FullgaZ אופנועים, קטנועים וכל מה שגז
צילום: אסף רחמים
בוחנת נוספת: דורית נבו
טייוואן היא מעצמת קטנועים. מבין ארבע היצרניות הגדולות שם אנחנו מכירים היטב את קימקו וסאן יאנג, שמובילות את המכירות בשוק המקומי שלנו. השתיים הקטנות יותר – PGO ו-TGB, ביקרו אצלנו מספר פעמים בעבר, אבל לא הצליחו לבסס את המותגים שלהן בשוק הקטן והשמרן שלנו. השנה שוב מגיעה אלינו TGB, והפעם תחת המטריה של ד.ל.ב מוטוספורט, יבואנית אופנועי ק.ט.מ, טרקטורוני פולאריס וקטנועי פיג'ו.
מעבדות לחירות
המקור של TGB הוא במפעל שנוסד ב-1960 על ידי פיאג'ו האיטלקית כיצרן חלקי וספה מקוריים עבור מפעל האם, וכן וספות לשוק המקומי. ב-1978 עבר המפעל לבעלות מקומית, ומאז הוא מפתח ומייצר תחת המותג TGB ומייצא לכחמישים מדינות. ההתמחות של TGB היא ייצור תמסורות CVT, ואת הווריאטורים שלהם ניתן למצוא בקטנועי פיאג'ו וסאן יאנג, בטרקטורוני פולאריס ועוד. השם TGB הוא ראשי תיבות של Taiwan Golden Bee (דבורת זהב טייוואנית), והוא כנראה פרשנות מקומית לשם 'וספה' (צִרְעָה באיטלקית). גם PGO עברה תהליך מקביל, וגם בשמה יש יותר מרמז לקשרי העבר עם פיאג'ו.
ליין הקטנועים שמגיע לארץ כולל שלושה דגמים שמוכרים לנו מהעבר – ה'דליברי' שמיועד לשוק משלוחי המזון וה'בולט' הספורטיבי – שניהם בנפח 125 סמ"ק, וסדרת ה'איקס-מושן' – קטנוע מנהלים שמגיע בנפחים של 125, 250 ו-300 סמ"ק. הדגם הרביעי והחדש נקרא 'בלהוויטה' – קטנוע רטרו שמעוצב בהשראת הווספה המיתולוגית, ומגיע בשני נפחי מנוע – 125 ו-300 סמ"ק.
צילום ועריכה: אסף רחמים
החיים היפים
ישנם הרבה קטנועי רטרו מודרניים שמעוצבים ברוחה של הווספה האיטלקית, אבל הבלהוויטה היא הרבה יותר מכך. כשחנינו במהלך המבחן ליד וספה GTS מקורית, ממש קשה היה להבדיל ביניהן, ויותר מכך – במבט מעמיק העיצוב של הבלהוויטה אפילו נאמן יותר למקור של הווספה הקלאסית משנות החמישים והשישים. העיצוב עושה את העבודה, ובכל מקום בו חנינו את צמד קטנועי המבחן הם משכו את עיני העוברים והשבים, ולכולם היה ברור שזו וספה. גם מי שמתמצא קצת הלך שולל אחרי העיצוב והתייחס לכיתוב BellaVita כאל שם דגם של וספה. אפשר עוד להכביר מילים על העיצוב הקלאסי, על הקסם שלו ועל הרגשות שהוא מעורר, אבל את זה תעשה הרבה יותר טוב גלריית התמונות של צלמנו המוכשר אסף רחמים.
הצצנו לבלה ויטה מתחת לשמלת הווספה המעוצבת וראינו מיד ששם מסתיים הדמיון לווספה המקורית. במקום שלדת פח אחודה יש כאן שלדת צינורות סטנדרטית, ומנועים טייוואנים – אבל לא מתוצרתTGB. דגם ה-300 משתמש במנוע 264 סמ"ק מתוצרת סאן יאנג, שהוא בעצם גרסה מוגדלת נפח של מנוע ה-250 המוכר לנו מהג'וימקס, ודגם ה-125 מצויד במנוע מוזרק ומקורר נוזל מתוצרת PGO.
