כתב: אבירם ברקאי; צילום: אבירם, אורן ורועי ברקאי
אבירם ברקאי, בן 64, טייל, רוכב אופנועים ונהג ג'יפים מהוותיקים והמנוסים בישראל, כתב ספרי טיולים רבים, מדריך נהיגה מתקדמת, כולל ביחידות עילית צבאיות, רוכב כיום על קוואסאקי ורסיס 1000. ברקאי משתף את גולשי פול גז בחווייה מיוחדת שעבר עם שני בניו הצעירים במשך 3 ימי רכיבה ונהיגה במדבר הנגב, ומי יודע – אולי תמשיכו לראות אותו מופיע פה מדי פעם.
* * * * *
מארב מתוכנן
מאי 2017 נראה רגיל. כמו חודשי מאי לדורותיהם. מרבדי האחו פינו מקומם לשדות קוצים. גבי המים יבשו. היתושים עקצו. הזבובים הציקו. הנחשים זחלו. והאוויר התחמם. כמו תמיד.
בסוף מאי, רגע לפני העברת המקל בין האביב והקיץ, סיים אורן, צעיר בניי, את בחינות הבגרות והחלטנו לחגוג בטיול שטח.
כיוונתי אותנו לפינת המסתור שלי, עץ שיזף הצופה על תל צפית בשפלת יהודה, התנעתי את הגזייה, בישלתי קפה, ואז, כשהוא מגרגר בהנאה על טעמו של השחור עם ההל, פנה אליי הזאטוט במתק שפתיים ושאל – "אבא, תכננת לעשות איתי טיול לפני הגיוס?".
"כן", השבתי. "ארבעה ימי טיול בלנדקרוזר. בנגב כמובן".
"ואני חשבתי על משהו אחר", צחקק הינוקא.
"על מה?".
"טיול אופנועי שטח. בנגב כמובן. כמו שאמרת".
"אבל הקוואסאקי שלי אינו מיועד לרכיבת שטח".
"אני יודע".
"אז איך בדיוק?".
"אני על הימאהה ואתה על אופנוע שכור".
"אפשר לשכור אופנועי שטח?".
"אני חושב שכן. תבדוק".
בדקתי.
בעין יהב שבערבה מצאתי את חברת השכרת האופנועים Israel Moto Adventures ואת סתיו מזור.
"אין בעיה אבירם, נוכל להעמיד עבורך אופנוע הונדה CRF250L ידידותי למשתמש ולשטח".
חזרתי לאורן.
"יש אופנוע. השאלה היא אם אני מסוגל לרכוב עליו".
"אתה מסוגל", פסק הינוקא.
"אתה נשמע בטוח בעצמך…".
"אני יודע", ענה העולל שרק אתמול עוד חיתלתי אותו.
"תגיד ילד פלא, אתה זוכר שלא רכבתי על אופנועי שטח מאז סוף שנות התשעים?".
"יודע אבא. יודע. יהיה בסדר".
"ומה עם הכושר הגופני הירוד שלי?".
"ניסע לאט".
"ובעיות הגב?".
"מספיק עם התירוצים אבא. יהיה בסדר".
הייתה לי ברירה?…
מבחן לקמוס
ביום שני, 17 ביולי, יצאנו לדרך. התנאי היה שנתחיל קרוב לבית – ציר המוביל בואכה רמת מנשה. נסיעת מבחן ליכולות שלי. לראות אם משהו עוד נותר בי.
יש דברים שכנראה לא שוכחים, כמו שהינוקא אמר. עומד על רגליות ההונדה, גוף קדימה, גוף אחורה, הטיה, העברת משקל, הרמת גלגל. וואוווווווווווווווו.
