צפייה בגרסה מלאה : פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.
זורם מעלה סיפורים נבחרים שטבועים עמוק בכבישים המאובקים של י-ם אי שם בעבר.
פרק-1
האבולוציה המתועדת:
סופי והוספה-ספרינט 150 מודל 1969
https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/41331403_10156527852868548_2948120862563237888_n.j pg?_nc_cat=108&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=ma_o2byUmA8AX-rTbs3&_nc_ht=scontent.ftlv6-1.fna&oh=0653517183dbae7e98e83864868bac62&oe=5F7CF22C
המפלץ- BMW R100RS
https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/41181771_10156527851903548_3800179452818751488_o.j pg?_nc_cat=106&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=asfrOUkLbaUAX-caYOD&_nc_ht=scontent.ftlv6-1.fna&oh=51b0875ba7a43b56ba5c7dd97849fced&oe=5F7BA946
הקרנף- VMAX 1200 2001
https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/41269112_10156527855448548_2497409395407716352_o.j pg?_nc_cat=102&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=cHhutBtbgAAAX89ooaS&_nc_ht=scontent.ftlv6-1.fna&oh=3ad35e529e0c9eae212b1d78d0cce1f5&oe=5F7A8786
נוריס צאק נוריס-ורסיס 1000 2017
https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/41162406_10156527856303548_6348871625324101632_o.j pg?_nc_cat=102&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=zvqHl17WkzMAX_vQ97n&_nc_ht=scontent.ftlv6-1.fna&oh=3288dd79b1fea3aec9c6d66cb7c4f36c&oe=5F7CABFD
TundraOG
07-09-2020, 07:56
יש סיכוי שהיית מבקר עם הוי-מקס בחנות של רונן בגן יבנה לפני מספר שנים?
פרק-2
הייתה לי למברטה לא נוסעת חיפשתי משהו לשפר ניידות בעקבות שינוי במקום העבודה חבר היציע החלפה על הדבר הזה:
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_08/1.jpg.dcad2db468a8ee2d7ace492dc297620f.jpg
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_09/x2x.JPG.978a4ba5c0a898ec9765898d806ee3e3.JPG
יש סיכוי שהיית מבקר עם הוי-מקס בחנות של רונן בגן יבנה לפני מספר שנים?
אני חשוב שלא
NAOR2207
07-09-2020, 08:12
69 זה עם הגלגלים הקטנים לא?
69 זה עם הגלגלים הקטנים לא?
אני חושב שעד 65 לא בטוח
..בעקבות הצורך בהתניידות לבית שמש פרסמתי בפורומים של אז בקשה למציאת רכב זול עם טסט, חבר פורום יקר הציע לי את הווספה שלו, לצורך התניידות ככל שאחפוץ וללא תמורה....כמובן שלא רציתי לקחת כלי שאיננו שלי ולהיות אחראי עליו במידה וחלילה יקרה משהו, לכן סירבתי בנימוס...אבל הזרעים נזרעו וזמן לא רב אחרי שכבר עברתי לתפקיד אחר התבשלה לה עסקת קומבינציה:
המלכה האם (הלמברטה) תעבור לרשותו של ידידינו, ובתמורה אני אקבל ווספה אספנות במצב נסיעה לשימושי....בלב לא קל והמון התלבטויות רקמה העסקה עור וגידים, הלמברטה הועברה רשמית על שמי והכלה החדשה (הנסיכה סופי) הובלה אחר כבוד לבירה....החילופין בוצעו באישון לילה וללא מחאות רבות של המעורבים...וכבר היום ממש לפני כמה שעות בצעתי את נסיעת המבחן הראשונה...שהסתיימה כמה מטרים כשהמנוע כבה וסרב להידלק שנית...כנראה בגלל מחסור בדלק.....קצת על הנסיכה, שמה ניגזר משמה של השחקנית האיטלקיה סופיה לורן שחגגה לא מכבר את יום הולדתה, סופי אומנם צעירה יותר, ילידת 1969 וידועה גם בשם ווספה ספרינט, מנוע -150 סמ"ק שפימפם בעליזות מדהימה...
סיכום אירועי היום, בסך הכל הכללי יום מוצלח למדי, אחרי המפגש הראשוני הכושל משהו, וההרגשה הקשה, של מה לכל השדים עושים עכשיו... ניתנה לי הזדמנות ראשונית לבחון את המצב לאשורו...בשלב הראשון לימוד כללי ובסיסי של הווספה, תוך התמקדות בנקודות חולשה קריטיות, השלב הבא היה פרוק מסנן האוויר בשלב הזה הובחנה הבעיה הראשונה, כבל הצ'וק קרוע והמנוע היה זקוק לתערובת יותר עשירה מהרגיל, פתיחה ידנית של הצ'וק ומתן קיק בריא והמנוע מתעורר לחיים למס' שניות....כבר סימן מעודד... השלב הבא היה הוצאת מיכל הדלק והעברה של ברז הדלק, למצב רזרבי ברז הדלק בווספה מאובטח בגומייה השומרת אותו מחובר לבודי... גומייה זו החזירה נשמתה לבוראה לפני שנים, כך שבפועל רק אם גישה ישירה לברז הדלק ניתן לשנות את המצב...הדלק זורם לקרבורטור והנסיכה סופי מתעוררת לחיים...כיוון קל של הטורים והיא מפמפמת לה באיטלקית שוטפת, ומכסה את שמי החנייה בעשן כחלחל....לאחר דקה או שתיים שהלב פועם בעוז, אזרתי אומץ וביצעתי את הסיבוב המשמעותי הראשון....אז ככה החיים על האוכף בכלי שגילו פחות בארבעה שנים מגילי, גורמים לך לשנות מוד במצב הרוח, אם שאגה של R מעבירה אותך למצב אטרף, הרי הפימפום השקט משדר (לי לפחות) שקט ושלווה, סיבוב קטן בחניה למצהלות השכנים, שרגילים כבר לראות כיצד גרוטאות מתכת מתעוררות לפתע לחיים ולמפגן אור קולי של אש, רעם ותימרות עשן... וחזרה למקום החנייה וארגז הכלים לצורך מקצה שיפורים...בסיכומו של דבר...
