מעשה בקרנף ושמו זהבה

צילום: טליה ומושיק קובי

אחרי שבשנה שעברה קראתי כמוכם על החוויות של זומר עם קוריצה שלו במסעם דרומה עם המועדון הכי תוסס בארץ, אמרתי לעצמי שהשנה גם אני רוצה. כלומר, אחרי שהעורך הראשי התקשר לשאול אותי אם מתאים לי, כמובן. בירור קצר עם האישה והחזרתי לו תשובה שאנחנו בפנים, רק מה – לא נוכל להצטרף אליהם מנקודת המפגש בלטרון ב-08:00 בבוקר. ניאלץ לעשות את הדרך הארוכה לבדנו ולנחות שם הישר לארוחת הערב. "בסדר", ענה לי העורך בהודעת טקסט קצרה, רוצה לומר "אתה רציני? אין סיכוי שתצליח לסדר משהו עם העבודה ותצא עם כולם?". כנראה שהוא ידע שאין צורך לכתוב לי את כל זה כי כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי ברגשות מעורבים בנוגע לכל העניין: מצד אחד טיול לאילת! יאיי! שנים שלא הגעתי לנקודה הכי דרומית בארץ. עכשיו תוסיפו על זה רכיבה על בורגמן 650 חדש לגמרי ועוד עם מועדון הבורגמנים, וקיבלתם חוויה של פעם בחיים (או פעם בשנה, אם אתם בעליו של בורגמן).

ומצד שני…

– "אז מה, ככה אתה מוותר על חלק נכבד מהחוויה הזו?", הרהרתי במין סוג של דיאלוג עם עצמי.
– "שמע, זה לא כזה פשוט, יש דברים חשובים לסיים בעבודה השבוע. יש לך אחריות. אי אפשר שתמיד הכל יסתדר כמו שרוצים. אבל היי, נסה להסתכל על חצי המיכל המלא: לפחות תהנה מהרכיבה לשם בקצב שלך ותצטרף אל החבורה העליזה בערב. יהיה לכם מספיק זמן ביחד בהמשך הסופ"ש", עניתי לעצמי.

וככל שחשבתי על זה יותר, ככה השתכנעתי פחות. תוך שעה כבר סגרתי עם המנהל שלי שבשבועיים הקרובים אני אשאר בעבודה שעות נוספות כדי לוודא שאני מסיים את הכל יום אחד מוקדם יותר, כך שאוכל לקחת חופש בחמישי ולא לפספס את הנסיעה בצוותא עם החבורה הססגונית. וכך היה.

חמישי בבוקר, ממתינים לקטנוע ההדגמה שישמש בתור הלימוזינה שלנו לשלושת הימים הקרובים. הבחור שלנו מתמהמה מעט, אך כעבור מספר דקות, לאחר טקס הענקת המפתח, אנחנו כבר בדרך לנקודת המפגש. מרחוק אנחנו רואים שהשיירה כבר החלה בנסיעה ואנחנו מרחק קצר מלהגיע אל המאספים. אחלה תזמון.

לאחר שעקפנו את האחרונים הבנתי שאין טעם להמשיך ולעקוף את יתר השיירה רק בשביל לסמן לג'קי, המבוגר האחראי, שגם אנחנו בין הנוכחים. אפשר לחכות לעצירה הראשונה לשם כך. כשהגענו לנקודת העצירה זכינו לתשומת לב ידידותית, מעין שילוב של ברכת 'בוקר טוב' ו'ברוכים הבאים למועדון', יחד עם תהייה על מי ומה אנחנו. וכך גם בשנייה. ובשלישית. מישהו שאל אם אנחנו מ'פול גז', ואחרי שאישרתי ענה: "אה, בשנה שעברה שלחו מישהו צעיר". בעודי שוקל אם להיעלב או לקחת את דבריו כמחמאה על כך שהצלחתי להשתלב וכמעט להיטמע בקבוצה, ג'קי הגיע וזיהה אותנו מיד, ולא רק משום שהוא מכיר את כל חברי המועדון באופן אישי. "אני מכיר את כל הכלים ולמי הם שייכים לפני לוחיות הרישוי", אמר לי ברצינות גמורה, והתכוון לזה.

בשלבים מסוימים במהלך הרכיבה הייתי מוכן להישבע שאני רואה במראות הונדה 'גולדווינג' או שניים בעקבותיי. ככל שהתקדמנו דרומה ולא ראיתי אותם בשום מקום אחר אלא במראות בלבד, חלחלה בראשי ההבנה שאלו פנסי הבורגמן הרחבים, שיחד עם החזית המאוד 'אופנועית' שלו משווים לו מראה שמזכיר את אותו אופנוע תיור מיתולוגי. "כשחושבים על זה, הבורגמן הוא ה'גולדווינג' של הקטנועים", עברה המחשבה בראשי בעודי חוזר לנהל דיונים עם עצמי. מעולם לא הייתי מהאנשים שנותנים שמות לאופנועים שלהם, אבל החלטתי לחרוג ממנהגי הפעם, וברוח הדברים נתתי לבורגמן שלנו את השם 'גולדי'. "אבל הוא ישראלי, אז אקרא לו 'זהבה'", הסכמתי עם עצמי.

