עם אינדיאן בובר לטיול מועדון בצפון

צילום: טים נודלמן

כשהציעו לי להצטרף לטיול מועדון אינדיאן ההצעה כללה לרכוב על סופר-צ'יף, אבל מכיוון שהוא חולק מנוע עם הצ'יף דארק-הורס שכבר בחנתי בעבר העדפתי לנסות משהו חדש. הסקאוט בובר היה חופשי, אביעד אמר עליו "לא הכי נוח הבובר, אבל ים של סטייל" אז החלטתי לנסות. זהו לא מבחן לבובר, אפילו לא רכיבת היכרות, אבל אכתוב קצת רשמים גם עליו וגם על הטיול.

המפגש נקבע בשמונה וחצי בתחנת הדלק ביקום. במקום התכנסה גם קבוצה גדולה של רוכבי הארלי דיווידסון, אבל לא נרשמו אירועים חריגים. מצד אינדיאן הגיעו כחמישים אופנועים מכל הסוגים – בוברים, באגרים, ו-FTRים, אופנועים סטוק ואופנועים משופרים ברמות שונות. גם למחלקת ההלבשה של אינדיאן היה ייצוג יפה, וכמות המעילים והחולצות הממותגות הייתה מרשימה.

בתשע השיירה החלה לנוע צפונה על כביש החוף מאחורי עופר המוביל על ה-FTR. התנועה הייתה מעט מבולגנת עם המון עקיפות והתפרסות על כל שלושת הנתיבים, אך עם זאת בזהירות ובכיבוד שאר הרוכבים והנהגים. הבובר שלי נותן תחושה של דג במים בכביש המהיר. יש לו המון כוח בסל"ד נמוך שמאפשר כל דבר בין רכיבה נינוחה לרול-און אגרסיבי מבלי לצאת מהילוך שישי. בסל"ד גבוה, לעומת זאת, יש לו עוד יותר כוח, והוא גם חלק ונעים לשימוש, ויחד עם צליל הבס הרועם – מנוע פצצה. תנוחת הרכיבה והמראה הכללי תולשים אותך מהמציאות לתןך סרט הוליוודי, ורק מעבר מעל מהמורה בכביש או אפילו סתם תפר קטן באפסלט – מוגבר פי מאה ומועבר ישירות לגב וקצת פוגם בהנאה (אבל היי, לפחות גיליתי שאני יודע מלא קללות לכל אירוע כזה).

הטור המרשים של האופנועים, יפים אחד אחד, המשיך דרך בת שלמה ועד חניון הזורע – שם המתינו לנו אוהלים ממותגים עם שקשוקה וכל הפינוקים. כאן גם התחלתי להתוודע לרוכבים, וכמובן שאלו שנראים הכי מלאכי-הגיהינום הם החברותיים ביותר! כאן גם אני מגלה עד כמה עמוקה שריטת הקאסטומיזציה כשהרוכבים מחליפים רשמים על חלקי אפטר-מרקט או כשאני רואה את המגרעת שהוסיף אחד הרוכבים לתיקי הצד כך שיהיה מקום למיכל הגז של הבולמים התחליפיים – באיכות כל כך טובה שבחיים לא הייתי מנחש שהמגרעת לא שם במקור.

אחרי קפה ועוגיות אנחנו יוצאים לרכיבה איטית בשבילי יער הזורע. כאן כבר אין השתוללויות ועקיפות, והטור הארוך מהדהד לאיטו בשבילים הפתלתלים בין עצי האורן. משם דרך צומת מגידו וכביש הסרגל לעצירת תדלוק בתענכים. לאחר תדלוק אנו ממשיכים דרומה על כביש 667 דרך חוות הרוח בגלבוע, הכביש ההררי עובר בנוף ירוק בהגזמה של סוף-חורף והתוספת של תחנות הרוח מוסיפה מימד סוראליסטי עתידני. הכביש רחב, מתובל בפיתולים, והבובר מאפשר ליהנות מהנסיעה. החוליגן הקטן (יחסית) צריך יד החלטית כדי להיכנס לסיבוב, אבל יש לו יכולת ספורטיבית לא מבוטלת (יחסית) ובהחלט אפשר ליהנות ממנו גם בכבישים מפותלים. אבל אני חייב להודות שהרגליים שלי, שאינן מורגלות לתנוחה כל כך שלוחה קדימה, כבר התחילו להתעייף.