למחר מתוכננת פרוצדורת העברה סופית של הבעלות, הוצאת אישור זמני לתנועה לצורך תיקון, נסיעה עצמית למוסך להחלפת צמיגים כיוון ברקסים, שמישהו שכח לספר להם שתפקידם גם לעצור, ורק לאחר דין ודברים עם כלי העבודה שלי ניתנה הסכמה שבשתיקה שיסיעו מדי פעם בעצירה מכובדת...אישור בלמים ונסיעה לטסט....
מאז מיסוד היחסים בינינו בצורה רשמית וחוקית, סופי ואני מרבים לבלות ביחד זמן איכות, המתחלק בדרך כלל לשנים...סופי מפורקת לחלקים (עם סיבה או בלי)... או סופי ואני על כבישי י-ם, כמות התגובות והערות לה אנו זוכים בכל נסיעה כזו, מעלה בפני לא פעם רצון אמיתי להעלותם על הכתב ולשתף אתכם בחוויה.
הישראלי המצוי הרי לא יתאפק מלהביע דעתו על רכבך, גם אם דעתו נגזרת מעולם מושגים שונה לגמרי משלך...והתגובות מתחלקות לשניים...בדרך כלל מבט הערכה של מבין עניין ואומר יופי של כלי, הווספה הזו הכי טובה שיש...גם לי/לאבי/לאימי/לאחי/לעסק שלי הייתה כזו...וכאשר הם שומעים שהיא ילידת 1969 ישר עולה מבט מצועף בעיניהם והאגודל מונף כלפי מעלה, והם מוכנים לתת לי באותו הרגע את הרכב שלהם תמורת סיבוב...החלק השני, שחלקם אפילו מכיר אותי אישית שואל: "אז מה זה מה שהמשטרה נותנת לך?"...או "מה אין לך כסף לאוטו נורמלי עם המשכורת שלך?"
לאלה כבר מזמן הפסקתי לענות ולנסות להסביר עניין... לאחרונה גם פיתחתי תשובה חדשה: "אשתי זרקה אותי ולקחה הכל...זה מה שנישאר לי."...לא תאמינו איך השיטה זו פועלת...מבטי השתתפות כנים עולים על פני הנשמות הטובות... וחלק מהם אפילו מציע עזרה...זוהי גם דרך נהדרת להכיר את החברים האמתיים שלך, אשתי כבר קיבלה טלפון בסגנון: "או , סוף סוף זרקת את הנבלה, מה את עושה הערב?" בקיצור, נשמות טובות...ומה מתוכנן הלאה, סופי כבר מרגישה שהגענו לשלב שאפשר כבר לצאת לטיול גדול יותר, מחוץ לעיר, למרות שאני עדיין רוצה להחליף קודם את מיכל הדלק שלה, על מנת שסוף סוף תהיה לי אינדיקציה אמיתית מתי ניגמר הדלק במיכל ...(כזכור ניתן לנסוע רק כאשר ברז הדלק, במצב רזרבה בגלל סתימה במיכל) השבוע נחליט מה לעשות..
ום שהתחיל בתיסכול גדול, וניגמר (או שלא) בשמחה....אז ככה היום בבוקר, יום חופשי שלי שלחתי את האישה והילדים לבית הספר...וירדתי בשימחה לבקר את סופי...על הפרק החלפת מיכל דלק פגום, במיכל תקין...פעולה פשוטה לכל הדעות זמן משוער כחצי שעה...אבל...בהידוק בורג לא זהיר קרעתי את שיבת הפיבר השומרת את הדלק בקרבורטור, והשמחה החלה... כל דבר שהיה יכול להסתבך אכן הסתבך...(יופי מרפי) וכך לפני שיאזל הדלק במיכל נסעתי, למוסך של חברנו יעקוב טורטן, באזור התעשייה...שם החל מסע חיפושים אחרי השיבה וכמובן שלא נימצאה אחת מתאימה...לבסוף הותאמה שייבת אלומיניום מיוחדת שפתרה את הבעיה, במקביל הוחלפה גם דיזת הדלק לקטנה יותר והתוצאה משמעותית, סוף סוף סופי מושכת ונוסעת כראוי לנסיכה אמיתית...ללא היסוסים ובכוח ובמהירות הראויה...ניקוי מהיר של כל חלקי הווספה בלחץ אוויר השלמת מספר ברגים סוררים שאיבדו עצמם לדעת... וחזרה מהירה הביתה לפני האישה והילדים...זה המקום להודות לעמית, שמלכתחילה חזר וטען כי הבעיה נעוצה בדיזת דלק לא מתאימה, עמית אתה תותח...
