ראלי רייד – כל אחד יכול

כתב: עודד (דדי) חפר

לפני שנתיים נחשפתי במקרה לסרטון ביוטיוב על מסע אופנועים שהתגלגל לראלי – רוכבת שעשתה את הקלאהרי ראלי בניווט GPS. זה היה כמו טיול שטח מהמם, במהירויות סבירות ונופים שלא נגמרים, אבל עם הקושי של ניווט תוך כדי רכיבת שטח מהירה. בסוף הראלי של אותה הרוכבת כל מה שעבר לי בראש זה אני גם רוצה, ואם היא יכולה אז גם אני יכול. הזרע נזרע.

אפשר לומר עליי שאני חובב שטח גדול. ג'יפים, אוהלים וריח של מדורה שעוטף את כולי זה משהו שאקח בכל יום ובכל זמן. באותה נקודת זמן החיבור הדו-גלגלי שלי לשטח היה הונדה אפריקה טווין שנת 2019 שלקח אותי בשבילים נינוחים בלבד. אופנוע מצוין, אבל רציתי אחד שיאפשר לי רכיבת שטח קרבית יותר ולא רק טיולים. פה התקבלה ההחלטה לרכוש אופנוע קטן יותר בתקציב נמוך ולתת סיכוי לחוויה של רכיבת שטח אמיתית, פחות מוגבלת שבילים ומתחשבת במשקל ויותר מעזה ובוחנת גבולות.

אל האופנוע הראשון הגעתי במקרה, דרך חבר של חבר. ימאהה WR250F שנת 2006 שישב בחצר מכוסה בסמרטוטים וללא שימוש קצת יותר מעשור. אחרי שקילפתי את שכבות הסמרטוטים וניתקתי את הצמיגים שנדבקו לאספלט, גלגלתי אותו בקושי לתוך ואן ומשם ישירות לסדנה שבה עברתי קורס מכונאות אופנועים. ה-WR עבר יישור קו קפדני – עד לרגע המרגש שבו הוא חזר לחיים שוב, חזר לשטח וליווה אותי בצעדיי הראשונים באנדורו ישראלי.

למרות שרכבתי המון על אופנועי כביש  ואדוונצ'ר בעשור האחרון, עם ה-WR גיליתי עולם חדש שאותו לא הכרתי, והוא הביא אותי לשיאים חדשים בקריירת הרכיבה החובבנית שלי. אפשר לומר שראיתי את האור ושהבנתי מה הייעוד שלי בתחום הדו-גלגלי והיכן אני יכול להגשים את עצמי.

במהלך השנה שבה רכבתי על ה-WR עשיתי ככל יכולתי כדי לרכוב בשטח כמה שיותר, לפחות אחת לשבוע, וניסיתי כל דוקטרינה אפשרית – מרכיבת שבילים לשם טיול, דרך רכיבת מדבר, אנדורו, אקסטרים-אנדורו, וגם גזים בשבילים או ראלי בזעיר-אנפין. כך עברה לה שנה שלקראת סופה – בדיוק כמו שאמרו לי בתחילת הדרך מביני עניין בתחום – ידעתי בדיוק מה הכיוון שלי בעולם השטח.

ראלי רייד. כזה אני רוצה!

לא ממש הבנתי באותו הרגע כמה הדבר הזה מחייב באמת, אבל כזה בדיוק רציתי!

כדי להתחיל לצבור ידע ניסיתי להגיע לאנשים שהתחרו בראלי בארץ או בחו"ל, ומיד קפצו לי שני שמות: דן קטנוב ושמוליק פאוסט. תוך זמן קצר ישבנו שמוליק ואני על הבר שלי בתל-אביב, ושמוליק – שהגיע עם ספר דרך מ'הלאס ראלי' (Hellas Rally – ראלי יוון) כדוגמה ומתנה – שטף אותי בכל המידע שהייתי צריך לשמוע. כל זה קרה בתשוקה ובתחושת שליחות שתלווה גם אותי בהמשך.

ההמשך היה שיחה ארעית שהייתה לי עם אביעד, עורך האתר הזה, לגבי הרצון שלי להתחרות בהלאס ראלי. הופתעתי כשעלתה ההצעה המאוד מחמיאה ללוות אותי בתהליך ולשמש כצוות סיוע בראלי עצמו, וההצעה הזו גרמה לי להעלות הילוך. זה הופך להיות רציני העניין הזה של הראלי רייד.

כאן הגיע השלב להחליף אופנוע. את ה-WR הידידותי החליף הוסקוורנה FE450, שאיתו העברתי חצי שנה קצת יותר ממוקדת בראלי. אחריה הבנתי שה-450 פחות מתאים לי, אבל הוא בהחלט עזר לי להתמקד. באותו שלב עברתי הדרכת ניווט ראלי ראשונה אצל חגי כבביה מ'רוכבי העמק', ויחד עם אביעד הוא האיר את עיניי לאופנוע הבא, שיתאים לי יותר לראלי – גאס גאס EC350F חדש. אני מתחיל להתמקד, והתחושה מעולה – ואיתה הדריכות, ההיתכנות והציפייה.

