לדעתי יש לפחות לחצי מהגולשים כאן ילדים,נכתב במקור על ידי Yev.gavrikov
משפחה, חברים, חלקם גם עברו תאונה.
אני מבין אותך, אבל אני תוהה...
למה אנשים עושים את ההחלטה הזו שלך,
רק אחרי התאונה ולא לפני?
לפני שנה וקצת גם לי היתה תאונה, גם אני ריסקתי קרסול (ועוד כמה פציעות קטנות)
אצלי, המצב הסתבך קצת, גם אחרי.
במקום ניתוח אחד גדול להרכבה ואחד פצפון לפירוק...
עברתי שלושה ניתוחים גדולים, בגלל שהברגים שהרכיבו לי נשברו בשלושה מקומות בתוך העצמות.
(יש תמונות רנטגן מגניבות, של הברגים שהרופאים קנו באלי-אקספרס...בבלאק-פריידיי)
כבר בניתוח השני שאל אותי המנתח, אתה חוזר לרכב?
אם הייתי יכול, הייתי מגיע לבית החולים על האופנוע מייד אחרי הפציעה, עניתי לו, לא באמבולנס.
בוודאי שאני חוזר, זה רק עניין של זמן וכסף עד לסיום הרכבת האופנוע מחדש.
עשרים שנה אני מנתח אופנוענים, אמר האיש...
כולם אומרים שהם לא עולים יותר על אופנוע...בחיים שלהם,
אתה הראשון שאומר לי שהוא חוזר לרכב.
תראה אמרתי, ידעתי שזה יגיע בצורה כזו או אחרת,
אם ידעתי, למה משכתי עד התאונה...יכולתי להפסיק לפני ולמנוע אותה.
מכיוון שידעתי, שאלתי את עצמי האם אני מוכן לתאונה?
והאם אחזור לרכב אם לא אפצע קשה מדי?
התשובות לעצמי היו, בטח! אם אני יוצא מתאונה במצב סביר לרכיבה...
אני חוזר לרכב! חד משמעית וללא סייגים.
גם ברכיבות הבאות אשאל את עצמי כל בוקר את אותה השאלה...
אני בטוח שאענה לעצמי, את אותן התשובות בדיוק.
אגב, עד התאונה הזו...רכבתי כמעט ברציפות, 27 שנים.
זו שנת ה28, אני לא רוכב בנתיים, למרות שיכולתי - אני פשוט לא עולה על אופנועים לא שלי,
ללא שום קשר לפציעה.
הבן שלי היה בחודש שעבר בן 10, הבת שלי, לפני חודשיים בת 13,
אשתי, לפני שלושה חודשים, היתה בגיל...עזוב, אני רוצה לחיות כדי לרכב עוד!
עדיף לי למות בתאונה, מאשר שאשתי תהרוג אותי כי סיפרתי בת כמה היא.
השאלות הן, אז מה לא בסדר כאן?
לא אכפת לי מהילדים?
לא מהמשפחה, האשה והחברים?
אולי לא אכפת לי מעצמי?
או בכלל, אני אגואיסט? שרוצה להנות על חשבון סבלם של אחרים, שאוהבים אותי?
שאלות קשות חביבי...
ציטוט ההודעה בתגובה