רגע שושנה,
הצלחת לבלבל אותי,זה סיפור שכתבת בעבר ואתה מעלה אותו כאן ככתבו וכלשונו? או סיפור עכשוי המתהווה לו מידי יום ביומו?
אכן, אם בלבלתי אותך אז כנראה שלא הייתי מספיק ברור, אי שם בשנת 2006 החלטתי להפוך לימון ללימונדה והתחלתי למסד את נושא האספנות שלי, רציתי להוכיח
לכל העולם שאפשר לרכוב על אספנות ככלי יום יומי, משם הכל היסטוריה, אני משחזר כרגע קבצים ישנים מפורום אחר ומעלה בעיקר סיפורים חביבים ונקודות מפתח,
משיפוץ ישן ודרך שמבססת את כל מה שאני היום. יהיה נחמד אני מבטיח.
המקור כאן: https://carsforum.co.il/topic/123702-%D7%A2%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%95-%D7%9B%D7%91%D7%A8-%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%9C%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9B%D7%94/?tab=comments#comment-1033196
ספר זן ואומנות החזקת האופנוע, (למי שגם קרא) מנתח גיבור הסיפור, את חייו ותאוריות מסוימות, בשעה שהוא, בנו וזוג חברים נוסעים להם בטיול חוצה ארה"ב על זוג אופנועים...רכיבה ארוכה על אופנוע נותנת זמן פרטי למחשבות...ריבוי התגובות האוהדות למראה סופי ושלי, מלמדות משהו על דרך המחשבה של הנהג הישראלי...רוב התגובות עוסקות כמובן בנושא האמינות, הנהג הישראלי אינו אוהב להיות במוסך, רכבים רבים וטובים, איבדו את אמון הנהג הישראלי, (ואיתו את השוק) בגלל בעיות אמינות וריבוי ביקורים במוסכים, ראו מקרה סיטרואן סאאב פג'ו ואחרות...הנהג הישראלי אינו פראייר ואינו רוצה להיחשב אחד כזה, הוא לא ימכור את רכבו בהפסד גדול, ולכן על הרכב להיות אחד כזה השייך לקונצנזוס הלאומי, על מנת שבבוא שעת האמת יימכר הרכב מידית וללא בעיות, כרכוש העובר לסוחר...האמינות היא שם המשחק ולכן האהבה המרובה למותגים הנתפסים כאמינים ונמכרים היטב בארץ, רבה... שיקולים אחרים נפסים אצל רוב הנהגים בארץ כמשניים...תישאלו כל אחד מה היתרונות של רכב איטלקי מיד יגיד לכם המנוע, הצליל, הביצועים, המראה...ובאותה נשימה, יופיע האבל...אמינות, חלודה, הפסד ערך, לא יודעים לטפל....וכו...
הווספה נמכרה באירופה שלאחר המלחמה, ככלי רכב לצורך התניידויות פשוט וזול, אולם דרך הפרסום שלה הועבר שם לא רק בזכות האמינות, אלה שווק ככלי לצעירים, הבחורות ששותפו בפרסומות ובלוחות השנה (והקפיצו את קובי שלנו)...העבירו מסר של פאן, של בילוי ולא כלי עבודה כפי שנמכרה הווספה בארץ...ההנאה מהנהיגה, מהדרך, הודגשו שוב ושוב לצד החסכוניות, והנוחות...המותג ניתפס שם ככלי החופש, הפנאי והבילוי, בעוד פה בארץ ניתפס ככלי השליחים העבודה הקשה, והמרחקים, אולם דווקא בזכות חייה הקשים בארץ, זוכרים לווספה חסד נעורים...היעלמותה במהלך השנים והעברת המקל לכלים המודרניים האוטומטים...יצרה סוג מסוים של געגוע, והיום כשהן מופיעות וחוזרות מהמחסנים, החצרות, ומקומות המסתור שלהן, מבוגרות יותר, מנוסות יותר, ומסתירות סוד הידוע רק להן, מתקבלות הן בברכה חיוך ואהבה...אף אחד לא נישאר אדיש
עכשיו מסתדר לי,נרשם לעדכוני השרשור,בטוח שיהיה מעניין...
