קיוואי סילבר בלייד במבחן דרכים

צילום: בני דויטש

"הסינים באים" – תריצו את צמד המילים האלה בגוגל ותקבלו איזה מאה אלף תוצאות. שתיים מהן אפילו מובילות לטורי עורך שעלו כאן אצלנו באתר. בכל מה שקשור בדו-גלגלי זה עדיין לא קורה, אבל 'עדיין' זו מילת המפתח בתהליך שהתוצאה שלו די צפויה. בינתיים מסקרן לעקוב אחרי התהליך ולראות האם אכן ועד כמה מתקיים גרף של שיפור בתוצרת הדו-גלגלית הסינית. המותג KEEWAY, שיובא לכאן בעבר הלא רחוק, חוזר כעת עם ליין חדש של כלים דו-גלגליים ונותן לנו אפשרות לבחון את התהליך הזה. קטנוע הדגל שלהם הוא הסילבר בלייד, והוא מציע מפרט של קטנוע מנהלים מודרני בנפח 250 סמ"ק במחיר שנמוך בכעשרת אלפים שקלים מהמקובל בקטגוריה.

קיאנג'יאנג  Qianjiang   钱江集团

קיאנג'י יאנג, בעלת המותג KEEWAY, היא חברה סינית קטנה שמייצרת אופנועים, קטנועים, טרקטורונים, גנרטורים ומנועים לכל מטרה. המפעל הקטן שלה משתרע על כ-700 דונם ומעסיק רק כ-14 אלף עובדים. הם מייצרים בקושי מיליון ומאתיים אלף כלים דו-גלגליים בשנה. ועוד איזה שני מיליון מנועים. ככה, בקטנה…

חלק גדול מתעשיית הדו"ג הסינית מתבסס על חיקוי והעתקה של דגמים קיימים של קטנועים. בתרבות הסינית העתקה נחשבת כמחווה של כבוד והערכה לאובייקט המועתק, אבל במערב זה נחשב כאקט בזוי ולא חוקי. בקיאנג'יאנג הבינו שבכדי להגיע אל כיסו של הלקוח האירופאי צריך מוצר מקורי ואיכותי, ולא מספיק להיות רק זול. בכדי לעשות קיצור דרך הנדסי ותדמיתי הם הקימו ב-1999 מרכז מחקר ופיתוח בהונגריה, וייסדו את המותג KEEWAY. ב-2005 הם רכשו את בנלי האיטלקית – מותג ידוע ומוכר היטב, והעבירו את המרכז האירופאי שלהם לאיטליה. הייצור נעשה במפעל המרכזי בסין, השיווק הוא גלובלי לשווקים מפותחים, ומתפרש על יותר משמונים מדינות.

סינרגיה

קטנוע, על אף שהנדסית הוא מוצר די פשוט ולא מתוחכם, צריך בסופו של דבר להתאים לאדם הרוכב עליו ולהוות מעין המשך מכאני לגוף האנושי. כשמתכננים קטנוע צריך חזון, ידע וניסיון בכדי לגבש אוסף של חלקי מתכת ופלסטיק לכדי מוצר מוגמר ואחיד, כמו שאוסף של צלילים יכול להתגבש למנגינה או לסתם רעש. הקטנועים הסינים שיובאו לכאן בעבר הקרוב הרגישו ברובם כמו אוסף לא מוצלח של חלקים שהשתלבו בצורה חורקת לחבילה לא אחידה של תכונות, והאיכות הנמוכה גרמה למעט שנמכר לעבור לעולם שכולו גרוטאות תוך זמן די קצר. האופי הזה שלהם היה כל כך ברור ובולט, עד כדי כך שאת רובם אפילו לא טרחנו להוציא למבחן דרכים. התעללות בחסרי ישע זה לא משהו שעושה לנו טוב.

לאור התובנות האלה אפשר להבין שהגענו למבחן הזה עם רמת ציפיות נמוכה למדי, אבל גם עם הרבה מאוד סקרנות. קודם כל הסילבר בלייד הוא קטנוע שנראה לא רע בכלל. נכון שאפשר למצוא בעיצוב שלו כמה קווים שמוכרים מקטנועים אחרים, אבל הסך הכל הרמוני ונאה. שנית, המפרט הטכני שלו לא דומה בכלום לאותם קטנועי 125 סינים פשוטים שהכרנו בעבר. לסילבר בלייד יש מנוע 250 מוזרק ומקורר נוזל, עם הספק של 21 כ"ס, ממש כמו למתחרים מיפן, אירופה וטייוואן. אבל מה ששבר אותנו היה תג המחיר. 15 אלף שקל לקטנוע 250 מודרני?! יש דבר כזה בכלל? היינו חייבים לצאת ולבדוק.