הטור ממשיך דרומה על כביש 90 עד שנעצר בצד הדרך במה שנראה במבט ראשון כמו 'הירידה לשטח' וגורם לרוכב שעצר לידי לתהות אם לא התבלבלו בדל"ב. עם טיול מועדון ק.ט.מ. הירידה מעט מלחיצה מהכביש (במיוחד לרוכבים על כלים של מעל ל-350 ק"ג ו-200 קש"ח [קילו ש"ח]) אך מיד עולים על מעין שביל סלול ברוחב של נתיב בקושי, שזור בבורות אך מתפתל בחיק הטבע – 'כביש' 5788 על המפות. הבובר מגיע עם צמיגי קוביות אגרסיביים ושומר על אחיזה יפה בכביש הקשוח – כמו גם בשאר הכבישים בתכלס. למעשה, פרט לפרפור מקרי או שניים בפתיחת גז הצמיגים היו מצוינים, אם כי לא יצא לנו לבדוק אותם על כביש רטוב – והבנו שזו חוויה מפחידה למדי. באמצע שומקום על דרך 5788 אנחנו עוצרים לסקירה גאוגרפית-היסטורית מפי עופר על רקע נוף מרהיב: עמקים מוריקים ושמיים כחולים עם ענני צמר גפן בהיי דפנישן. אחלה מקום להסתדר לתמונה קבוצתית לפני המצלמה של טים.

אנחנו עולים בחזרה לכביש 508 ומשם ל-505, כבישים מפותלים, איכותיים וכמעט ללא תנועה. הרכיבה רגועה אך מספיק מהירה כדי להיות כיפית, ורק הרגליים הזקנות שלי הורסות את המסיבה ומבקשות לנוח. אנו עולים על דרך גנדי, עוקפים את יריחו ומסיימים בארוחת בשרים מפנקת במסעדה מזרחית באזור ורד יריחו. כאן נפרדים כולם לשלום וכל אחד חוזר עצמאית לביתו. אני מתדלק את המיכל הקטן פעם נוספת ויוצא לכשעה של רכיבה, כשבלי הקסם של הטיול, שיירת הרוכבים והנופים, אני נוטה להתרכז בכמה כואבות הרגליים שלי. ועדיין כיף לטוס בתנועה הצפופה של כביש 1 או 6 עד הרצליה.

מכירים את זה שמינוס כפול מינוס נותן פלוס? אז פה זה הפוך, פלוס כפול פלוס נותן מינוס.

הפלוס הראשון הוא הבובר. אופנוע קטן וספרטני במונחי אינדיאן אבל נותן את כל חוויית הקרוזר-קסטום שתרצו עם מנוע נהדר, יכולת דינמית לא רעה בכלל ולוק שפשוט נותן הרגשה טובה. אני לא מחסידי הקרוזרים הגדולים, אבל יש משהו בישיבה בתנוחה הזו שפורט על כל המיתרים הנכונים, ורק חסר שוט-גאן על הגב בכדי להרגיש כמו בסרט 'בייבי אריזונה'.

הפלוס השני הוא הטיול. דל"ב כבר למדו את הנוסחה – מסלול מיוחד ומרהיב, מדריך טוב, צלם לתיעוד האירוע והכי חשוב – אחלה אוכל. במחיר השתתפות שיכול להיקרא 'דמי רצינות' בלבד – טיול כזה הוא תוספת רבת ערך לבעלי אופנועים מהמותג.

אז מה המינוס? הבובר, מגניב ככל שיהיה, פחות מתאים לרכיבה של שמונה שעות. או אולי אני זה שלא מתאים? בכל מקרה, אביעד צדק: "לא הכי נוח הבובר, אבל ים של סטייל" (הערת העורך: אורי, אביעד תמיד צודק!). למרות שרבים בטיול טענו בפניי שהרגליות הקדמיות הן הנוחות ביותר *כשמתרגלים*, אצלי אחרי שמונה שעות הרגליים השלוחות קדימה איבדו תחושה, הישבן כאב והידיים נתפסו.

ועדיין הבובר השאיר עלי רושם מעולה, חוליגן כיפי עם מנוע פצצה ואווירה של אמריקה – כל רכיבה עליו של פחות משעה היא חוויה כיפית, ולא משנה מאיזו אסכולה אופנוענית אתם מגיעים.

בבית, אחרי מקלחת חמה ומעט מנוחה, אני מגלה שהכל עבר ללא ממצאים פתולוגיים – שום דבר לא באמת נתפס, ומה שנשאר משבת של אחד באפריל אלו רק זיכרונות נהדרים מאופנוע מדליק וטיול יפהפה. בכיף הייתי עושה את זה שוב. אבל על איזה סופר-צ׳יף או אפילו צ׳יפטיין.