צ'ופרים, פרדי מרקורי ודגל ישראל - מצעד מועדון הארלי דיווידסון באוקראינה
הקדמה לסיפור - אי שם בסוף השנה שעברה לאחר שהוצאתי את רשיון ה-A1 ועליתי לראשונה לכביש, הזכיר אבא שלי משהו בנושא הארלי דיווידסון אוקראינה ומצעד פתיחת עונת הרכיבה שמתקיים באביב באזור פסח. את אהבתו של אבי לאופנועי ההארלי אני זוכר עוד מגיל צעיר, וזכור לי שהיה חוזר מנסיעות עסקים באוקראינה עם חולצות של מועדון הרכיבה, למרות שאינו בעל רשיון אופנוע. כמובן שלא ייחסתי לעניין הרבה חשיבות, והתרכזתי יותר בכלי הבא ובלמידת הרכיבה בזמני הפנוי.
האביב קרב ובא, ואיתו ממשיכות לזרום רמיזות מצד אבא שלי לגבי המצעד באוקראינה. כמובן שהסכמתי להצטרף במידה ויתקיים, אך הכל נראה לי בשלב התיאורטי. ביום בהיר אחד אני מקבל מאבי את ה"אוקיי", ההודעה שהכל כמתוכנן ונוכל לנסוע למצעד, ומפה לשם חברו לספסל הלימודים ויקטור פיטרנקו, הייבואן הראשון של אופנועי ההארלי דיווידסון באוקרניה והמנכ"ל לשעבר של הענף האוקראיני, הצליח לשריין לי אופנוע למצעד. תצבטו אותי, אני חולם, ולא מעכל את מה שאני שומע. אני, על הארלי?! אציין בשלב זה שכל קריירת הרכיבה שלי הסתכמה בקצת מעל לחצי שנה על כלים קטני נפח, ולמשמע המוטו של הייבואן האוקראיני "הפלת - שילמת", צריך להודות שהדופק מעט עלה. אבל אני אופטימי - במקרה הכי טוב? רכבתי על הארלי במצעד אופנוענים, ובמקרה הכי גרוע? קניתי הארלי, אין לי על מה להתלונן.
כרטיסי טיסה נקנו, ריצה קלה לממסי להוצאת רשיון בינ"ל, ביטוח חו"ל והלאה לנתב"ג. לאחר מספר שעות - זדורובנקי-בולי טיבה, יא קייב. כמה מילים על קייב ואוקראינה - למרות שהמדינה לאחר מלחמה קשה, האנשים חיים דיי בשגרה. המזון זול ולמען האמת טעים, הכבישים גורמים לי להתגעגע לבני ברק, והאנשים - שקטים, מנומסים, ומי שאמר שהנשים היפות בעולם באוקראינה צדק ובגדול, וזו אטרקציה בשל עצמה שגרמה לי להבין כי זו בהחלט לא הפעם האחרונה שאבקר שם.
לאחר יום התאקלמות וטיולים בעיר מקבל אבא שלי שיחה מויקטור, שלמרות שעשה בשבילנו מעל ומעבר עד כה החליט לתת לי מעט זמן אינטימי עם האופנוע לפני המצעד, בנוסח שיעור רכיבה מתקדמת במסלול המרוצים צ'אייקה הסמוך לעיר. הגענו למקום, ובבית קפה קטן ומקושט בצמיגי מירוץ ופוסטרים של רכבי מירוץ ושלל תמונות של אופנועים עם אותיות R גדולות בחזית, נפגשנו עם המדריך (שאת שמו לצערי אינני זוכר) והובלנו למסלול המירוצים. בעודי מתקרב לגשר אני שומע פעימות מנוע מרוחקות, צליל שאף רוכב לא יתבלבל בו, אפילו אחד שגדל בתרבות הקטנועים מאובזרי היושימורה. לפניי נגלה מעבר לפינה ספורטסטר שחור כלילה, שואג בעודו מתקרב אלינו באיטיות.
מספר מילים מפי המדריך ואני מתיישב על הכלי לראשונה. וואו, בהחלט לא מה שציפיתי לו. היכרותי עם קרוזרים הייתה עוד אז, לאחר הוצאת הרשיון, כאשר התפתתי לאקווילה מבית יוסאנג שנפסלה בגלל כאבי גב תחתון מיד לאחר ההתיישבות והכרזה כי למרות האהבה שלי לקרוזרים, זה כנראה לא הכלי בשבילי, ומשם הלכתי לכיוון הסופרמוטו והיפנים הספורטיביים שהחלפתי דיי מהר בזה אחר זה, ושוב חזרנו להתחלה, רק שהפעם כמו שצריך, ומסתבר שאולי זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי. אגודל ימין רוטט מהתרגשות, לוחץ על הסטרטר, סיבוב, הנעה, שאגה, שלום לך חבר חדש. לאחר תרגול שמיניות, האטה וזגזוג - מתחיל העניין האמיתי, הלא הוא הגז.
