה יצא הדגם שמחבר את כל הסיפורים שלי. מוטוגוצי סטלביו – על שם אותו הפאס המפורסם.

במפעל המיוחד הזה ביקרתי כמה וכמה פעמים מעצם היותי גוציסט מושבע, והביקור הקרוב כבר בתכנון מתקדם, כך שהצעה לרכוב על המוטוגוצי סטלביו החדש שאך זה עלה לארץ ולחוות את דעתי ובכלל באה לי טוב. אני מרייר עליו מאז שהגיע לאולם התצוגה לפני כחודשיים, וסוף שבוע איתו התלבש עליי מצוין.

אני מקבל את האופנוע, מיד מניע, ומתענג על הצליל שאי-אפשר לטעות בו של מנוע הווי-טווין הזה, שהשתנה והותאם לכל תקני זיהום האויר המתקדמים והמחמירים שעוטפים אותנו, שינויים שהעיקריים הם קירור נוזל וסיבוב הצילינדרים ב 90 מעלות כך שכעת האגזוזים יוצאים לצד הצילינדרים ולא בקדמתם כבעבר.  

הסטלביו הוא אדוונצ'ר-כביש עם חישוקי שפיצים בקוטר "19 ו-"17, והוא מפיק 115 כ"ס וכמעט 11 קג"מ – נתונים נאים בסך הכל, אם כי לא עוקר הרים ולא שולף עצים. 

כשמתיישבים על המושב, הפתעה: הסטלביו החדש הוא אופנוע קומפקטי, הגובה לא מאיים והידיים לא פשוקות מדי. בנוסף, הקלאץ' בעל התפעול ההידראולי קל, רך ונעים לשימוש והמושב נוח מאוד. מכניסים לראשון ונזכרים שזה גוצי – התיבה, כמיטב המסורת – חקלאית משהו, לא משהו שאי אפשר להתרגל אליו, אבל תפעול גס וקצת רועש.

במשך יומיים הסתובבתי עם הסטלביו בגוש דן רבתי, ובשבת בבוקר קמתי מוקדם, הנעתי את הגוצי, ועלינו צפונה. הבוקר הקריר הזמין סיבוב מצערת בריא, והסטלביו אוהב את זה. מיגון הרוח ניתן לכיוון חשמלי, והמגן עושה נפלאות במצב הגבוה שלו ומסדר לרוכב בועת ואקום נעימה ללא רוח.  

הדרך רצה על אופנוע כזה. הוא מתגלה כאופנוע יציב, נוח מאוד, נענה לגחמות הגז וההטיה של הרוכב, וגם עוצר נפלא עם סט ברמבו רדיאליים שנהיו סוג של סטנדרט על אופנועים מהסוג הזה. נפלאים.  

בולמי הזעזועים נופלים איפשהו בין ההגדרות של אדוונצ'ר גדול לכביש – לא הייתי יורד איתו לשטח מעבר לשבילים לבנים, אבל בכביש הם לא פחות מנפלאים. מגהצים במשובש ועושים עבודה נפלאה במפותל – כל עוד אנחנו זוכרים את הייעוד של הסטלביו.

יש לו גם שפע אלקטרוניקה, באדיבות אפריליה ששייכת גם היא לקבוצת פיאג'ו – כמו המוטוגוצי שנהנה מכל הבקרות. יש ABS להטיה, בקרת שיוט, רדאר מלפנים ומאחור המתריע על קרבה לרכב, ואפילו אפשרות להוסיף קוויקשיפטר. 

כגוציסט, אתה לא מפסיק להתפעל מהחדשנות, מהאלקטרוניקה וממסך ה-TFT המהודר והמפורט, אשר מקפיצים – סוף סוף – את מוטוגוצי לימינו אנו ונעמדים בשורה אחת עם כל היצרנים המודרניים, וזאת בלי להניח למסורת, לייחודיות ולשונות של המותג הוותיק. 

לשם ההשוואה, באופנוע הפרטי שלי – מוטוגוצי גריסו בן 12 – אין כלום. לא ABS, לא בקרות, לא רדארים, ואפילו הווינקר לא חוזר לבד.

הכנרת הייתה מהבילה בשבת הזאת, חמסין שלא הפריע לאופנוע – מה שכן הפריע למוטוגוצים מדורות קודמים, מקוררי האוויר, שלא אהבו 40 מעלות חום והודיעו על כך בצלצול שסתומים קולני.

צ'יק צאק טיפסנו למושב כנף, שם ישבנו גם נרגענו בזוכרנו את הסחנה למטה. על בירה צוננת נרגענו והתבוננו על האופנוע. יפה. כשמתעמקים במנוע, בבלוק ובצד הטכני רואים יופי מכני פשוט וממכר, וגם טונות של מסורת.

הדרך חזרה הייתה נעימה יותר. הצלזיוס נסוג מעט, ואפשר רכיבה נהדרת. הפעם עלינו דרך יבנאל, כפר תבור, עצרנו לחומוסטחינהצ'יפסלט בדרך, וגם עברנו דרך חידוש המאה – כביש עוקף עפולה שמקצר מאוד את החזרה למרכז.  

בערב לא יכולתי להתאפק, נסעתי לרכיבת ערב נוספת, סיבוב ברים ודאווין. הסטלביו מושך תשומת לב – הוא מספיק שונה מעדרי הק.ט.מ, אפריקוה טווין, GS ושאר האדוונצ'רים הגדולים.

למחרת התכנסנו לשיחה אצלי בחניה, שאותה תוכלו לראות כאן בווידאו, ולאחר מכן תחלה המלחמה עם עצמי: עוד קצת, עוד סיבוב. אז נסעתי להחזיר את האופנוע בדרך ארוכה ומפותלת וחשבתי על האופנוע הנפלא הזה.