ומכיוון שאת הארץ הזאת אני מכיר, לקחתי את ילד הפלא שלי, שצמוד אליי כמעט 19 שנים, לחוות מקומות שאת חלקם אפילו הוא לא הכיר. והינוקא, שבקושי השלים שמונה חודשי רכיבה על הדו-גלגלי הראשון שלו, דהר בקרקע הטרשית של רמת מנשה ולהטט באופן שגרם לי להסיק שלמרות חששותיי הכבדים והמתמשכים, הילד אומנם דומה לאמא אבל "על הדרך" הצטייד בגן אחד או שניים גם מאבא.
והילד זרח מאושר. והאבא עוד יותר. והיו שם סינגל או שניים. ועליות. וירידות. ומעברי מים. ופינות קסומות בין ערוצים, גבעות ויערות. ובמהלך היום שמעתי את הסלעים, העצים, השועלים, התנים, וגם את עדרי הפרות, מברכים אותי "ברוך שובך קשישא. אנחנו שמחים לראות אותך שוב על שני גלגלים".
בערב חזרנו לכוכב יאיר, ורועי, בכורי האחד והיחיד, שתוכנן להיות נהג רכב הליווי, התבשר ש"אבא ממש בסדר", ושלושתנו העמסנו את הלנדקרוזר במיני דברים שישמשו אותנו – שני רוכבי אופנועים ו'נער ליווי' אחד – בדרכנו למדבר הנגב.
יעלו ויבואו
אורן ברקאי – אוטוטו בן 19. אוהב כל מה שנוסע על גלגלים – בעיקר כשהוא האוחז בכידון או בהגה. לאחרונה התגייס לצה"ל. לוחם ביחידה מובחרת. בשתי החופשות שהיו לו, למרות העייפות והשביזות, לא ויתר על רכיבת שטח על הימאהה WR250R שלו.
רועי ברקאי – אוטוטו בן 25. בוגר 'צוק איתן'. מצטיין נשיא המדינה. סטודנט לרפואה שנה א'. תנו למטורף הזה ללכת כל החיים עם תרמיל על הגב ולישון בחורים הכי נידחים בארץ ובעולם ולא תמצאו מאושר ממנו.
אבירם ברקאי – אבא של השניים. פאקינ' קשיש. התחרה על אופנועים וג'יפים. היה קצין הניוד בשתי יחידות מובחרות. מדריך נהיגה. מדריך ומוביל טיולי שטח. מחברם של שמונה ספרי טיולים לרכבי שטח, שני ספרי חילוצים, וספר לאופנוענים. ועוד המון דברים. ככה זה כשחיים כל כך הרבה שנים…
היי דרומה
בשעות הבוקר של יום שלישי 18 ביולי העמסנו את האופנועים על נגרר רתום ללנדקרוזר ושמנו פעמינו למדרשת שדה בוקר. אלון גלילי, בעברו מוותיקי רשות שמורות הטבע וגם מנהל הסיירת הירוקה, אירח אותנו בצל קורתו, ושמחה אשתו טרחה להשקותנו ולהאביסנו, ואז, רגע לפני היציאה לדרך, רכן אליי גלילי, איש טבע מהמעלה הראשונה ואדם קר רוח, ולחש באוזניי – "לא חכם לצאת לטיול בחום הבלתי נסבל הזה".
"אני יודע", מלמלתי, "אבל הילד מתגייס בשבוע הבא. זה עכשיו או לעולם לא".
עין עקב הייתה הבחירה הנכונה לפתוח את הטיול. הגענו לשם בחצי היום. בצדו של מפל מעוטר בשערות שולמית וטחבים, מצאתי את עין עקב כמו שזכרתיה – בריכה טבעית, מים קרים, צלולים ועמוקים, משטחי רביצה ומקפצות טבעיות מדרגשי הסלע. והילדים אכן הפליאו בסלטות, ושתי תיירות צ'כיות נאות מראה וחטובות גוף עשו להם עיניים בעודי טובל בבריכה הצוננת, מקפיד על שחיית חזה מדודה התואמת קשישים בגילי.