נסגר המעגל. חברה שנוסדה במקור על ידי פיאג'ו לוקחת מנוע מחברה נוספת שהקימה פיאג'ו, ומייצרת קטנוע שנראה בדיוק כמו הווספה המקורית. הקטנוע הזה נושא שם איטלקי, ונשלח לאירופה להתחרות בווספה GTS המודרנית שבקרביה מסתובבים חלקים שמיוצרים על ידי אותה חברה מתחרה. 'בלה ויטה' יכול להיות שם נאה לטלנובלה, ובאמת שהיינו מוכנים לשלם סכום נאה בכדי להיות זבוב על הקיר במטה פיאג'ו כשראו מה צמח מהזרעים שהם זרעו בטייוואן לפני כחמישים שנה…
הגשם בעינייך
אנחנו חייבים להודות שהגענו למבחן הזה עם עין קצת עקומה. קטנוע של יצרן קטן שהעתיק עיצוב קלאסי ושתל בו מנוע זר, נשמע כמו מתכון סיני לאכזבה צפויה. תג המחיר בכלל בלבל אותנו, ועוד נגיע לזה בהמשך. בינתיים הגשם פסק ויצאנו עם צמד קטנועי הבלהוויטה לרחובות תל אביב. עם קטנוע לא מוכר על כביש רטוב רוכבים לאט ובזהירות, מנסים להבין את הדינמיקה שלו – איך הוא בולם, איך הוא פונה וכמה פידבק הוא מעביר לנו מהכביש הרטוב והחלק. הכביש מתייבש לו לאיטו בשמש החורפית, ובמקביל מתאיידות לנו הדעות הקדומות מהמוח. זה התחיל עם בלימה מלאת רגש ותחושה, המשיך עם איזון טוב מאוד בפניות, והסתיים בעצירה בצד הדרך ובניקוי הצמיגים בכדי לראות מה שמו לנו שם, כי האחיזה ברטוב הייתה פשוט מצוינת. אז זהו – העולם משתנה לנו מתחת לאף – ואצלנו עדיין תקוע האף בתחת הפרובינציאלי שלנו. למה ככה? כי ציפינו לאיזה מישלין או פירלי ממותגים ומשובחים, ומצאנו שם פאקינ' צמיג טייוואני בשם צ'אנג-שין… משובח לא פחות!
טיל קרקע עירוני
כשהכביש כבר שטוף ויבש אפשר למשוך את הגז עד הסוף במיאוצי הרמזורים. עם 24 כ"ס שמועברים לגלגל האחורי דרך יחס העברה סופי קצר, ה-300 הוא טיל קרקע עירוני שמשאיר מאחוריו כמעט כל דבר שזז. התמסורת עובדת חלק וזריז, מאפשרת למנוע לעלות בסל"ד עם כל משיכת מצערת, ומספקת תגובה מיידית למעט השהיה קצרה ומקובלת בזינוק מעמידה. ה-125 נטול ויברציות לחלוטין, התמסורת שלו חלקה כמו מעבר חציה בגשם ראשון, ומגיבה אפילו טוב יותר מזו של ה-300. גם כאן יחס ההעברה הסופי קצר יחסית, מה שאומר זריזות בזינוקים ותאוצות ביניים על חשבון מהירות סופית גבוהה. 15 כוחות הסוס שמייצר מנוע ה-125 הם המקסימום המותר בקטגוריה, והביצועים העירוניים שלו פשוט מצויינים, ובין הטובים בקבוצת A2.
כשיורדים לנתיבי איילון הפנויים של סוף השבוע, הבלהוויטה 300 מראה די מהר את הספרות 140 על מד המהירות ונותן את ההרגשה שיש לו כוח לעוד, אבל שם זה נגמר. זה מרגיש מספיק מהר ביחס לתנועה הזורמת, ותנוחת הישיבה הגבוהה, הזקופה, והחשופה לרוח מעצימה את ההרגשה את ההרגשה הזו. ה-GPS לא מושפע מרוח ותחושות ומראה את האמת המדודה – 120 קמ"ש אמיתיים. ה-125 רושם 120 וקצת מקסימליים על השעון, שהם כ-105 קמ"ש אמיתיים, וגם הוא מגיע לשם די מהר. שני הקטנועים מרגישים יציב ובטוח במהירות המרבית שלהם, אבל ההיגוי הזריז שמצטיין בעיר מרגיש כאן כבר זריז מדי ודורש ריכוז נוסף מצד הרוכב. עם הספקי מנוע כאלה לא הייתה ליצרן בעיה לסחוט לפחות עוד עשרה קמ"ש במהירות המרבית, וההחלטה להסתפק בפחות היא חכמה ובוגרת לדעתנו, ומאפשרת לנצל טוב יותר את הכוח במרחב העירוני בו יבלו הכלים האלה את רוב זמנם.