כמו שהמדריך מסביר, בניגוד לאופנועי ספורט הרגילים לעבור מסל"ד בינוני-גבוהה, קרוזרים מושכים החל מפתילת המצרעת, לכן יש להתנהג בעדינות מירבית עם הגז. קלאצ' בפנים, משחרר מעט, פותח גז וההפתעה היא מיידית - הוא פשוט רוצה לנסוע כאן ועכשיו. ממשיכים להאיץ, איפה לעזאזל שעון הסל"ד החביב שלי? מרגיש כי מיצינו את ההילוך הראשון וללא היסוס מכניס קלאצ', מעלה לשני, ובעודי משחרר את הקלאצ' לוחץ את הגז מעט, הרגל מהיפניים לשיפור האצה אני מניח? האופנוע מתחיל להרגיש מוזר, הישבן מחליק אחורה לקצה המושב והכידון נוטה מעט כלפי מעלה, אז ככה מרגיש ווילי?! בלי פאניקה (על מי אני עובד) משחרר את הגז וממשיך לנסוע, עוד הילוך, עוד האצה, עוד הילוך ועוד האצה, מבט זריז מטה מראה לי שאני נע מעל ל-80 קמ"ש, בהחלט לא מרגיש כך. עובר שלולית, המים משפריצים משני הצדדים, מרגיש כמו בפרסומת לאדוונצ'ר עם נפח דומה. פונה מבצע פרסה בסוף המסלול ונעמד על הקו. קלאצ' לחוץ, משחק עם הגז ומעמיד פנים שאני ניצב באחד מסרטי "מהיר ועצבני", מתחיל האצה, עוד הילוך ועוד הילוך, מי יאמין כי עברתי את רף 3 הספרות, וחברי החדש? דוהר לו בניחותא, לא ממהר לשום מקום, כייאה לקרוזר אמריקאי אותנטי.
תשלום סמלי למדריך והמון תודות, ממשיכים בטיולים בעיר שכללו בין היתר את רחוב הקריישאטיק המרכזי, מרכז העיר הפסטורלי וביקור אצל חברים של ההורים שלי שנמשך למסיבה קולנית בליווי גיטרה קלאסית, וויסקי ושירים מימי הצבא האדום. השכמה עם הזריחה ב-6 לפנות בוקר (למרות שהשמש מזמן זרחה לה), עלינו על מיטב בגדי האופנוענים שלנו ויצאנו לדרך. התכנית הייתה להגיע לסוכנות האופנועים ב-11, למלא את המסמכים לאישור הרכיבה על הספורטסטר, לחכות לויקטור ומספר חברים נוספים של מועדון הרכיבה ולצאת לדרך לכיוון נובה-אוקראינקה במרחק של כ-40 ק"מ לנסיעה לזכר רוכב שמת במצעד בשנה שעברה, ומשם לחזור לסוכנות ולהמשיך למצעד המלא. 11:00 על השעון, עומדים אנחנו מחוץ לסוכנות ואין קול ואין עונה. כעבור 5 דקות אבי מקבל שיחה מויקטור שמודיע כי לכל רוכב היה תירוץ אחר לא להגיע ולכן הנסיעה לנובה-אוקראינקה בוטלה. אין דאגות, כל עוד המצעד מתקיים אני שמח.
אט-אט החל המקום להתמלא באנשים. הראשונים שהגיעו היו ויקטור בעצמו על הדיינה שלו ואיתו מספר חברי מועדון הרכיבה של קייב, וככל שגדל הקהל הספורטסטר הפך לבלתי-נראה מבעד לכרום, הלהבות והגולגלות שעיטרו את המפלצות שהחלו למלא את מגרש החנייה. יחד איתם התחילו להופיע דוגמניות, שלמען האמת נראו כעוד פרצוף בקהל לאחר ההתאקלמות לנוף האוקראיני, לבושות עור ועקבים גבוהים ומתהלכות בגאווה עם דגלי פרסומת גדולים. מידי פעם הופיעו במגרש גם כלים מטריים ממיטב היצרניות היפניות ובכל הקטגוריות האפשריות, מספר קטן של אופנועי JAWA נוסטלגיים, ואפילו לונסין אחד שבלט בקהל ככבשה שחורה. ואני? מסתובב בגאווה בין האופנועים ומשחק עם צרור המפתחות הקטן עם הלוגו שמתנוסס על הבניין מאחורי, מנסה שלא להזיל ריר על כל כלי חדש שנכנס לחנייה, ולא מתבייש להפגין כישורי אייר-גיטאר בינוניים כאשר נדלק שיר מלהיטי AC/DC, ZZ TOP או AEROSMITH.