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/1561475002_.JPG.90b36ceaa9b1f2eac73c9de954a890b2.J PG
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/1944457342_.JPG.c055f350b6ffeb1ed0d776640d32ab62.J PG
יום ראשון בבוקר מוקדם, הרחוב עדיין חשוך ושקט, במזרח מחווירים השמיים, אני במדים, כפפות הקיץ כבר על הידיים, הקסדה ביד, מצמצם את הפער לעבר סופי...בדרך מחריד ממרבצם זוג גורי חתולים שהתנחלו למנוחת לילה על הכיסוי הכחול של סופי...גלגול מהיר של הכיסוי, השרשרת לתא המטען...משיכת צ'וק.. קיק ראשון, שני, שלישי...פם פם פם פם פם....מאז שהחלפתי לדיזה קטנה יותר ההתנעה ארוכה יותר, מזכיר לעצמי לבדוק שוב את נושא כיוון ההצתה והקרבורטור....יציאה לכיוון הכביש הראשי...ראשון שני שלישי ללא גז כמעט (המנוע קר עדיין) כדור השמש באדום לוהט ניתלה מעל קצה המסגד החדש של הכפר אום ליסון, ברקע רחש האנשים המתעוררים, ויוצאים מתפילות הראמדן, ומשאית מותנעת בקול...עלייה קצרה, ראשון, שני, שלישי, רבעי...הכנה לקראת הסיבוב הורדת הילוך בגז ביניים,(למנוע רעש לא נעים מכיוון הגיר למטה) ומשיכה של השלישי עד אמצע העליה...זהירות, אני מזכיר לעצמי... פסי ההרעדה, שפועלי העירייה החרוצים לא חסכו ובנו אותם לגובה, על מנת להסתיר היטב את הבורות בכביש בהמשך...המנוע כבר חם מספיק בכדי להעלות את הקצב, המתנ"ס השכונתי עובר חולף לו, הכביש ריק בשעה זו של הבוקר וכבר אנחנו בכביש הטיילת, זוג עורבים על הדשא של הטיילת רבים בניהם על גביע אשל ריק למחצה...הר הבית והמסגד ניצבעים באדום כתום....נשימה ארוכה ושנייה של התרוממות רוח מהמראה הנהדר הזה, שלא יודע שובע, למרות שאני רואה אותו כל יום...ימינה לאבו-טור היהודית, במקביל לחומת המנזר, הפותח שעריו לאורחים פעם במאה שנה... מחסני הרכבת הישנים, הכנסייה הסקוטית, ובית המדפיס הממשלתי, שסגר שעריו ועומד היום שומם וקודר בעיזבונו...הרמזור מנחש אותי והופך לירוק רגע לפני שהתכוונתי להוריד קצת מהגז...ירידה לכיוון הסינמטק, בריכת הסולטן או בשמה השני גיא בן הינום...בה ילדים קטנים, אויבים וקורבנות אדם הוקרבו למולך....חומות העיר העתיקה, כבר קרובים בטווח נגיעה, סלע אבשלום נוצץ מטל הבוקר... עדיין ירוק ברמזור שלישי שני, הטיה חזקה של הגוף, שלישי הזדקפות גז עד הסוף... שוב הרישרוש המרגיז מכיוון הספידומטר...."צק ליסט, לפרק ספידומטר ולבדוק מה מרעיש שם"...בית חוצות היוצר, מטר מהרמזור האור מתחלף לכתום, סופי ואני מדמיינים את צבאו של הסולטן סולימאן המפואר, חונים לפני הכניסה לעיר העתיקה...טוב אל תספרו לאף אחד עברנו, ואין איש בכביש שראה...נכנסים לשכונת ממילא, פעם שכונת פועלים ובה עשרות מוסכים זעירים, מתקנים את מכונותיהם של תושבי י-ם היום שרידים עלובים, לניהול קלוקל של העירייה ושכונת פאר ריקה לתושבי חוץ....ימינה חזק לכיוון ר"ח יפו, בדיוק במקום שלפני שנים, ארבו נציגי הוד מעלתה, שליחי המודיעין האנגלי לדודו של אבי, אח סבי...במטרה לתופסו ולהושיבו בכלא, הדוד, לוחם האצ"ל, מזהה את המארב, ומצליח להיעלם....הדואר המרכזי ברח' יפו עדיין ריק, חניות ראשונות נפתחות עכשיו במרכז העיר...משאיות גדולות ומכוערות מורידות סחורה ...ימינה חזק ומולי הכנסייה הרוסית, שעד לפני עשור כיפותיה היו צבועות בירוק, עד שמישהו החליט לשנות והיום הן צבועות בחום...
כניסה לחנייה מול מגרש הרוסים, והעמוד שהיה אמור לפאר את בית המקדש, ונישבר בעת חציבתו,
שוכב עדיין במקומו כפי ששכב באלפי השנים האחרונות...עשר דקות מהבית לעבודה...אלפי שנות היסטוריה...ומשוגע אחד...
את זן ואומנות אחזקת האופנוע קראתי בצבא. היה מעניין ומעיק. על וספות הייתי בערך 3 שנים בתור שליח בתלביב. 3 תאונות עם 3 נהגות. נסעתי איתה לים עם הגלשן קשור מהליש בתלה צוואר, לעבודה, לבילויים, לטיולים בצפון עם החברה שאחר כך התחתנה איתי. לא אהבתי את הוספות ותמיד היה לי ברור שמדובר בחרא של כלי.
הכי לא אופנוע שיש. לא עוצר, המנוע נתפס בחום, מחליק בקלות ומסריח כמו...ג'אווה או טוסטוס. ושיוט?- זה לא משייט רק מתאמץ ומעשן בכל קמ"ש מעל 60.