ישר הוא נוח

המושב של הסילבר בלייד מרופד עבה ורך, והישיבה עליו נוחה ונעימה גם אחרי שעות ארוכות של רכיבה. הספוג איכותי ולא שוקע יותר מדי גם תחת משקל של רוכב כבד. לרכות הזו מצטרפים המתלים שמכוילים על הצד הרך והסופג. הגלגלים גדולים יחסית – "14 בשני הצדדים, והתוצאה של הקומבינציה הזו היא קטנוע רך, נעים ומפנק שפשוט בולע, סופג ומעלים תחתיו את רוב שיבושי האספלט הנפוצים, ועושה את זה מבלי להרגיש רופס או מתנדנד. יש לזה מחיר בפניות הדוקות או מהירות בהן תחושת ההיגוי מתערפלת תחת המתלים הרכים, אבל היציבות נשמרת בכל מצב ואין נדנודים כלשהם.

תנוחת הישיבה פחות מוצלחת, וחבל – כי הקטנוע עצמו מספיק גדול ומרווח. משענת הגב ממוקמת קדימה מדי, מאלצת את הרוכב לתנוחת ישיבה זקופה ולא מאפשרת מספיק מרחב תנועה לרגליים. זה לא שהסילבר בלייד הוא קטנוע צפוף, אבל יש לו פוטנציאל להיות מרווח ונוח יותר. המושב עצמו גבוה יחסית ותנוחת הרכיבה מזכירה יותר את זו של קטנועי ה-"16, כך שלמרות מרחב התנועה המוגבל של הרגליים, הן לא מאולצות להתקפל יותר מדי.

רוגע לך

למנוע יש כאמור את כל הפיצ'רים המודרניים כמו ארבעה שסתומים, הזרקת דלק ועמידה בתקני זיהום האוויר העדכניים. עם הספק מוצהר של 21 כוחות סוס הוא נמצא במיינסטרים של הקטגוריה, אבל מעבר לנתונים הכתובים יש לכל מנוע אופי פעולה אופייני, וכאן הוא מצטרף לקו הרגוע שמכתיבים המושב והמתלים. פעולת המנוע חלקה ושקטה, רעידות כמעט ואינן עוברות אל השלדה, והמעט שעובר מסונן על ידי המושב הרך. התמסורת היא וריאטור סטנדרטי שמכויל – איך לא – לעבודה רגועה. חיבור המנוע לגלגל מיידי, כמעט ללא השהיה, אבל אז מופיעות רעידות לא סימפטיות שנעלמות עם המשך התאוצה. הנושא הזה מוכר לאנשי היבואן, קשור לכיול התמסורת ונמצא בטיפול. למעט הזינוק הראשוני, פעולת התמסורת חלקה, נעימה, ו… רגועה. התחושה היא כאילו הקטנוע נמצא כל הזמן בהילוך גבוה, ולפעמים מרגישים מחסור בכוח כשרוצים תאוצת ביניים חזקה, כי התמסורת מחזיקה את המנוע בסל"ד נמוך בו לא ניתן לנצל את מלוא הכוח. במהירויות גבוהות יותר התגובה משתפרת, ועדיין נשמר אופי הפעולה הרגוע.

כשעלינו על כביש מהיר הגענו מהר מאוד למהירות של 120 קמ"ש על מד המהירות. מד הסל"ד עמד אז על קו ה-8 אלף – אלפיים מתחת לקו האדום – אבל כשרצינו להאיץ עוד נתקלנו בהפתעה, או יותר נכון באכזבה. לסילבר בלייד יש מנתק הצתה שנכנס לפעולה מוקדמת מדי וחותך את המנוע ב-8,200 סל"ד שמשמעותם מהירות מרבית של 125 קמ"ש על מד המהירות. אפשר להתנחם בכך שסטיית הספידומטר קטנה יחסית, 8 אחוזים למען הדיוק, והמהירות המרבית על ה-GPS עומדת על 115 קמ"ש אמיתיים, אבל בשורה התחתונה חסרים לנו כאן לפחות עוד 10-15 קמ"ש כמקובל בקטגוריה. הפן החיובי של האופי הרגוע הזה בא לידי ביטוי בתחנת הדלק, שם קיבלנו נתון מרשים מאוד בכל קנה מידה – מעל 29 ק"מ לליטר, וזאת בתנאי מבחן תובעניים בהם ממצים מהקטנוע כמעט את כל מה שהוא יכול לתת.