אחרי שעה החלטנו שזהו זה, הגיע הזמן, צריך להמשיך, ומול עיניי ראיתי שתי צ'כיות מבכות את מר גורלן, ולמזלי הילדים הרגישים שלי לא הבחינו במצוקתן שכן אחרת מי יודע לאן היה מתפתח הטיול, ולכן טיפסנו למגרש החניה ומצאנו את האופנועים והלנדקרוזר על עומדם, ונפרדנו בחיבוקים מרועי, אותו שלחנו לעשות "מה בראש שלך – העיקר שבדמדומי ערב תגיע לחניון הר ארדון במכתש רמון".
והפלגנו לדרכנו. אבא ובן זקונים. ונגב, בו העברתי חלק משמעותי מחיי – כטייל. כמדריך. כתושב. וכמו שגלילי ניבא, היינו לבד. שהרי אף משוגע לא יצא לטייל בחום הזה.
אז השתעשענו.
ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו?
"נתרגל נסיעה בזוגות", אמרתי לינוקא והסברתי שכל אחד יתכנן לעצמו את קו הרכיבה הנכון, כזה שיתחשב גם בצורכי הרוכב השני. שלא יזרוק אותו החוצה. שלא יסגור לו את הסיבוב. והילד הנהן בראשו ומיד עשה הכל נכון, כאילו רק על זה התאמן בשמונת החודשים האחרונים. אחר כך אמרתי "חוזרים לרכיבה רגילה", ונתתי לזאטוט להוביל. ובכל מזלג דרכים או צומת T סימנתי לו לאן להמשיך. וכך עברנו למרגלות גשר הרכבת המתוח מעל ערוץ הצין, והמשכנו מזרחה, ופנינו שמאלה לנחל זרחן, והגענו לגב זרחן, ואורן מצא פינת מסתור להחביא את האופנועים – "על כל מקרה, אבא" – וטיפסנו דרך המדרגות אל הגב שהעניק את ההשראה למאיר שלו בספרו "בביתו במדבר", ומצאנו אותו מרופד נוצות ציפורים וגוויות דבורים, אבל התעלמנו, כי ככה זה כשמגיעים ביום רותח למקום עם מים במדבר. בעיקר אם קוראים לו גב זרחן.
אז טבלנו. ומפלס האושר הרקיע וטיפס דרך ארובת הגב היישר אל שמי הקיץ הצחורים.
אחר כך חזרנו לדרך הראשית, המשכנו כברת דרך מזרחה, עצרתי, הצבעתי על מעברי המים של נחל חווה מתחת לסוללת רכבת הפוספטים, וסיפרתי לאורן שפעם, לפני המון שנים, עברנו כאן עם ג'יפים של הצבא, אלא שהסחף עלה על גדותיו והיום קצת קשה לעשות זאת אבל אנחנו אופנוענים ואין שום דבר העומד בפני האופנוע, ולכן דהרנו לתוך המעבר התת־קרקעי, פרקנו עצמנו אל צינת הבטון המוצל, והחלטנו שהגיע הזמן לקפה שחור מבושל. של אבא כמובן.
אחר כך הייתה רכיבה בקטע חצצי-חולי של נחל חווה והרגשתי איך הכל בסדר בן אדם, הכל ממש בסדר, ואיך יכול להיות שכל-כך הרבה שנים לא עשיתי את זה, ואחזתי חזק בכידון, ועמדתי, וישבתי, וחוזר חלילה, והאופנוע נעתר לכל פקודות ההיגוי, ואורן לפנים עשה כמוני, ונזכרתי שבעצם לא לימדתי אותו לרכוב בשטח, ואיך הדברים פשוט זורמים אצלו בדם. ואיזה כיף שיש לי אותו.