אבל תביא לי היום וספה, תראה חיוך מאוזן לאוזן. אין מה לעשות. גם כשאני רואה קורטינה או לארק אני מתמוגג. לכלים הישנים היה טונות של אופי וכל אחד היה שונה. היום? חוץ מהסמל אני באמת לא מבדיל בין רוב מותגי הרכבים. שיחקת אותה!
יום שלישי, שעה 0630...צוות הבוקר נכנס לתדריך לפני המשמרת...לא לפני שהזכרתי למחליפי, את שעות ה-"עוצר" של הנסיכה (0700-0900 זוכרים)...0645 יוצאים סוף סוף....חישוב קל, שתי דקות עד לסופי, דקה עד דקה וחצי, קיפול של הכיסוי, מנהלה, התנעה, חימום קל של המנוע...וואו הולך להיות צפוף הלו"ז...תוך כדי תנועה זריזה מתקדם לחנייה ומתלבש...0650 סופי מניעה, גם היא מבינה את כובד המשימה, ומסייעת ומפמפמת בקיק שני!....עכשיו הכל תלוי ברמזורים....ירידה מהירה לרח' יפו...אין זמן לבדוק מה מצבו של האריה על בניין ג'נראלי, אופס, מונית מורידה נוסע מטר לפני העצירה המתוכננת שלי, בריחה זריזה לימין, מבט זועם לנהג, מתנצל....המדים עושים את שלהם....ירדה לכיוון מלון המלך דוד, הרמזורים משתפים פעולה בינתיים...חנות המזכרות לתיירים והקיוסק כבר פתוחים, ממתינים ללקוחות הראשונים של הבוקר...משאית פינוי אשפה מתנהלת לה באטיות מרגיזה בנתיב שלי, מותירה אחריה שובל נוזל חלקלק וריחני...שני, שלישי מקווה שאהיה מספיק זריז לעקוף אותה לפני שתחסום אותי לגמרי....0654 מגדל ימק"א, מול מלון המלך דוד, רסיסים ממראה התצפית הנהדרת ממגדל הפעמונים שלו, מונעים ממני להיות ערני מספיק לרכב היוצא ברוורס מהחנייה, טוב חייב להתרכז יותר, העייפות כבר עושה את שלה.....מבט מהיר למלון המלך דוד, מנסה לגלות ולו סימן קטן לשיפוץ שעבר אחרי שפוצץ ע"י לוחמי המחתרת, כלום, רק התמונות והדמיון יכולים להשלים את הסיפור האמתי...בירושלים שבה מתערבב לו העבר וההווה, הישן והחדש כבר אין מקום לחולמים....לפני כמה חודשים במרדף (פרטי) אחרי נהגת מבוגרת באוטובינקי 83 הגעתי עד לחניית ביתה בימין משה, הגב' ילידת השכונה, משפחתה הייתה בין המשפחות הראשונות שהתגוררו במשכנות שאננים, כשעזבו היהודים הראשנים את חומות העיר העתיקה, בעקבות מפעלו של משה מונטיפיורי, סיפרה לי אז את הסיפור ששמעתי כבר מסבתי ז"ל גם היא ילידת השכונה, על הלוחם הצעיר שניפגע בעת הפיצוץ של המלון ונס על נפשו מאיימת ה"כלניות" חיילי הצבא האנגלי... ומצא מסתור בין תושבי ימין משה, הנשים שם, שפכו גרגירי קפה על הפצע הפתוח שלו, על מנת להפסיק את זרימת הדם, והאנגלים שהעמידו את כל הגברים עם ידיים על הקיר לא הבחינו בפצוע, נישקו הוחבא בתוך בית השימוש ולא נימצא ע"י הבריטים....דוגמה הזויה משהו, כיצד בירושלים 2006 אתה מקבל ד"ש מהעבר בדיוק בזמן שלא ציפית לו... הלך לחפש אתונות..מצא מלוכה...0655 גן הפעמון מימיני ותחנת הרוח משמאל, קפואה ועומדת כמזכרת לימים רחוקים אחרים...אדום...פניה מהירה לתוך תחנת הדלק ויציאה בצד השני, חוקי...אבל....מקדים את התנועה בקצת וממשיך לעבר דרך חברון, ד"ש זריז לביתו החדש של ראש הממשלה, שמצא לנכון לגור באחת השכונות הקסומות ביותר בי-ם משכנם של הטמפלרים, הגרמניים, שהאגדה מספרת, שאחד התושבים העמידים, ששיפץ את ביתו והרס קיר בעליית הגג, מצא שם חדרון עם דגל צלב הקרס ומזכרות שונות.....רח' יהודה עליה שוב אדום...דומה שהרמזורים החליפו צד וחברו כולם נגדי...מבית הכנסת יוצאת קבוצת מתפללים מבוגרים, הרמזור מתחלף לו לירוק, ואני מאפשר לאחד המתפללים לעבור את הכביש...ראשון חזק שני שלישי אני על הטיילת...מספיק לתפוס את הרמזור בשנייה האחרונה, חולף על פני צמד הנאהבים, שעומד לו כבר שנים בטיילת כסמל לאהבה הגדולה שעומדת ברוח...רבעי...0658 הדילמה הרגילה להאט או לא להאט לפני פסי ההרעדה, הפעם נסתפק בעמידה מהכיסא, על מנת להקל ולו בקצת על קפיציה הקשישים של סופי...רעש השרשרת שנחבטת בתא המטען...ירידה מהירה, עקיפה זריזה של אוטובוס קו 8 המסיע את פועלי הבוקר מחוץ לשכונה....והגעה לפתח החנייה על יד הבית, עליה על המדרכה עד לעץ, איתו חולקת סופי את משכבה בלילות, כשהיא כבולה אליו בשרשרות ברזל....דימום המנוע...מהרכב על ידי עולה צפצוף חדשות הבוקר...השעה שבע והרי...
