כתב: הרן כסלו; צילום: אדם דקס
קליקקק… התחבר…
המחשבות עוברות דרך הראש, הגוף, הדם, האדום, הדוקאטי…
והכל מתחבר. אין כבר גוף ואין מכונה. הכל נהיה גוף אחד: אדם ומכונה, ואני עף.
אני עף ואני חופשי.
ואז המחשבות מחזירות אותי לשם, ליום שבו הכל נסגר סביבי.
לפני שנה וקצת הייתי כלוא בממ"ד.
עד הצהריים חיכיתי להם בסלון.
את הילדים שמתי בממ"ד ואני מתחבא, עם כדור בקנה, מחכה להם.
מכבה אורות, סוגר חלונות, ומחכה.
שומע אותם נכנסים לבית השכן, משליכים רימון, הבית עולה באש ומתמלא עשן.
המוות מרגיש קרוב, והמחשבה היחידה שלי היא איך לעוף משם. לקחת את הילדים ולברוח, גבוה רחוק, אל החופש.
אבל אין כנפיים. רק קירות בטון.
וכששעות של נצח חולפות, ואנחנו כלואים, הם מקיפים אותנו ותיכף נכנסים.
בסוף היום הארוך הזה, בזכות גבורתו של אחי ושל אנשים טובים, הצלחנו לברוח.
החודשים חולפים אבל הכלא הזה קצת נשאר. משהו ממני נשאר שם, בקיבוץ בארי, בתוך הכלא של אותם ימים.
גם כשחיינו נמשכו, והבית התמלא שוב בצחוק הילדים, בלב שלי מרגיש לפעמים כאילו אני עדיין נעול.
אני מרגיש את הרצון הזה לרכוב, את תחושת החופש, את הרוח על הפנים.
זה מושך אותי, ואני מתחיל לברר ולחקור, כמו שאני תמיד אוהב לעשות.
מתקשר למכר ומשתף אותו במחשבות.
מתלבט מה בכלל מתאים לי בשלב הזה.
מסביר לו איך אני מרגיש, והוא מקשיב, כמו תמיד, בקשב מלא.
אנחנו מדברים קצת, מתעדכנים, ואז הוא זורק לי כבדרך אגב:
"למה שלא תלך לבדוק גם את האדומים האלו? זה אולי בדיוק מה שאתה מחפש".
המשפט הזה נשאר איתי, ואני מחליט.
כשנכנסתי לסוכנות, הכל היה אדום.
זה לא מרגיש כמו סוכנות אופנועים רגילה.
זה מקום אחר, כמו חנות לכנפיים. כנפיים יד ראשונה ממלאכים.
ואני מתחדש בזוג כנפיים אדומות מאיטליה – פניגאלה V4S.
והנה, אני במסלול.
שנה ומשהו אחרי, ועדיין לומד איך לפרוש כנפיים.
מזג האוויר צלול, אני במסלול מוטורסיטי. אירוע של מועדון דוקאטי ישראל.
אני עולה לסשן הראשון.
המסלול נפתח לפניי כמו דף חלק, ואני מתחיל לאט.
הפניות מתקרבות, המנוע שר, ואני מרגיש איך אני מתחבר.
במהלך אחת ההקפות, המחשבות שלי שוב חוזרות לשבעה באוקטובר.
אני זוכר את הריח של העשן, את הקור בבטון, את הרצון לברוח.
אבל הפעם, אני לא בורח.
הפעם, אני בוחר.
הקצב מתגבר, ואני דוחף את עצמי עוד קצת.
בכל פנייה, אני מרגיש את המשקל מתאזן, את הדופק מתייצב, ואני יודע – אני כאן. אני חי.
הפניגאלה שלי, 'ויווי', מזכיר לי בכל צליל מה המילה הזו אומרת: 'לחיות' (מאיטלקית).
כשאני מסיים את הסשן ויורד מהמסלול, אני עוצר, מסיר את הקסדה, והלב שלי דופק כמו המנוע.
ואז אני מבין, סוף סוף:
אני לא צריך כנפיים כדי לברוח. אני צריך אותן כדי לחזור.
בס"ד
כתבה מרגשת,ללא ספק!!!
שהקב"ה ישמרך ויחייך – אותך ואת משפחתך היקרה!!!
יצחק הקב"ה לא שמר. אחרי פוגרום יום כיפור, שלקב"ה נודע שאחים-לנשק רוצים גופות בירקון ביום שמחתו (7/10 למניינם), הקב"ה, ולא שליח, ולא שרף, ירד להשמיד את כוח קפלן. צדיקים שעצמו עיניים אלוהים לא נגע בהם. שותפי סוד מכיתות הכוננות של בארי, ניר-עוז, וכפר עזה, פתחו לחמאס מעבר בטוח בדרך לשדרות אופקים ונתיבות, וגם ציידו אותו במכוניות הקיבוץ. סינוואר בגד בהם, והם נשארו ללא כוח לוחם בכלל. לכן שם התוצאות הקשות ביותר. בארבע בבוקר רונן בר יודע שהמבצע נכשל והוא שולח את תקילה "לנקות" כל קשר לאחים-לנשק, ובמקביל הרצי הלוי אוסר על הצבא להיכנס עד להשלמת ה"ניקוי" ב 14:00. שלדג נכנסים ללא תיאום, וישר מקבלים פקודה לצאת והם יוצאים. שאר ההגנה באותם שעות זה יוזמות פרטיות ללא כל קשר לצה"ל, וכמובן המשטרה שהפיקוד הבכיר שלה לא קשור ולא כפוף לארגון הטרור אחים-לנשק.
הרן, היקר,
אני זוכר שכמה ימים אחרי ה7 באוקטובר התקשרתי לאחיך בחרדה לשאול לשלומך. שמחתי אז שאתם בסדר (עד כמה שאפשר), שמח עכשיו לשמוע על התרפיה הדו גלגלית האדומה שלך.
מקווה מאד לפגוש אותך בכביש יום אחד הפעם עם מנוע עזר בניגוד לעבר שאז דחפנו קדימה בכוח הרגליים.
שמח שאתם בסדר, נמרוד (נמר צפוני).