נוסטלגיה: קנונדייל MX400 – כישלון אמריקאי

בתחילת שנות ה-2000 הציגה יצרנית האופניים האמריקאית קנונדייל דגם מוטוקרוס ואנדורו ארבע פעימות עם מפרט טכני מתקדם לתקופה ושאיפה לכבוש את עולם אופנועי השטח. לאחר הפסדים של כמעט 80 מיליון דולר, הרעיון גם כמעט גרם לקריסתם.

זאת הייתה תכנית מאוד שאפתנית מצידם. קנונדייל – שכולם מכירים מעולם האופניים – נוסדה בשנת 1971 בארצות הברית כחברת ביגוד ותיקים לאופניים. רק בשנת 1983 עברו בחברה לייצר אופניים, ובנו לעצמם שם וממון בזכות אופניים קלים עם שלדות אלומיניום לכביש ולשטח. פריחת שוק אופנועי השטח בארצות הברית ובעולם בסוף שנות ה-90 לא נעלמה מעיניהם, ובשנת 1998 הודיעו בקנונדייל על החלטתם להיכנס ישירות לטריטוריה שנשלטה על-ידי ארבע היצרניות היפניות. בנוסף הצהירו בחברה על כוונתם לייצר את האופנוע כדגם פרימיום מהפכני, שיגיע מוכן ומאובזר כבר מהחנות ולא יאלץ את הקונה לשדרג ולמקצע את האופנוע לאחר הרכישה, כמו שהיה נהוג בזמנו.

המנוע השולט בעולם המוטוקרוס בתחילת שנות ה-2000 היה עדיין שתי פעימות בנפח 250 סמ"ק. ימאהה אמנם כבר הריצו את ה-YZ400F המהפכני לזמנו, עם מנוע ארבע פעימות גדול, אך השוק עדיין לא התחבר לרעיון הזה והעדיף את מה שהכיר עד אז. קנונדייל, בחשיבה שטרם נראתה אז בעולם השטח אבל טבעית כיום, בחרה לבנות מאפס דגם עם טכנולוגיה מתקדמת.

מנוע הארבע פעימות בנפח 400 סמ"ק כלל צילינדר הפוך – עשר שנים לפני שימאהה 'העתיקו' ואימצו את הפורמט במנועי ה-450 סמ"ק ולאחר מכן גם ב-250 סמ"ק. הרעיון הוא למקם את שסתום היניקה מלפנים, כך שהוא מקבל את האוויר מתיבת האוויר שממוקמת מאחורי המסיכה הקדמית ועובר דרך השלדה אל תוך המנוע. שסתום הפליטה מאחור מנתב היישר לכיוון האגזוז. כך ניתן לחסוך בחלקים ובצינורות שמנתבים את תערובת האוויר והדלק ברחבי המנוע. בקנונדייל הוסיפו מערכת הזרקת דלק, שנים לפני שזה נהיה הסטנדרט, והוסיפו התנעה חשמלית – שוב, לפני כולם.

קנונדייל בחרו כמובן בשלדת קורה כפולה מאלומיניום, שכבר נוסתה על-ידי הונדה בדגמי ה-CR כבר מ-1997, אך שם השלדה הוגדרה כקשיחה מדי ולא מוצלחת בזמנו. הבולמים הגיעו מאוהלינס, כשהאחורי חובר היישר לזרוע ללא לינק, בתצורת PDS, והמצמד ההידראולי הגיע ממגורה.

הקנונדייל MX400 הוצג בשנת 2000 לאחר השקעה של 20 מיליון דולר בפיתוח ובבניית מפעל חדש וייעודי, כמו גם העסקת 600 עובדים למטרה זו. המגזינים המובילים בארצות הברית חיכו בכיליון עיניים, ו-Dirt Rider אף הכתיר אותו כאופנוע השנה עוד לפני שהוצג.

בסופו של דבר הכל התברר ככישלון אחד גדול. הרעיון מאחורי המנוע נשמע הגיוני, אך תיבת האוויר הייתה קטנה מדי ולא סיפקה מספיק אוויר למנוע. כמו שימאהה הבינו, כן יש משמעות לאורך צנרת הפליטה ביצירת לחץ, וזה לא מספיק לחבר את האגזוז ישירות לפתח הפליטה. מערכת הזרקת הדלק הייתה בלתי אפשרית לכיוון ויצרה סל"ד סרק לא יציב, ובכל מקרה התבררה כלא אמינה. האמריקאים בחרו לחסוך רגלית התנעה, והמצבר הקטן לא עמד בכוחו של המתנע והתרוקן לאחר מספר ניסיונות התנעה. למעשה, כבר בהצגת האופנוע לעיתונאים כשלו מספר מצברים. מחזה נפוץ בזמנו היה לראות רוכבי מרוצים דוחפים את האופנוע בחזרה לפיטס לאחר שדוממו אותו.

השלדה והבולמים, ובעיקר האחורי, התבררו כקשיחים מדי, פגעו בהתנהגות וניהוג הכלי וגרמו גם לשפיצים בחישוקים לקרוס תחת עומס. המשלוח הראשון כשל לגמרי, וקנונדייל נאלצו להחליף ללא עלות את האופנועים ללא מעט לקוחות.

דגם המוטוקרוס שקל כ-130 ק"ג, שזה בערך 20 ק"ג יותר משאר המתחרים, בעוד המנוע לא סיפק ביצועים טובים משמעותית מהם. בנוסף, הוא תומחר ב-2,000$ יותר מכולם. האמריקאים הצדיקו בכך שלא נדרשו עוד תוספות לאחר הרכישה. שנה לאחר מכן גם הוצג דגם אנדורו עם מנוע בנפח 440 סמ"ק.

שלוש שנים לאחר הצגתו, בינואר 2003, ולאחר שקנונדייל הפסידה כסף על כל אופנוע שייצרה, הגישו האמריקאים בקשה לפשיטת רגל. התברר שההרפתקה הזאת עלתה להם בהפסדים של 80 מיליון דולרים וגרמה לקריסת כל החברה. הרוכשים שקנו את החברה סגרו לגמרי את מחלקת האופנועים, והחיו – כמובן – רק את מחלקת האופניים שבנתה את החברה מלכתחילה. האמריקאים חשבו בגדול ויצרו אופנוע מהפכני שלגמרי הקדים את זמנו, אך במספר שנים מועטות גם כמעט גרם לקריסת חברה שנוסדה 30 שנים לפני כן.