יום שלישי, שעה 0630...צוות הבוקר נכנס לתדריך לפני המשמרת...לא לפני שהזכרתי למחליפי, את שעות ה-"עוצר" של הנסיכה (0700-0900 זוכרים)...0645 יוצאים סוף סוף....חישוב קל, שתי דקות עד לסופי, דקה עד דקה וחצי, קיפול של הכיסוי, מנהלה, התנעה, חימום קל של המנוע...וואו הולך להיות צפוף הלו"ז...תוך כדי תנועה זריזה מתקדם לחנייה ומתלבש...0650 סופי מניעה, גם היא מבינה את כובד המשימה, ומסייעת ומפמפמת בקיק שני!....עכשיו הכל תלוי ברמזורים....ירידה מהירה לרח' יפו...אין זמן לבדוק מה מצבו של האריה על בניין ג'נראלי, אופס, מונית מורידה נוסע מטר לפני העצירה המתוכננת שלי, בריחה זריזה לימין, מבט זועם לנהג, מתנצל....המדים עושים את שלהם....ירדה לכיוון מלון המלך דוד, הרמזורים משתפים פעולה בינתיים...חנות המזכרות לתיירים והקיוסק כבר פתוחים, ממתינים ללקוחות הראשונים של הבוקר...משאית פינוי אשפה מתנהלת לה באטיות מרגיזה בנתיב שלי, מותירה אחריה שובל נוזל חלקלק וריחני...שני, שלישי מקווה שאהיה מספיק זריז לעקוף אותה לפני שתחסום אותי לגמרי....0654 מגדל ימק"א, מול מלון המלך דוד, רסיסים ממראה התצפית הנהדרת ממגדל הפעמונים שלו, מונעים ממני להיות ערני מספיק לרכב היוצא ברוורס מהחנייה, טוב חייב להתרכז יותר, העייפות כבר עושה את שלה.....מבט מהיר למלון המלך דוד, מנסה לגלות ולו סימן קטן לשיפוץ שעבר אחרי שפוצץ ע"י לוחמי המחתרת, כלום, רק התמונות והדמיון יכולים להשלים את הסיפור האמתי...בירושלים שבה מתערבב לו העבר וההווה, הישן והחדש כבר אין מקום לחולמים....לפני כמה חודשים במרדף (פרטי) אחרי נהגת מבוגרת באוטובינקי 83 הגעתי עד לחניית ביתה בימין משה, הגב' ילידת השכונה, משפחתה הייתה בין המשפחות הראשונות שהתגוררו במשכנות שאננים, כשעזבו היהודים הראשנים את חומות העיר העתיקה, בעקבות מפעלו של משה מונטיפיורי, סיפרה לי אז את הסיפור ששמעתי כבר מסבתי ז"ל גם היא ילידת השכונה, על הלוחם הצעיר שניפגע בעת הפיצוץ של המלון ונס על נפשו מאיימת ה"כלניות" חיילי הצבא האנגלי... ומצא מסתור בין תושבי ימין משה, הנשים שם, שפכו גרגירי קפה על הפצע הפתוח שלו, על מנת להפסיק את זרימת הדם, והאנגלים שהעמידו את כל הגברים עם ידיים על הקיר לא הבחינו בפצוע, נישקו הוחבא בתוך בית השימוש ולא נימצא ע"י הבריטים....דוגמה הזויה משהו, כיצד בירושלים 2006 אתה מקבל ד"ש מהעבר בדיוק בזמן שלא ציפית לו... הלך לחפש אתונות..מצא מלוכה...0655 גן הפעמון מימיני ותחנת הרוח משמאל, קפואה ועומדת כמזכרת לימים רחוקים אחרים...אדום...פניה מהירה לתוך תחנת הדלק ויציאה בצד השני, חוקי...אבל....מקדים את התנועה בקצת וממשיך לעבר דרך חברון, ד"ש זריז לביתו החדש של ראש הממשלה, שמצא לנכון לגור באחת השכונות הקסומות ביותר בי-ם משכנם של הטמפלרים, הגרמניים, שהאגדה מספרת, שאחד התושבים העמידים, ששיפץ את ביתו והרס קיר בעליית הגג, מצא שם חדרון עם דגל צלב הקרס ומזכרות שונות.....רח' יהודה עליה שוב אדום...דומה שהרמזורים החליפו צד וחברו כולם נגדי...מבית הכנסת יוצאת קבוצת מתפללים מבוגרים, הרמזור מתחלף לו לירוק, ואני מאפשר לאחד המתפללים לעבור את הכביש...ראשון חזק שני שלישי אני על הטיילת...מספיק לתפוס את הרמזור בשנייה האחרונה, חולף על פני צמד הנאהבים, שעומד לו כבר שנים בטיילת כסמל לאהבה הגדולה שעומדת ברוח...רבעי...0658 הדילמה הרגילה להאט או לא להאט לפני פסי ההרעדה, הפעם נסתפק בעמידה מהכיסא, על מנת להקל ולו בקצת על קפיציה הקשישים של סופי...רעש השרשרת שנחבטת בתא המטען...ירידה מהירה, עקיפה זריזה של אוטובוס קו 8 המסיע את פועלי הבוקר מחוץ לשכונה....והגעה לפתח החנייה על יד הבית, עליה על המדרכה עד לעץ, איתו חולקת סופי את משכבה בלילות, כשהיא כבולה אליו בשרשרות ברזל....דימום המנוע...מהרכב על ידי עולה צפצוף חדשות הבוקר...השעה שבע והרי...