חלפנו על פני הר ארחות, ואחריו הגיע מקבץ עליות וירידות שכל רכב שטח היה מעניק להם תשומת לב מרובה, אלא שגלגלי האופנועים חלפו בהם בלי טרוניה, אפילו בלי למצמץ, ואז הגיחה הבקעה הגדולה של נחל שרף והיה שם חם, כל כך חם, וגיליתי שיח רותם קטן ומדובלל. ומכיוון שבמדבר כל קוץ הוא פרח, הרי שרותם קטן ומדובלל טוב יותר מאין רותם בכלל, ולכן הצטופפנו בצילו וגילינו שקצת צל, רוח ומים, מסדרים את החיים.
גם בשיא החום.
אחרי מנוחת הרותם טיפסנו לשלוחת צלעון (שבטעות קרויה צלמון), שהיא חלק מ'דרב-א-סולטנה' – הנתיב הקדום שהיה מחבר בין פטרה שבירדן, דרך עין יהב בערבה, נחל צין, מישורי חלוצה בואכה עזה – ועזבנו את סימון השבילים האדום ופנינו ימינה עם הכחול לבקעת אבו טריפה. וואאוווווו. שכחתי כמה יפה כאן. ואורן לפניי, כמו מאלף בקרקס, שולט ביד אומן בזנב הימאהה שמנסה לחמוק ממנו ומחזירו לנתיב. ואני, עם חיוך ענק מרוח מתחת לקסדה – בגלל הילד, האופנוע, המדבר. וגם השקט המופלא.
ופתאום היה פחות שקט – ורעש של גלגל 'נעול' ומחליק. לחצתי בחוזקה על ידית המצמד, תיקנתי בעזרת הגוף, ירדתי מהאופנוע וגיליתי שערכת החירום – תיק קטן ובו שני בקבוקי מים וחמישה ליטר דלק – התמקמה בתוך הגלגל האחורי כשאוזני הראצ'ט שהצמידו אותה למושב מסובכות בגלגל השיניים ובבולם הזעזועים. מה עכשיו?
שתי דקות אחר כך אורן הגיע בדהרה והוריד קסדה, החיוורון עדיין ניכר על פניו.
"אתה בסדר אבא?".
"אני בסדר. האופנוע קצת פחות".
"אתה לא מבין איזה סרטים רצו לי בראש".
"סרטים זה מה שיש לנו עכשיו בנשלי", אמרתי, מנסה לשמור על נימת קול מבודחת. "השאלה היא איך נשחרר את הגלגל מהסמטוחה הזאת".
הסתדרנו. הסתבר שהאבא הזקן עדיין זוכר טריק אחד או שניים. אז ייצרנו מנופים עם כפות פירוק צמיג, עשינו 'היי הופ', ועם הרבה אמונה, ובעיקר כוח – המון כוח – ועוד קצת, שחררנו את הגלגל מכבליו ואזקנו את החבילה הסוררת בחזרה למקומה.
והמשכנו.
את מדרגת הסלע המזדקרת בשיפוע חד, רגע לפני פאתי המכתש, טיפסנו כאילו כלום, ובאנו אל מעלה נוח ואל התצפית עוצרת הנשימה בראשו.
אחר כך גלשנו את המעלה ולהפתעתי לא נותר שריד וזכר למדרגות ולמהמורות שזכרתי, והשתעשענו בחולות שנפרדו מאבני החול וריפדו את קרקעית המכתש, ופנינו שמאלה להר ארדון, והפתענו פרא שפרץ בדהירה אל האופק, וטיפסנו לחניון המפואר שהקימה רשות שמורות הטבע למרגלותיו.
וחיכינו לרועי.
כמה דקות אחר כך הגיע הבן הגדול, ראה אבא ובן צעיר מוכי חום, ופקד – "אל תזוזו. אל תעשו כלום. שתו הרבה", פרס את מה שצריך לפרוס, שפת קומקום תה, ראה שנרגענו, וסיפר איך נכנס בטעות לשטח האימונים של בה"ד 1 ברמת נפחה. "אבל לא ירו שם".