הבלמים כוללים צמד דיסקים מלפנים ואחד בודד מאחור. עוצמת הבלימה טובה בסך הכל, אבל מדאבל-דיסק קדמי היינו מצפים לקצת יותר נשיכה ורגש. הצמיגים המקוריים מסוג 'קנדה' בינוניים באיכותם, ויחד עם המתלים הרכים מנטרלים באיבו כל ניסיון ללחוץ את הקטנוע בפניות, שכן אז מתערפלת לגמרי תחושת ההיגוי. ברכיבה רגועה, כפי שמתבקש מהאופי של הקטנוע הזה, מתקבלת תחושת היגוי טובה, עם יציבות טובה מאוד ומשקל נכון בכידון. התנהגות הכביש בסיכום היא טובה מאוד, ומזכירה את זו של קטנועי ה-"16 גדולי הגלגלים.

אור שמח

במבט אל החזית נראה כאילו מגן הרוח הוא המשך ישיר של הפרונט, אבל כשמסובבים את הכידון המגן נע יחד איתו. החפיפה בין הפלסטיקה של החזית לזו של הכידון מזכירה קצת קוביה הונגרית, משעשע בהתחשב בכך שהמותג קיוואי מקורו בהונגריה. לוח המחוונים ממוקם במרכז הכידון, כמו בקטנועים קטנים, ובניגוד למקובל בקטנועי 'מנהלים' בהם הלוח נמצא מעבר לכידון ולא נע יחד איתו. יחד עם תנוחת הרכיבה שדוחקת את הרוכב לפנים, יוצא שלוח המחוונים נמצא ממש מתחת לסנטרו של הרוכב, ודורש הרכנת ראש בכדי לקרוא את הנתונים. סל"ד ומהירות מוצגים בצורה אנלוגית וברורה, אבל שאר הנתונים מתכווצים לצג דיגיטלי בגודל של קופסת גפרורים. יש שם חיווי של טמפרטורה חיצונית, חום מנוע, כמות דלק, מד מרחק מתאפס ושעון זמן שכולל גם תצוגה מיותרת של שניות.

יחידת התאורה מרשימה עם צמד פנסים כפולים מלפנים, ו-LED-ים אופנתיים ויעילים לתאורת אור יום, לאיתותים, לאור האחורי ולאור הבלם, ויש מפסק לאיתותי חירום. מתגי התפעול מתפקדים היטב, אם כי לא מרגישים הכי איכותיים. פתיחת המושב נעשית מהסוויץ', הוא נתמך בעזרת בוכנה נסתרת, הציר איכותי והסגירה מדויקת וקלה. תחת המושב יש מקום לקסדה מלאה אחת ולעוד תיק בינוני. מלפנים יש תא ננעל שמתאים בעיקר למסמכים, ומה שבעיקר חסר לנו בתחום השימושי הוא וו תלייה שלא קיים כאן בכלל. מאחור יש סבל מובנה שמתאים להתקנת ארגז, ומחופה בצורה נאה אם לא מממשים את האופציה הזו. הפלסטיקה סבירה בסך הכל, אבל פחות איכותית ממה שמקובל אצל המתחרים מטייוואן, יפן ואירופה.

תכלס

הספיקו לנו כארבעים ק"מ בכדי להבין את הקטנוע הזה, ועוד כשלוש מאות ק"מ שעשינו עליו בהמשך המבחן רק חיזקו את ההתרשמות. התובנה הראשית היא שהסילבר בלייד הוא קטנוע עם אופי מאוד מוגדר, וזה כבר שינוי ושיפור עצום ממה שהתרגלנו לקבל מקטנועים סינים. הקיוואי הזה שם לו למטרה להיות קטנוע נוח מאוד לרוכבים רגועים, ובמטרה הזו הוא פוגע בול באמצע. השילוב של המנוע והתמסורת יחד עם רכות המושב והמתלים מספקים נוחות ברמה גבוהה מאוד, יחד עם התנהגות כביש טובה וביצועים סבירים, למעט מהירות מרבית מוגבלת. צריכת הדלק שלו מצוינת, נפח המנוע מתאים למדרגות הביטוח המיושנות שלנו, ומחיר הרכישה אטרקטיבי במיוחד – 16 אלף ש"ח.