מארץ הקודש מלבד החומוס הבאנו גם 2 דגלים כחול-לבן, האחד עם הקדשה בעברית לויקטור כאות תודה על הזכות להשתתף באירוע, והשני למצעד עצמו. היות והספורטסטר הקטן שלי לא מגיע עם תושבות דגלים כסטנדרט נאלצנו לתלות את הדגל על אופנוע צהוב-כחול המקושט בסמלי המדינה המארחת, שהזכיר לי מראה דומה שראיתי מספר פעמים בגן יבנה על אופנוע מיצרן דומה. הדגל נתלה לו על יד הדגל האוקראיני, והקהל החל לנהור כעש למדורה ולהצטלם בהתרגשות עם הדגל הזר. מישהו אמר אנטישמיות? לא פה.
לאחר עיקוב קל יצאנו בסביבות 4 אחה"צ לרכב. קודם יצא לדרך מועדון הרכיבה האירופאי, שחלקם רכבו על אופנועיהם כל הדרך ממערב אירופה על מנת להשתתף במצעד, ולאחר מכן נציגי מועדון הרכיבה האוקראיני, ביניהם מר פיטרנקו, נושא הכלים הנאמן על ההארלי הפטריוטי, ועבדיכם הנאמן. השליטה הייתה מעט קשה, בייחוד בשל הניווט מבעד לקהל וחוסר ההיכרות היחסי עם המומנט של האופנוע, אך למרות זאת יצאנו לדרך. נעצרנו מספר פעמים לפני המעבר לכביש המהיר החותך את קייב לצילומים ולהשתלבות לתנועה בליווי משטרתי, ולאחר כ-10 דקות יצאנו לדרכנו. למי שלא רכב אף פעם בשיירה - הדבר אחר לגמרי מרכיבה לבד, כולם מסונכרנים, המבט נע בזריזות בין מה שמתרחש במרחק לבין הרוכב שלפניך ותנועות הגוף שלו, ולמרות שהשיירה לא הייתה קטנה (בקלות מעל 200 אנשים) נסענו בזוגות בתיאום מצויין. החבר החדש שלי נהנה מהרוח, ומשייט לו בקלילות ב-50 קמ"ש על הילוך שלישי. אין צורך לאמר כי כל התנועה ברחובות, בעיקר הולכי הרגל, עצרו לצלם ולהביט במה שמתרחש. מבטי פליאה והתרגשות מצד נשים שהיו נחטפות בארצנו הקטנה בין-לילה על ידי כל סוכנות דוגמנות שמכבדת את עצמה, בשלב מסויים הבטחון העצמי (בעיקר בשליטה על המפלצת הקטנה שמתחתי) עלה והחלו הנפנופים חזרה לקהל המתרגש, ובכל גשר שמתחתיו עברנו הדהדו האגזוזים בקריאות מלחמה ושאגות של פרשים לבושי שחור שמגיעים ממרחק.
מהמפלצת לא פחדתי, ולא מהרכיבה בשיירה, אלא מהדרכים. מהמורות פתאומיות שגורמות לי להתגעגע לסופרמוטו לשעבר שלי ומביאות כמעט לאובדן אחיזה בשלב אחד, אני מזכיר לעצמי להיות רגוע ולא להיכנס לפאניקה, כי אחרת זה יגמר בגרירה ורכישה, ועד כמה שהתאהבתי בו אני חושב שהכיס שלי אינו מוכן לחיה שכזו עדיין. עצירה ראשונה בכיכר סופייאפסקייה, נעמדים בשורות ומסירים קסדות. למרות השמש, אינני מרגיש לא בנוח בשכבת הגאטקס שמתחת למעיל דמוי-העור שלי, ומרשה לעצמי לנטוש את הקסדה זרוקה לה על אחת הידיות, דבר שבארצנו הקטנה היה מסתיים ככל הנראה ברכישת קסדה חדשה, ואולי אפילו סופרטסטר חדש.
הטנדר רתום הרמקולים הגיע, ואיתו התחילו הדוגמניות (שתפסו טרמפ עם רוכבים אקראיים) בשואו ראווה ראוי לציון, כאשר ברקע שרים להם קורט קוביין וסטיבן טיילור, אקסל רוז והביצ'-בויז. הדגל ממשיך למשוך תשומת לב, ובשלב מסויים חלק מהדוגמניות הגיעו להצטלם איתו, וכשהבינו שהן נמצאות בנוכחות בעל הדגל בכבודו ביקשו ממני להצטלם איתן. לא אשקר, 15 דקות התהילה שלי הרגישו טוב. אציין כי זו הפעם הראשונה בהיסטוריית המצעד שדגל ישראל הראה נוכחות, ולא יכלתי שלא להרגיש תחושת גאווה ואפילו שליחות כנציג לא-רשמי של המדינה, ולאור הפידבאק החיובי עד-מאוד מהקהל זו בהחלט לא תהיה הפעם האחרונה.