כשעצרנו לארוחת צהריים במצפה רמון, בעודי עומד ליד הכלים החונים ומתפעל מכמות ההשקעה בהם ובציוד הנלווה אליהם, ניגש אלי רונן המאסף, אותו אחד המכונה 'הקרנף', לשיחת חולין שנסובה רובה ככולה סביב הגורם המאחד את כל הנוכחים. כנראה בשל יחס צריכה נמוך במיוחד של קפה/ק"מ באותו יום בלבלתי את הדברים שלו וחשבתי שהוא מכנה את הבורגמן שלו 'קרנף'.

"האמת? תיאור הולם למדי לספה הדו-גלגלית שאיתה הגענו לכאן. הוא אפילו בצבע המתאים: אפור-קרנף", חלפה המחשבה בראשי. שלא תתנו לעובדה שמדובר ב'קטנוע' לבלבל אתכם: מדובר בכלי ששוקל 275 ק"ג, לא כולל האפוד הזוהר שמתחת למושב. אבל למרות – ואולי בעצם בזכות – המשקל, הבורגמן מרגיש סופר-יציב בפניות בכבישי המכתש המפותלים.

כל הדרך משם לאילת, בעודי מתבונן בנוף המדברי המרהיב, תהיתי באיזה שם עליי לבחור. הוא אמנם מעין סוג 'קרנף', אבל כבר קראתי לו 'זהבה', ואפילו התרגלתי לרעיון בשלב מסוים. בעודי מתבונן בנופים סביבי החלטתי ששני השמות יישארו: "קרנף ושמו זהבה", נקבע בהסכם הפשרה.

בארוחת הערב פגשנו חברים נוספים, חלקם הגיעו עצמאית בשל אילוצים, והיו אפילו כאלו שהשאירו את הבורגמן בבית ובאו עם כל המשפחה ברכב – העיקר שלא לפספס את הטיול השנתי של המועדון לאילת. עוד אני גומע סיפור אחר סיפור, מור"ק אחרי מור"ק, מישהי מעברו השני של השולחן שהבינה שאנחנו נציגי המערכת השנה שאלה בקול מאוכזב: "איפה הבחור שהיה פה בשנה שעברה? לפני שנה שלחו כזה בחור נאה, יפה תואר…".

– "היה עסוק השנה" עניתי, מנסה להתעלם מההשוואה.

הערב המשיך לו כמתוכנן עם התכנית האמנותית שכללה מלבד המוזיקה גם 2 טבעות שנשלפו אל מול מחיאות הכפיים של הנוכחים שהשתתפו גם הם בשמחת האוהבים.

למחרת בבוקר עלינו על סיפונה של יאכטה, עליה העברנו עוד כמה שעות של מוזיקה, אוכל, ריקודים וגוד-טיים עם החברים החדשים שלנו, שנדמה היה שאנחנו מכירים כבר שנים. את המשך היום הקדשתי לזמן איכות עם האישה, ובערב, אחרי הארוחה במלון, ודאי כבר ניחשתם – מוזיקה, אוכל, ובעיקר אנשים שמחים שחברו להם יחדיו בזכות הקטנוע שלהם, שלמרות שעבורם הוא הרבה יותר מסתם קטנוע, הוא עדיין רק כינור שני להוויי המיוחד של המועדון הזה.

ביום האחרון החלטנו לצאת באופן עצמאי ומעט מוקדם יותר ממרבית החבורה, כדי להספיק ולהגיע למרכז לפני שעות בין הערביים. נפרדנו לשלום מכל מי שכבר היה בחוץ ליד הבורגמן שלו, חלקם מנקים אותו מהאבק המדברי שהצטבר עליו בלילה, בזמן שאחרים כבר התחילו להעמיס עליו את הציוד.

– "תמסור ד"ש לאסף!", אמר לי משה, למרות שהטלפון של זומר היה שמור אצלו ויומיים קודם שלח לו הודעה פרטית.
– "ברור שאמסור", השבתי, תוהה אם גם אותי יזכרו בשנה הבאה בתור דמות נערצת החביבה על הבריות.
– "איך בוחרים אצלכם את מי לשלוח? לפי מידת ה'חמידוּת'? (מלשון 'חמוד')", הוסיף משה. חייכתי בחזרה בחיוך שכולו הבעת ניצחון ופניתי חזרה אל עבר החניה, שם חיכה לי הקרנף.

הורדתי את הבורגמן מרגלית האמצע בהחלטיות הדרושה לשם כך והכרזתי: "קדימה זהבה, צריכים לזוז…".