כתיבה יפה מאוד, תודה.
למשך כמה דקות, הייתי איתך שם ברחובות ירושלים...
כתיבה יפה מאוד, תודה.
למשך כמה דקות, הייתי איתך שם ברחובות ירושלים...
תודה
הצד שלה: אם אופנועים היו יכולים לדבר...
ירושלים, לפנות בוקר...החתלתול שהתיישב עלי מגרגר בעדינות, קם ומסתלק לו לענייניו, חבל דווקא חימם לי את הכיסא...מתחיל להיות כאן קר בלילות.....רעש מכיוון ביתו...אולי זה הוא?...לא, השליח של העיתונים עם היפנית הסנובית שלו, כולה רק 250 סמ"ק, ומרימה את האף...והשם? ספרינט, ראלי, אפילו סופר ספרינט, זה שם... אבל מה זה CH לעזאזל, זה שם של דגם זה? פעם פעם היו שמות...ניראה אותה בעוד שלושים שנה, מעניין איפה היא תהיה, הנבלה...עכשיו זה בטוח הוא, אני כבר מכירה את הרעש של המפתחות שלו....חכה חכה, ככה יום וחצי לא רכבת עלי...אני אראה לך, אם נדמה לך שתוכל לנצל אותי מתי שמתחשק לך אז אתה טועה חביבי, אני יש לי כבוד, אני ממשפחה מנאפולי, האחים שלי קרעו את איטליה שאתה היית ילד...כן כן בעט חביבי, תנסה להדליק אותי....טוב אסור להגזים, בסוף הוא ייקח לו קוריאנית חשמלית צעירה...הוא דווקא בסדר הקרח הזה, פינק אותי איך שהגעתי, החליף לי את הכיסא את המיכל הדולף, החוטים הישנים, ניקה אותי מחלודה ואבק, עוד לא ברור לי למה הוא מחליף לי שמן גיר, יותר משבית"ר מחליפה מאמנים, אבל ניחא, שמן טרי לא הזיק לאף אחת....נוסעים, נקווה שיסע דרך הטיילת, העליה הגדולה מהצד השני קורעת אותי...אבל אני לא מתלוננת, מעניין לאן נוסעים, איתו כל יום הפתעה חדשה...יש...דרך הטיילת....שומר עלי, לא מעייף אותי, לא מריץ אותי מאוד, למרות שאני יכולה אבל יש לו חיבה אלי רואים...למרות שלא יחשוב ראיתי איך הגניב מבט המנייאק אל היפני הגדול מקס, אצל יוני במוסך...על מי הוא עובד, הבהמה יעיף אותו במטר הראשון, בקושי איתי הוא מסתדר ובנינו הוא לא מי יודע מה רוכב דגול, לפני הסיבובים מוריד גז, ולפעמים הילוך, שומר עלי עלק...הוא מ-פ-ח-ד....רגע זהו, נוסעים לעבודה, אני כבר מכירה את הדרך...עכשיו יחנה אותי על יד העמוד, אתמול דווקא היה לי מאוד מעניין, דיברתי עם הגרמני הגדול, והיפני המצולק, שירת במישטרה הגבר, ביס"מ! ויצא לגמלאות והרוכב שלו קנה אותו במכרז, שמעתי המון סיפורים מעניינים, דווקא עם המזרחיים הקטנים אני פחות מסתדרת, פשוטים כאלה וצעקניים...אבל הכל עדיף על הבידוד שהיית בו אז... לבד במחסן המאובק וללא אף אחד מסביב....היינה הוא חוזר שוב, שוב עפה המשמרת שלו מהר...עכשיו הביתה או טיול? בתקופה הקצרה שאני איתו כבר היכרתי את כל י-ם כמעט, רואים שהוא אוהב אותה, מכיר כל פינה....ורכב אספנות בה...וואו הוא עצבני...לפי סגנון הנסיעה...בטח שוב רב עם הבוס....הלו זהירות אני לא צעירה כל כך....לפעמים הוא מחליף אותי בטעות ב-R שהיה לו...זהירות בסיבוב.... רק 10 אינץ' אני נועלת...נכון, החלפת לי את שלושתם אבל ראבק, סינים קנית סינים, מה יש מישליין עולים קצת יותר אז מה? אני לא שווה את זה?.....תירגע.....אני יודעת מה לעשות... זהו...רק השתעלתי קצת, בכאילו! וכבר הקצב ירד....עכשיו הוא דואג....ממש היפוכונדר....והקלפטה הזאת אשתו מה מפריע לה שיטייל איתי בשבת? ילדים משפחה חובות...נו באמת לך תבין... גבר איטלקי אמיתי, היה בועט אותה מזמן....האמת, לא הייתי מחליפה אותו, למרות הכל הייתי יכולה ליפול יותר גרוע...הגענו הביתה, עכשיו יכסה אותי, יבדוק שבע פעמים אם נעל אותי כהלכה, מתערבים שיזרוק אלי מבט אחרון לפני המדרגות....רואים? אמרתי לכם...אם רק ירזה קצת יהיה מושלם עבורי-סופי
lokimonster
08-09-2020, 08:37
שושנים בעצמו סוג של נוסטלגיה
חבל רק שהוא לא רוכב כמו שהוא כותב.