באוגוסט העליתי הילוך נוסף: התחלתי להתאמן אצל רועי שלומי (בייק אקדמי) באופן מסודר ומתודי, ובמקביל התחלתי לעבוד על הכושר הגופני שאותו הזנחתי שנים ארוכות. התחלתי גם לבצע אימוני ניווט. מרז הימן ומדן קטנוב השגתי ספרי דרך, איתם התאמנתי בחודשים האחרונים. רכבתי ארבעה ספרי דרך – שניים של רז באזור פרדס חנה ושניים של קטנוב באזור אשלים.

בדצמבר הגיע סוף סוף הזמן. הרשמה ל'ראלי אל הנגב 3', וההכנות וההתמקדות שלפני. עבודה מקדימה נינוחה עם מספיק זמן ונקייה מרעשי רקע זה הדבר הנכון בשבילי – וכך אכן היה. במשך שבועיים עבדתי על האופנוע. כל מכלול קיבל את הטיפול שלו וכל כבל חובר בצורה האופטימלית כדי למזער כשלים בראלי עצמו. בשבוע של הראלי הכל היה מוכן. האופנוע, הלוגיסטיקה שמסביב, וכמובן שגם אני.

על אף שהראלי עצמו התקיים בימים שישי ושבת, כבר בחמישי הגעתי לחאן ספינת המדבר – עם עוד כמה צוותים שהגיעו יום לפני. בתוך הקהילה הזאת הפרצופים מוכרים, ומי שהיה שם מיד קלט שאני חדש בשכונה. קבלת הפנים הייתה חברית ומזמינה, ומהר מאוד ישבנו סביב המנגל והחבר'ה פינקו בבשר ובטיפים ליום הראשון של הראלי הראשון שלי. באותו הזמן גם אביעד הצטרף. עברנו על האופנוע לוודא שהכל מוכן, ובארוחת הערב דיברנו על אסטרטגיה פיזית ומנטלית ליום המרוץ.

אני מוכן!

בבוקר שישי השכמתי ב-05:00 לפנות בוקר, התארגנתי בנחת ויצאתי לאזור הכינוס. את הדרך לשם – כ-25 ק"מ – רכבתי עם אחד הרוכבים המנוסים, וזה היה גם כיף וגם הכרחי. בשטח הכינוס מילאתי את הטפסים הרלוונטיים, וצוות הסיוע דאג שהאופנוע יעבור בדיקה טכנית. הכל מוכן, ההיתכנות בשיאה, וכל מה שנותר זה לזנק לראלי.

היום הראשון – 116 ק"מ

זינוק. חודשים ארוכים של הכנות מתנקזים לרגע המזוקק הזה. מזג האוויר מדהים, עם שמש בשמיים הכחולים וטמפרטורה נמוכה אבל נוחה לרכיבה, ובעיקר ימים ספורים אחרי מכת גשם גדולה שהציפה את המדבר ויצרה תנאים חלומיים של פעם בשנה. תוואי השטח משתנה כל הזמן, ואת הנופים האלה אני מאוד אוהב. אושר גדול! אחרי כמה קילומטרים ההיתכנות והלחץ התחלפו בריכוז, באנדרנלין, וגם בצרחות של אושר בקסדה. לזה חיכיתי ולזה התאמנתי כל כך הרבה!

אחרי כ-60 ק"מ של עונג אני מגיע לנקודת הביקורת הראשונה, הכוללת עצירת תדלוק של 15 דקות שבסיומה הרוכב אחראי להזניק את עצמו. זמן המנוחה הזה מאפשר לסדר ולמקד קצת את הראש להמשך הדרך, ואני יוצא אחרי 15:01 דקות.

בקילומטר ה-73 טעות ראשונה: הגעה לא טובה למכשול קרקע, והופ… האופנוע ואני על הקרקע. לא משהו רציני, אבל האפוד המתנפח הופעל, ואת הקרקע פגשתי מנופח. ייתכן שהאפוד מנע פגיעה משמעותית. כמה דקות מאוחר יותר, כשהבנתי איך לפנצ'ר את האבו-נפחה הזה וגם וידאתי שהכל בסדר באופנוע, המשכתי לדרכי.

טעות נוספת קרתה בקילומטר ה-78 – הפעם טעות בניווט שעלתה לי בכעשר דקות. התנחמתי בכך שגם גדולים ממני התברברו באותה הנקודה.

סיימתי את היום הראשון ב-2:27 שעות, בתחושה מטורפת של סיפוק ואושר, אבל עם מעט חשש מהיום השני – שהולך להיות כפול באורכו.

בחאן עברנו שוב על האופנוע כדי לוודא שהכל מוכן למחר, ואחרי התדריך וטעינת ספר הדרך נכנסנו לישון מוקדם כדי להשכים קום מוקדם – ב-05:00. הפעם העמסנו את האופנוע על הנגרר ונסענו לנקודת הכינוס – כדי לא לבזבז אנרגיה ביום הארוך הזה.