שימושא רבא
בתור קטנוע עירוני קטן מציע הבלהוויטה שימושיות סבירה ולא יותר מזה. תחת המושב יש חלל שנראה מרווח יחסית, אבל המבנה שלו לא מאפשר אחסון קסדה. תיק קטן ייכנס בלי בעיה, ויש גם שקע USB לטעינת סמארטפון. מלפנים יש תא כפפות מרווח וננעל ובתוכו כפתור מכני לפתיחת המושב בנוסף למתג החשמלי שממוקם כמובן מחוץ לתא. וו תלייה גבוה, גדול ויעיל מאפשר לשאת שקיות עם קניות, והמדרס עם השדרה הקטנה במרכזו יכיל בקלות שישיית מים או תיק בינוני. קיימים אביזרים מקוריים ומעוצבים ברוח הווספה כמו סבל, ארגז ומגן רוח, שנמכרים בנפרד או בזיכוי כספי במסגרת הטבות של אלף עד אלפיים שקל שמעניק היבואן לרוכשים בתקופת ההשקה.
לוח המחוונים בסיסי למדי וכולל מד מהירות גדול ומעוצב וצג דיגיטלי קטן עם מד מרחק מתאפס, מד דלק ושעון זמן. תפעול מתגי הכידון לוקה בחסר ואינו נוח בגלל הפלסטיקה המעוצבת של הכידון. גם המראות מקריבות חלק מהיעילות על מזבח העיצוב. שדה הראייה בהן קצת מוגבל והכוונון שלהן לא נוח. בהרכבה נשמרות התכונות הדינמיות ואין הפרעה להיגוי, בעיקר בפני שהמורכב ממוקם קרוב למרכז הקטנוע. המושב עצמו נוח ואיכותי, אבל מעט צפוף לשניים. עוד נקודה שהציקה לנו מדי פעם היא מרווח הגחון הנמוך שגורם לרגלית האמצע להתחכך בשפת המדרכה כשמטפסים עליה.
תנוחת הרכיבה גבוהה וזקופה, והיא מתאימה לאופי העירוני של הקטנוע. המתלים עושים עבודה טובה מאוד בתמיכת הקטנוע ומספקים גם נוחות טובה במקביל. המתלה הקדמי ה'וספאי' הוא חד-צדי, סופג נהדר שיבושים קלים, אבל קורס בסגירת מהלך מול מהמורות חדות או גדולות במיוחד. איכות החלקים וההרכבה היא ברמה גבוהה, כך גם איכות הצביעה, וההרגשה היא של קטנוע מוצק, מהודק ואיכותי.
תכל'ס
אנחנו לא יודעים מה קורה עם זכויות יוצרים, והאם הבלהוויטה היא אצבע בעין של פיאג'ו או שאולי TGB קיבלה את ברכתו של הענק האיטלקי. כך או אחרת, בלהוויטה הוא קטנוע רטרו משובח ומוצלח, שלא רק נראה כמו המקור המודרני – אלא גם מיישר איתו קו ברמה גבוהה של ביצועים ואיכות. מה שנותר לנו לברר אם כך, הוא את עניין המחיר. מול הווספה GTS300 הבלהוויטה המקביל מציע מחיר מעט נמוך יותר, כמעט זהה לזה של ה-GTS250, וכאן לדעתנו נמצא המינוס העיקרי של צמד הקטנועים האלה. עם 21 ו-28 אלף שקלים בהתאמה – הבלהוויטה קרובים מדי במחירם לווספות המקוריות, ועולים כמו קטנועים גדולים, מפנקים ומאובזרים יותר. למרות שהקטנועים עצמם מצוינים, איכותיים ומהנים, עם הרבה חן וסטייל – הדגל האופנתי שהם מניפים איננו מקורי או ממותג, לכן היינו מצפים למחיר ידידותי יותר.
