בשבת האחרונה יצא לדרך מרוץ ה-TT באי-מאן. בעידן שכל כולו פוליטיקלי קורקט, ה-TT הוא אצבע משולשת מלאה בסחוג בתוך העין של העולם. מרוץ, כמו שמרוץ צריך להיות, על מסלול ארוך מפותל ומסוכן, עם רוכבים שלא טרודים בגדרות אוויר ומשטחי החלקה. ה-TT הוא המקום האחרון בעולם בו נותנים גז – בלי יותר מדי חשבון.
יש אינסוף פרטים חיוניים יותר ופחות סביב ה-TT. הנה חמישה שאנחנו חושבים שהם בסיסיים וחיוניים:
ותק
מירוץ האופנועים הראשון נערך באי ב-1907. עם ותק של יותר מ-100 שנה אפשר לקרוא ל-TT באי-מאן 'ותיק'. ותק שמייצרת מסורת מפוארת של מהירות. למרות שלא בטוח שמהירות היא מה שעובר בראש כשרואים את מנצח המרוץ הראשון – צ'רלס קולייר.
מהירות
בשנת 1957 נשבר מחסום ה-100 מייל לשעה (מהירות ממוצעת להקפה). 50 שנה מאוחר יותר נשבר מחסום ה-130 מייל. בשנה שעברה פירק ברוס אנסטי את כל השיאים וקבע 17 דקות ו-6.6 שניות להקפה בת 60 הק"מ. זה מתאר מהירות ממוצעת של כמעט 133 מייל בשעה. בעברית זה יוצא כמעט 213 קמ"ש, מהירות ממוצעת, כן? בשביל להבין איך זה מרגיש אפשר לצפות בווידאו הזה:
אלופים
שלושת הרוכבים המעוטרים ביותר של ה-TT. הם אולי נראים כמו חנוונים בריטים חביבים, אבל מדובר ברוצחי אפקסים סדרתיים שחולקים ביניהם 61 ניצחונות באי.
ג'ואי דאנלופ. קריירה עם 26 ניצחונות באי-מאן נגמרה בתאונה באסטוניה.
ג'ון מק'גינס. 21 ניצחונות והוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. מצד שני אנחנו ממליצים לו להתרחק ממרוצים באסטוניה.
סטנלי מייקל ביילי היילווד, זה השם המלא, אבל אתם יכולים לקרוא לו בכינוי המוכר יותר שלו – 'דה-בייק'. 14 ניצחונות באי-מאן הם הישג מרשים, אבל רק חלק אחד מהקריירה המכובדת של היילווד.
הכוכב
גיא מרטין, מכונאי משאיות, הוא הכוכב הגדול בעידן הנוכחי של ה-TT. כמה גדול? יש שמועות שהוא יהיה בצוות המנחים הבא של טופ-גיר. שימו את כל זה בצד, הוא גם רוכב לא רע בכלל. מספיק בשביל לצבור 18 פודיומיום באי-מאן. אבל הוא עדיין לא רשם לזכותו ניצחון. בתקופה האחרונה הוא מספר שהמרוץ הנוכחי הוא האחרון שלו. אבל זו הצהרה שקל מאוד לחזור ממנה. בחוגים מסוימים הוא מכונה 'שמעון פרס של האי-מאן'.
חשמל
ב-2010 הושק ה-ZERO TT – מרוץ לאופנועים ללא פליטת מזהמים. חשמליים במילים אחרות. חלק מהאופנועים האלו לא הצליחו להשלים את ההקפה של האי וחלק סיימו אותה במהירות הליכה. בשנים האחרונות הכלים החשמליים מציגים יכולת מרשימה יותר, אבל אותנו זה לא מעניין. המרוץ באי-מאן הוא המעוז האחרון, המקום בו הבולשיט נשאר בחוץ ובפנים נשארה רק המחויבות, הגז. אל תזהמו לנו את זה עם חשמל. בבקשה.
יום אחד אני אגיע לשם!
פסיכי. מטורף. משוגע. הסרטון של אנסטי עשה לי סחרחורת.
מקווה שהמסורת הזו תמשיך להתקיים למרות מניין הקרבנות הגבוה (שלא הוזכר בכתבה)
אין ספק שזו צורת התחרות האולטימטיבית והמסוכנת ביותר – הרבה יותר ממסלול 'סטרילי'
רק מילה לתיקון – אין זה המקום האחרון בו מתרחש מירוץ על כבישים ציבוריים. יש באירלנד, באוסטרליה וגם במונקו אאל"ט.