יופי בנשלי. יופי.
כשגלימת חושך סמיכה עטפה את קירות המכתש, וגם את חניון הלילה, התחיל הבן הבכור שלי להכין עצים לפויקה, ואז גילה שהעופות נשכחו בבית, ואחרי סדרת קללות שלמד מאמו, אלתר עם קבנוס ומיני דברים שמצא ב'ארגז ההפתעות' מאכל שווה פי אלף מפויקת עוף משמימה, וכששלושתנו מגרגרים על בטן מלאה, מתענגים על בירה קרה ומשילים מאיתנו את עודפי החום, באו רגעי אושר גדולים של אבא אחד קשיש ושני גוריו הצעירים כשהם מדברים, צוחקים, שואלים, נשאלים, אוכלים, שותים, מסובין, מתפרקדים, מגהקים, ובעיקר מפליצים.
בסוף כולנו הסכמנו שעדיף להיות בן.
ונרדמנו.
* * *
אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.
בשעות הבוקר של יום רביעי נופפנו לשלום לסטודנט שנה א' לרפואה ועשינו דרכנו אל ציר הנפט שחוצה את המכתש. שני אופנוענים. ואף אחד מלבדנו. במבואות נחל ארדון קרץ לנו עץ השיטה לעצור למנוחה בצלו. אז עצרנו. אחר כך קמנו, הנענו, והמשכנו בתוך חגיגת הצבעים של ערוץ נחל ארדון וה'דייקים' שלו עד מפגשו עם נחל נקרות, לו נופפנו לשלום, ופנינו ימינה בכיוון מעלה דקלים.
מה יהיה עם המדרגה הזדונית של המעלה הזכורה לי מטיולי הג'יפים?
מישהו אמר מעלה דקלים? האופנועים דילגו את המדרגה כאילו לא הייתה מעולם, וכבר חלפנו על פני מצד סהרונים הנבטי והמשכנו בנחל רמון, וחצינו את ציר הנפט, והמשכנו בנחל גוונים בואכה כביש 40 וחצינו אותו וטיפסנו לפסגת הר גוונים וגלשנו לבורות רעף, שפעם היו והיום כבר אינם, וצנחנו מותשים למרגלות עץ השיטה רחב הצמרת בנחל רמון.
כמה חם יכול להיות העולם? המון. השלנו מעלינו את המגפיים, מגני הגוף והברכיים, ואני המשכתי עוד ועוד, עד שנותרתי בתחתונים. וינוקא? מקפיד על צו האופנה נותר צעיר בניי במכנסי רכיבה וחולצה מנדפת והוכיח לי את מה שכבר ידעתי – העייפות מנצחת, אפילו כשהטמפרטורות במכתש מבריחות את בעלי החיים אל מזגני הטבע הפרטיים שלהם.
אז הוא נרדם. קלי קלות. ושילב שינה עם נחירות עדינות. כאילו לא היה מדבר רותח מעולם.
נתתי לעולל לצבור כוחות, ניצלתי את הזמן להיפטר מעודפי החום, ובסוף החלטתי שדי, והערתי אותו לקפה שחור, והחיוך שלו היה שווה הכול, והתלבשנו, ושוב היינו על האופנועים, ודהרנו אל מפער־פיטם, והברחנו ארנבת מרבצה, ואחר כך המשכנו בנקרות המערבי, בתוך מדבר שבקלות גדולה כזאת אני מתמסר לו. מאבד עצמי בתוכו. ועכשיו אפילו יותר. בגלל אורן שאיתי. ושנינו. שסוגרים מעגל במדבר.
קיר נחל ערוד במפגשו עם נחל עודד הוא נקודת צל אהובה עליי במיוחד. מסתבר שגם על אורן, שמצא גומחה בקיר המצוק, התנחל בתוכה, הותיר אותי במלחמתי העיקשת בטמפרטורות שהרתיחו את מחזור הדם הזקן שלי.
