פיצה בוטיק ודוקאטי סקרמבלר

"לא הבנתי", אמרה לי אשתי כשנכנסתי הביתה והורדתי מעליי את ציוד הרכיבה. "אמרת שאתה נוסע לטייל עם האופנוע… נשמע לי שנסעת להכין ולאכול פיצה. ובכלל, מה קשור מועדון אופנועים לסדנת פיצה?".

האמת היא שעד שהיא שאלה אותי בכלל לא הקדשתי לזה מחשבה. אני אוהב אופנועים, אני אוהב פיצה, מה יש לשאול כשמציעים לך להצטרף לטיול מועדון של דוקאטי בישראל ולהשתתף בסדנה להכנת פיצה עם שף פרטי?

כשהגעתי לנקודת המפגש בתחנת הדלק, כבר עמדה לה חבורה של כ-20 רוכבים, בחצי גורן שבמרכזו עמד יואב שדקלם בשיא הטבעיות את ההסבר על המסלול, המנהלות ודגשי הבטיחות. לא הרחק מהם עמדו האופנועים, כולם ללא יוצא מן הכלל מגרסה כזו או אחרת של דוקאטי סקרמבלר. חלקם עם צמיגי כביש, רובם עם צמיגים שיותר מתאימים לתוואי השטח המתוכנן לטיול. זו לא הייתה הצטרפות מקרים שכל הדוקאטי בטיול הזה היו מסדרת הסקרמבלר; הטיול אורגן במיוחד עבורם, כמועדון נפרד בתוך המותג האיטלקי של היבואן המקומי.

על אף הדמיון במראה, מי שמתעכב על ההבדלים שבין האקזמפלרים השונים יוכל לזהות בקלות שקיימים מספר תתי-דגמים במשפחת הסקרמבלר; בין אם מדובר בנפחים השונים, או בגרסאות ספציפיות דוגמת הדזרט-סלד שעליו רכבתי – שהוא גבוה יותר ומזכיר מעט יותר אופנוע שטח, או גרסת הקפה-רייסר שמנסה להחזיר עטרה ליושנה, ובתוך כל זה קיים גם הטאץ' האישי שניתן למצוא כמעט בכל אחד מהניצבים בחניה והוא חלק בלתי נפרד מסצנת הסקרמבלר של דוקאטי.

הטיול, שאמנם לא היה ארוך במיוחד על פי מד האוץ, נחלק לשלושה מקטעי כביש, שהופרדו על-ידי שני מקטעי שטח בדרגת קושי קלה עד בינונית. ואולם עבדכם הנאמן החליט להישאר נאמן גם לשורשיו הדו-גלגליים, ובזמן שרוב החבורה בחנה מקרוב את אבק השבילים, אני וידאתי שכבישי ארץ ישראל בצפון מישור החוף, בואכה עמק יזרעאל, מתחברים היטב האחד עם השני.

בשעות הבוקר המאוחרות הגענו למחוז חפצנו: ביתו של השף ליאור בר שאירח אותנו לסדנה להכנת פיצת בוטיק איטלקית. איך לא. אחרי אתנחתא קלה עברנו לחלק האומנותי, ועיקרו – תיאוריה תחילה. זה הזמן לציין שתקופת הקורונה לא עזרה לי לטפח את רזומה הרכיבה שלי, ורכיבה קלילה של 100 ק"מ ב-3 שעות, כולל כמה עצירות ארוכות, הצליחה להתיש אותי קצת יותר ממה שאפשר היה לצפות. למה אני מזכיר את זה? משום שכשמוסיפים לזה היעדרות ארוכת שנים מספסל הלימודים, פתאום ישיבה של שעתיים וצפונה בהקשבה מרוכזת להסברים מרתקים (אבל באמת) על רזי הכנתה של פיצה נפוליטנית אסלית, גורמת לנינג'ה ישראל להיראות כמו משוכה קלילה.

למזלי החיבה שלי לפיצה איכותית לא מתרחקת בהרבה מהחיבה שלי לאופנועים, וכך מצאתי את עצמי שואב את האינפורמציה הקולינרית בשקיקה, וסופר את השניות עד שכל ההדגמות המעשיות שלפני יוכנסו אחר כבוד לטאבון האבן, ולאחר מכן יהפכו להיסטוריה טעימה במיוחד.

"פיצה"; "איטליה"; "דוקאטי"; "בוטיק"; "איכות" – התחלתי לשרברב את המילים אחת אחת, מונה אותן באמצעות האצבעות בגובה הפנים, בתשובה לשאלה של אשתי. "זה הקשר", מלמלתי, בעודי נזכר בטעם של כל אותן הפיצות והמאפים האיטלקיים הטריים שנחטפו ונעלמו בזה אחר זה בכל פעם שמשהו הגיח מבעד לפתח הטאבון. "אה כן, וגם היה אחלה טיול" הוספתי. "אופנוע כיף, חבר'ה נחמדים, פיצה נפוליטנית… מה רע?".