לקחתי את סופי לטייל במחוזות ילדותי, קצת מוזר לדבר על כך, כיוון שהורי עדיין גרים בבית סמוך לבית בו נולדתי ואני נימצא באזור המון, אבל הרכיבה על סופי במקומות שהיו נוף ילדותי, רק במטרה לאתר זיכרונות ישנים, והגעגוע לאותם ימים רחוקים, העביר אותי לזמנים אחרים. השכונה בה גדלתי, תלפיות הישנה, הייתה מלאה אז בבתים צימודי קרקע, גדלתי כמה בניינים מביתו של הסופר ש"י עגנון, וחצר ביתו הייתה אז מגרש המשחקים שלנו. אמי מספרת שהסופר בערוב ימיו, היה יוצא מביתו ונפגש עם האימהות הצעירות והעוללים והיה מכירם בשמם! עד היום זכורה לאמי התמונה בה מלטף עגנון את ראשי ואומר לאמי "מאין לבחור הצעיר הזה שפה עשירה שכזו", אחד הדברים המרגיזים אותי היום, שאז לא חשבו לצלם מעמד שכזה. השכונה שינתה פניה ומבתים צמודי קרקע הפכה למפלצות נדל"ן מכוערות, המנצלות כל פיסת קרקע חשופה עד למטר האפשרי האחרון, השדות בהם רצתי ונפצעתי, לכדתי נחשים וצבים, המקומות בהם שיחקנו כדורגל, סטנגה, נקודות המפגש והמחבוא שלנו. והמקומות בהם אחזנו ידיים רועדות מהתרגשות בידי הבנות...כולם נעלמו. בריכת גני יהודה או מלון דיפלומט בשמה הנוסף בה עברו להם בחטף ימי החופש הגדול, הפכה לשלד גדול ומכוער עליו תיבנה הקונסוליה האמריקאית החדשה. רעש המנוע של סופי מהדהד מקירות הבתים, מנסה לזהות שמות רחוקים קולות וריחות, עץ התות עומד לו עדיין, עקר מפירות, ובכלל לא בטוח שמישהו טרח וטיפס עליו בשנים האחרונות לאכול מפרותיו המתוקים, ולהכתים את החולצה בכתמים אדומים שאינם יורדים בכביסה. זיכרונות כואבים מאלה שהלכו ואינם, האנשים שפגשתי יום יום והיו מזכים אותי בחיוך או מבט זועם על שהטרדנו מנוחתם בשעות לא שעות...נסענו שוב את הדרך מבית הספר היסודי עד לבית ועצרנו במקומות בהם היינו נוהגים לעצור לרגע לשבת ולצבור כוח לפני העלייה הגדולה, עברתי בין בתי החברים, שהיו גם ביתי השני שהיום מתגוררים בהם זרים שאינם מכירים את שמי, תחנות האוטובוס שינו מקומם, והרחובות הפכו לעמוסים וחד כיווניים...אפילו המטעים של קיבוץ רמת רחל, בהם היינו ממתיקים את שפתינו בתפוחים עסיסיים, דובדבנים, ושזיפים הפכו מזמן לווילות לעשירים, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי את אותה תחושה, שלוותה אותי כילד עת הסתובבתי בשכונה ועשיתי בה כבתוך שלי, הפניתי את הכידון של סופי חזרה למציאות, וחזרתי הביתה... "הייתי פעם חלק מהנוף, היום אני אורח!"