מיומנו של טרוי בייליס

17 באפריל: טסים לאמריקה

העסק סגור. קיבלתי הודעה שהולכים להכין לי שני אופנועים בשביל להתחרות בליגת הפרו פלאט-טראק של ה-AMA. אתה בטח שואל את עצמך עכשיו למה אני צריך את זה בגילי, אחרי שלוש אליפויות עולם בסופרבייק. שמע, התאהבתי בספורט הזה שנקרא פלאט-טראק. הוא מתחבר לי לגז, לסלייד, ללחיות על הקשקש, בין הכל לכלום. אני אפילו מארגן תחרויות כאלו באוסטרליה וזה מתחיל לתפוס תאוצה. אז כשדוקאטי-ארה"ב הרימו טלפון אמרתי כן ורצתי לשדה התעופה.

29 באפריל: הגיעו תמונות של הסקרמבלר

את האופנועים הכינו החבר'ה מקבוצת המרוצים 'האחים לויד', הם אמורים לדעת את העבודה (יותר ממני…). נראה לי שלהפוך את הסקרמבלר לפלאט-טרקר זה הדבר הנכון והראוי. הם נראים פשוט פגז. שמתי כאן כמה תמונות כדי שתוכל להתרשם. תכל'ס אני לא מסתיר את זה, החיים שלי סוכר. דאגו לי גם לחליפה חדשה. הפעם האחרונה שהתחריתי עם חליפה צהובה הייתה בסופרבייק עם קבוצת GSE. עכשיו אחרי כל השנים הללו, שוב אני עם חליפה צהובה.

14 במאי: מתארגן

אמריקה. החבר'ה דואגים לי, ארגנו לי אופניים וגם חדר כושר להתאמן בו. לקחתי את האופנוע לסיבוב ראשון סביב השכונה. דפקתי כמה ווילים, נתתי קצת סליידים ומזג האוויר פצצה. תענוג. האחים לויד עשו עבודה מצוינת על הסקרמלבר – האופנוע מרגיש טוב. מחר אני אמור להתאמן עליו קצת. אשכרה מתרגש.

20 במאי: קטע, זה כיף גם עם טנדר

עשינו קצת הקפות על מסלול האימון הקצר עם טנדר, ככה סתם בשביל ההיכרות. הספידומטר נגמר ב-80 מייל אבל הטנדר ממשיך לדחוף. אני מעריך שהיינו על כ-95 מייל על המסלול בפועל, שזה כ-150 קמ"ש בשפה שלך. די מהר בשביל טנדר וכיף אדיר על המסלול האובלי. הרגיש כמו אינדי-שטח, ותאמין או לא – זה עזר לי להיסגר עוד קצת על הסיפור של הפלאט-טראק הזה.

טנדר או לא טנדר, היה כיף לקפוץ על האופנוע ולתת גז סביב המסלול. זה היה מעלף, נהניתי מאוד, ועד ארוחת הצהריים התחלתי להרגיש טוב על האופנוע. החבר'ה כאן יודעים ת'עבודה. נתתי גז עם איזה קוקוריקו מקומי, ג'יי-סי ביץ'. רדפתי אחריו כמו כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו. היה כיף – לא יכול לחכות כבר להתחרות מחר.

24 במאי: מסלול גדול רוכב ענק

ערב לפני המרוץ, עומד במסלול. הוא נראה ענק. מחר ניתן כאן גז. לילה טוב.

25 במאי: יום מרוץ

יום מרוץ, אני מגיע למקצה הראשון שלי ואלוהים אדירים מה קורה פה. חבורת רד-נקים חולי נפש. לא מצאתי את הידיים ואת הרגליים שלי על האופנוע. אמאל'ה. הם אשכרה לא נורמליים. דוחפים 100 מייל בשעה לתוך הטיה מלאה בפול נעילה נגדית. וגם אם אתה רוצה לבלום אין. אין בלם קדמי.

האופנועים האלה בנויים כמו מכוניות נאסקאר, יודעים רק לפנות שמאלה. בשביל זה הם קיימים. גם הרוכבים כאלו. לדעתי הם גם הולכים במעגלים שמאלה. אני אצטרך לתת את כל מה שיש לי כאן.

אני מצליח לשפר את הזמנים שלי. להרגיש יותר נוח על האופנוע ומתקדם לאט לאט. בסוף היום לא הגעתי למקצה הגמר, הזמן שלי היה איטי מדי, בשנייה מזורגגת. אם רק הייתה במסלול הזה פנייה אחת ימינה הייתי נותן להם בראש, כי אין לי ספק שהם לא פגשו אחת בחיים. שמע, הספורט הזה הוא משהו אחר לגמרי. אני מזכיר לך שגם היום, בגילי, אני יכול לסיים בעשירייה בראשונה מרוץ סופרבייק. אבל זה? אלו חיות אחרות לגמרי.

זו הייתה חוויה אדירה. אני תמיד רוצה להיות מלפנים וידעתי שהפעם זה הולך להיות קשה. הייתי איפה שחשבתי שאהיה במרוץ הזה. כולם הופתעו שלא עמדתי על פודיום או לפחות עשירייה ראשונה. קל להגיד קשה לעשות. לא אמרתי שאני הולך לבעוט לאנשים בתחת היום. גם כשאני יודע שאני עומד לבעוט לאנשים בתחת אני לא אומר את זה בקול רם. רק רציתי לתת קצת גז בשקט ולקדם את הספורט הזה.

30 למאי: ניסיון שני בסקרמנטו

יאללה סקרמנטו. יופי של מסלול בסקרמנטו, המייל כאן פאקינג היסטורי וזה נחשב למרוץ יוקרתי במיוחד. אבל הדברים לא הלכו לפי התכנית. אני יושב כאן מחכה לצילום רנטגן. הרגל שלי נתפסה בגדר ועכשיו מצביעה לכיוון הלא נכון. אל תדאגו לי, הכל יהיה בסדר. רק לא מבין – למה הייתי צריך את זה?!

דבר המערכת:

• טרוי בייליס הוא רוכב ענק. אנחנו מעריצים אותו ומאחלים לו רפואה שלמה.
• אפשר לצחוק ולקרוא לזה אליפות העולם בפנייה שמאלה. אבל צריך לזכור – אם בייליס אכל שם קש, קל זה לא יכול להיות.
• רוצים פלאט-טרקר? בבקשה, נסו את זה בבית ותקראו לנו לקחת סיבוב.