יאללה, הולכים על הערוד.
חגיגה של נחל. לעתים מתנהל כמו סבא רגוע עם ערוץ רדוד, רחב, הטובל בחורשות אשלים. לעתים הוא עייר פרוע, עם מדרגות וסלעים, בורות ומהמורות, וגם חצץ טובעני. שלושים ושישה קילומטרים של שכרון חושים. ואורן אחד.
חלפנו ביעף על פני בארות עודד וסלע טוביה ושרידי המשאית שננטשה במהלך מבצע עובדה. והנה מצר הערוד ועץ השיטה האהוב עליי.
"מנוחה", פקדתי. ושנינו נגדענו אל אמא אדמה, התנתקנו ממגני הגוף והברכיים, ושוב ניסינו להקל על הגוף מעומס החום הבלתי שפוי.
קמנו בחוסר חשק, רתמנו את ציוד המגן, הנענו. הוא שידעתי. בתוך מטרים ספורים הפלא הזה שנקרא רכיבת אופנוע שטח האפיל על סל המועקות הגופניות, ושוב הייתי בהנאה גדולה, ושוב הוצפתי באהבה למרחבים העצומים, וגם התחלתי לפזם פזמונים מתחת לקסדה ו… מי זה? מי עומד שם ליד רכב השטח? ולמה הוא מנופף ביד?
רועי המלך. ידע שנופיע מהערוד. תפס זולה. נשען על סלע. התענג על השיטים והצבאים שהיטיבו חיכם בתרמיליהם. ופתאום אנחנו.
שני אופנועים ולנדקרוזר אחד חצינו את כביש 40 ונכנסנו לפארן. גדול נחלי הנגב. תוך כברת דרך קצרה עברנו בין קירות מצר הנחל וקרני שמש ארוכות צבעו במכחול קסמים את גדותיו. ואז זיהיתי אותו. 'קפה קפולסקי'. שברתי לגדה הימנית ובצדו של סלע גדול, גומחה טבעית ומשטח רביצה, עצרנו לכבד את המסורת המקומית. לאלה שלא יודעים, 'קפולסקי' הייתה רשת בתי קפה מצליחה עד ראשית המאה הנוכחית. תחרות קשה עם רשתות אחרות גרמה לה להיסגר. הרבה שנים קודם, כשעדיין הייתה במלוא כוחה, גילו בני מושב פארן את המקום המופלא הזה והחליטו ש'קפולסקי' זה השם ההולם לו.
אז היה קפה. וגם מאפה. ובסוף קמנו להשלים את המסלול ונתנו בגז. וגילינו שסימון השבילים בא והולך, והיה כיף לחפש תוואי חדש ולהיות הראשונים שנוסעים בו, ואז הופיע מימין ערוץ הציחור והובלתי את שני הבנים אל השביל הסודי שיוצא ממנו ומטפס לרכס עשת. ועברנו בשיפוע צד וחתכנו בין ערוצי משנה ובסוף הגענו. 'הארמון של הציחור'.
דמדומי ערב ב'ארמון' עם נסיך קטן שלא ידע את נפשו מרוב התפעלות, ונסיך גדול, שכבר היה כאן כשהדריך קבוצות נוער בסיכון טרום גיוסו לצבא, שהכין ארוחת הערב, ועשה זאת בשקט המדבק שלו, ואפשר לנו להתאושש, והאכיל אותנו והשקה אותנו.
אחר כך התקבצו ובאו מולי שני הנסיכים ואמרו "אבא, ספר לנו על זה. וספר לנו גם על זה". וסיפרתי. וסיפרתי. וזנב ירח נתלה מעל קירות הארמון ורק ביקשתי שלא ייגמר לעולם.
* * *
אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.