היום השני – 235 ק"מ

אל היום השני הגעתי עם שרירים קצת עייפים מהיום הראשון. זינוק, לכ-12 ק"מ של גז חזק בישורת עם קרקע משתנה ועם חיוך על הפנים.

אחרי כ-15 ק"מ הגוף והראש מתחילים להשתחרר ולהתמסר, ושוב רכבת הרים של תחושות שקשה לתאר במילים. טעות נוספת בניווט גזלה ממני שוב כ-10 דקות כבר בתחילת היום, והעצימה את מכלול התחושות.

נקודת התדלוק הראשונה אחרי 87 ק"מ, שבה צריך לתדלק מהר כי זה על הזמן שלך. אל הנקודה הזו הגעתי קצת עייף, ועברו שוב כ-15 ק"מ עד שהעייפות התחלפה שוב בשיגעון. תוואי הדרך משתנה כל הזמן ואיתו גם הקושי, כך שהמרחק הוא רק מדד אחד מתוך כמה שמשפיעים על העייפות. באימונים שלפני הראלי רכבתי פעמיים על קרקע חולית כזו, ובראלי היו מקטעים חוליים ששאבו ממני הרבה אנרגיה וריכוז.

נקודת הביקורת השנייה הגיעה אחרי 153 ק"מ, והגעתי אליה מפוצץ באנרגיה. תדלוק, מים, החלפת ספר דרך – ויציאה לדרך אחרי 15 דקות מנדטוריות.

אל הקטע האחרון יצאתי עם אנרגיות גבוהות שעזרו לפצות על עייפות החומר. היה לי כל-כך כיף, שכמו ספר טוב מצד אחד רציתי לסיים כדי לדעת מה קורה בסוף, ומצד שני שלא ייגמר לעולם!

הגעתי לקו הסיום אחרי 4:43 שעות באושר גדול ועם חיוך ענק על הפנים. למרות הקושי הרב של השלבים האחרונים – התחושה העילאית בסיום היא משהו שלא ניתן לתאר, כשכל מנעד הרגשות העצום מתנקז לנקודת שיא אחת של צרחות בקסדה. ממש כמו לסיים מרתון. קיבלתי מדליה, וגם הרבה פרגון וטפיחות על השכם.

אבל רגע, זה עוד לא נגמר. יש עוד קטע קישור של כ-50 ק"מ עד לנקודת הכינוס – שם קיבל אותי צוות הסיוע במחיאות כפיים וצרחות עידוד.

יום שהסתכם בכ-300 ק"מ ועם תחושת סיפוק אדירה, יחד עם עייפות ותשישות שלא חוויתי הרבה מאוד זמן. אבל בעיקר אושר גדול. אני עייף, חבוט ותשוש, אבל אני כבר יודע שאני רוצה עוד מזה!

בדרך הביתה הרצתי את כל החוויה בראש, כשאני יודע היטב מה אני רוצה לעשות שוב ומה אעשה אחרת בפעם הבאה. חשבתי גם על כל האנשים שהיו סביבי בכל התהליך, ליוו ותרמו מניסיונם. החל משמוליק ששפך מידע יקר ערך באותו ערב בבר, דרך אביעד שלקח על עצמו להצטרף לטירוף כצוות סיוע טכני ומנטלי, חגי שעזר עם מידע, עם ספרי דרך ועם ציוד ראלי ונתן עצות מועילות לכל אורך הדרך, דן קטנוב ורז הימן שתרמו מניסיונם העשיר בשמחה גדולה, שי קטנוב שענתה בסבלנות ועם חיוך ועזרה מאוד בכל העניין הביורוקרטי של לפני הראלי שהיה לי זר לחלוטין, ובכלל משפחת קטנוב, שמפיקה תחרויות ראלי מתוך אהבה לדבר ומתוך שליחות אמיתית. בלי אנשים כאלה יש פה מדבר, לא ספורט מוטורי. וכמובן אשתי האהובה שעודדה מאחור, תמכה ואפשרה לי לעשות את מה שאני אוהב.

סוף השבוע הזה היה תחנה משמעותית ראשונה בדרך למטרה שהצבתי לעצמי – כאמור ראלי הלאס ביוון. בדרך למטרה תהיינה תחנות נוספות, כמו למשל ראלי אל הנגב הראשון של עונת 2023, שיתקיים בחודש מארס הקרוב, כשעד אז אני מתכוון להמשיך להתאמן ולצבור ידע וניסיון, כדי להגיע מוכן יותר ולהשתפר.

ומילה אחרונה לרוכבים שתחום הראלי קורץ להם אבל הם חוששים מהלא נודע ולכן יושבים על הגדר: פשוט קפצו פנימה. יש לא מעט אנשים טובים בדרך שיעזרו ויכווינו אתכם, ואם אני יכול – כל אחד יכול!