בבוקרו של יום חמישי התעוררתי לפני הגוזלים שלי שנחרו זה לצד זה בקן המשפחתי במבואות הארמון. "אלוהים, שמור לי עליהם", לחשתי. יודע שכל האבהים מבקשים את אותה בקשה. כשלא רואים אותם כמובן. וגם לא שומעים.
אחר כך הם הואילו לקום. ארוחת בוקר זריזה ויצאנו לדרך. רועי איתנו. יום קצר יחסית. עד שתיים בצהריים רצינו להגיע לעין יהב, שם נפגוש את סתיו, נעמיס את האופנועים על הנגרר ונפליג צפונה.
בפי יודעי דבר מכונה רכס עשת 'ציר שלדג', על שום היחידה המסתורית שמעבירה כאן חלק מאימוניה. עבורי רכס עשת הוא אחת האטרקציות הכי ייחודיות שיש למדבר הנגב להציע. קלף מנצח. שפן שנשלף בהפתעה למי שכבר חשב שראה הכל.
עלינו וירדנו בנופים עוצרי הנשימה וגילינו שגם כאן יש עצי שיטה מזמינים. ואחר כך טיפסנו את המעלה התלול שמוביל ל'מפלי יהושע', שהם בעצם מפל בודד שהתגלה על-ידי הרצל יהושע ז"ל ממושב פארן. וגילינו שמישהו טוב ומיטיב סידר חבלים במפל לרווחת המטיילים. ועלינו לתצפית. ושני הנסיכים התמוגגו. מה עוד אבקש מכורה?
ירדנו חזרה לאופנועים ורועי, עם הלנדקרוזר החבוט, עמד בגבורה בקצב הרכיבה שלנו, ולבי התפוצץ מגאווה על בני בכורי שיודע לתת בגז במישורי הצרירים, ואז, סמוך לחממות מושב פארן, פגשנו את 'ציר המעיינות' המסומן בסימון שבילים אדום, ואיתו חצינו את הפארן צפונה, בואכה נחל ברק, ומספר צבאים נחרדו מצל השיטים ונסו על נפשם. היסטריים שכמותם. ואז הגענו לשיטה של נחל זעף.
אחרי שנים של מסעות אני מכיר את רוב השיטים, על כל שיגיונותיהן. אני יודע מי מתאימה לצל של בוקר ומי לצהרים. מי מצעה מתאים לצמד ומי לחבורה. מי ממוקמת בתוך ציור אימפרסיוניסטי ומי בקוביסטי. ותמיד יש את השיטה של נחל זעף. 'קפה בגדד' כינה אותה יורם חמו ידידי, האיש בעל הגוף הגדול והלב הענק, ששימש כאן לפני למעלה מעשור פקח שמורות הטבע. ובדיוק בשל כל אלה, כל אימת שאני מגיע מציר המעיינות בואכה נחל זעף, פניי מתרחבות בחיוך גדול. צל תמידי. מצע מפנק. והיום גם שני האוצרות שלי. ארוחת בוהריים. סלט גדול. טחינה מעשה ידיו להתפאר של רועי. מושלם.
אחר כך דהרנו צפונה בציר המעיינות.
"וואחד ג'חש גידלת לך", חייכתי מתחת לקסדה, רואה את הינוקא חם על הגז בעליות. בירידות. בסיבובים. במישורים. וזה גם היה הרגע שהבנתי שהגיע הזמן להוכיח לזאטוט שכוחו של אבא עדיין במותניו. ובכלל אבא הוא הכי-הכי. תמיד. אז נצמדתי לזנב הימאהה ואורן ניסה חזק יותר. והשבתי מלחמה. וככה התנהלנו לנו במהירויות לא טיוליות בעליל וחיכינו לרועי, שעכשיו התקשה לעמוד בקצב. ובחרנו בדרך העוקפת לנחל עשוש, ועברנו למרגלות המצוק הענק, ובהמשכו זיהינו את 'הבולבול של הפיל' וחזרנו לציר המעיינות, עדיין חמים על הגז, ואולי הייתה זאת גם תחושת קו הסיום והידיעה שזהו זה, עוד רגע הכל נגמר, ולכן נתנו עוד יותר חזק בגז, בואכה חאן מואה וכביש הערבה.
"סיימנו?", הם שאלו.
"כמעט", עניתי, צופן את סוכריית ההפתעה לסיומו של יום. וטיול.
מול מתחם היישוב הקהילתי ספיר פניתי שמאלה, ומיד ימינה, ובמבואות פארק ספיר החנינו את האופנועים, ואת הלנדקרוזר גם.
"תביאו מגבות", צעקתי, ורצתי למקום בו הייתי פעמים רבות עם חיילים בחאקי.
אבל הפעם זה היה רק שלושתנו: אחד אבא קשיש, אחד ילד גדול, ואחד קטן עוד מעט חייל בעצמו, שקפצו אל אגמון המים הקרים מלווים צווחת ברווזים ושירת מלאכים.
היה חלום. כל כך חבל שנגמר.
* * * * *
על חברת ההשכרה – Israel Moto Adventures
קבוצת חברים קטנה וכלב צועדת בחושך. גשם נדיר בעוצמתו שוטף את המדבר ומלווה אותה בצעדיה. כבר חצי יום הנחלים זורמים. בלתי ניתנים לחצייה. העיקר שעוד רגע נגיע לכביש, הם מעודדים אחד את השני.
מה זה? טנדר ובארגזו אופנוע ובקבינה בחור צעיר ומגודל.
"מה קורה חבר'ה?", תוהה המגודל.
"יש לנו רכב תקוע עמוק בשטח", עונה מוביל החבורה, נמוך קומה, מבוגר בעליל מנהג הטנדר. "יצאנו לטיול רגלי. מזג האוויר הפתיע, הרכב שקוע 15 קילומטרים מכאן. לא ניתן להגיע בגלל השיטפונות".
"תעלו", אומר המגודל. "ניסע לחלץ".
"המדבר זורם. לא תצליח אפילו להתקרב אליו".
הצליח.
ובעקבות ההצלחה נרקמה חברות עמוקה, שזורה אהבה משותפת לאופנועי שטח, בין סתיו מזור, המגודל הצעיר תושב עין יהב, ואריק דטל, המבוגר תושב פרדס חנה.
רעיון החברה להשכרת אופנועים בישראל התעורר לאחר טיול אופנועים שכורים באירופה. "איך יכול להיות שאין דבר כזה?", שאלו את עצמם אריק וסתיו.
וכך קמה – Israel Moto Adventures.
הרעיון מאחורי הקמת החברה היה מתן פתרון למי שהוא בעל רישיון נהיגה על אופנוע, אך נטול אופנוע, ומדי פעם בא לו לרכוב בשטח.
לצורך כך נרכשו אופנועים שנותנים מענה לכל קשת רוכבי השטח: דו"ש (הונדה CRF250L), אנדורו מקצועיים (הונדה CRF250X, ק.ט.מ 250EXC-F, ופנטיק אנדורו 125 סמ"ק).
ניתן לשכור אופנוע בעין יהב או בפרדס חנה, ולצאת לטיול עצמאי, או להצטרף לאחד הטיולים המודרכים של החברה בכל רחבי ישראל.
מילה אישית – במהלך ההתקשרות שלי עם חברת השכרת האופנועים מצאתי בסתיו ואריק שני אנשי שטח קשובים, מביני עניין, ועיקר העיקרים – בני אדם. משכמם ומעלה.
מומלץ בחום.
לאתר החברה, לחצו על הקישור.
מסלול הטיול במפות טופוגרפיות
וואו! איזה כייף של כתבה!
תודה על השיתוף
טיול מעורר קנאה
ואבא מלא השראה
זכיתם ילדים !
יפה מאד!
אחלה כתיבה ואחלה סיפור, עושה חשק