:camera:
סופי ואני לא אוהבים נהגי מוניות, משאיות, ואוטובוסים. לא מדובר בגזענות לשמה, מדובר על שני תחומים שמפריעים לנו במיוחד. התנהגות בכביש, ואיכות החיים!
סופי טוענת, כי את נהגי המוניות מעניין דבר אחד, רווח קל! הנימוס, דרך ארץ, התחשבות בסביבה, ושמירה על החוק, רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב. כשם שהם בטוחים שאת הכבישים סללו במיוחד עבורם ושאר המשתמשים בדרך רק מפריעים להם להרוויח לחמם, כך גם צורת נהיגתם. הם יחתכו אתנו ללא התראה, יעצרו בפתאומיות, ויפתחו את הדלת מתחת לאפך בדיוק ברגע שלא תצפה להם. בקיצור סיוט, שומר נפשו ירחק. אחיהם הגדולים יפזרו חלקיקי אפר ופחם בשערך, (במידה ועדיין נישאר לך קצת) יוסיפו ניחוח לבגדיך, וישחירו ויזפתו ריאותיך. המרגיז ביותר, שאין איש פוצה פה ומצפצף. המצב מחריף שבעתיים כאשר אנו בטיול משותף, מנסים להשתלב בתנועה, מסים שילמנו בזמן, חובנו לחברה נפרט עד תום, ואפילו עשינו מעשי חסד פה ושם, אבל על הכביש, אנחנו כלום, כולם חוברים נגדינו, והמצב רק נהיה גרוע מיום ליום. נוסעים בכביש הפתוח, סופי מפמפמת בעליזות, נהנית למתוח אבריה, השמש הסתווית מחייכת אלינו, מחממת היטב את צינת הבוקר, אני נוהג בזהירות במשקף פתוח, נהנה לספוג את המראות, הצלילים והריחות, כחלק מהנוף, לפתע טרח...אפר, בדלי סיגריות, וקרעי חשבוניות, מכסות את פני, מהמונית שלפני עוד הספקתי לראות יד שעירה ושעון מוזהב, לפני שעצרתי בצד להתנקות... סתם יום של חול, בנסיעה שגרתית.
נוסעים, הכיוון מערב, אחד מאותם ימים בהם מדגדגת בלוטת החשק לצאת להרפתקה קטנה ולא מזיקה, כיוון שלפתע הקירות בבית סוגרים עליך, ונעשה כבד ומשעמם, הכלים נערמים בכיור, אבל בחוץ שמש ונעים והנוף מזמין, יציאה זריזה מהחנייה, ונסיעה לכיוון כביש הרכבת מזרח, שם מוזר, שניתן לפרויקט הכביש החדש שמחבר את השכונה בצידה הדרומי, עם שכונת תלפיות הישנה, ואזור התעשייה, וקובע גבול ברור בין השכונה היהודית לערבית. הכפר הערבי צור בהאר חולף על פני, כפר ערבי טיפוסי שהמודרניזציה כרסמה כל חלקה טובה בו, את בתי האבן המסורתיים היפיפים, אלה שנתנו לבתים הערביים את שמם המפואר, את הכיפות העגולות והמרפסת על הגג, בהם מטפסת הגפן העתיקה ומצלה על היושבים בה בימי הקיץ הלוהטים, החליפה הבניה המתועשת, ללא תכנון הוד והדר, שטחים חקלאיים נרמסו ביד גסה, ואת עצי הזיתים, התאנים והטרסות, החליפו שיכונים רבי קומות מכוערים, אפילו המסגדים החדשים שצצו בכפר, אינם כתמול שלשום, את קולו הצרוד של המואזין הקורא לתפילה, מראש המגדל, החליפה מערכת הגברה משוכללת, שממררת את חיי השכנים היהודים,את כיפות הצריחים הירוקים, מקושטות היום נורות ירוקות המאירות אותן באור נאון זרחני ותאורה פסיכדלית. העליה קשה לסופי, ואני מוריד הילוך, מלון דיפלומט מימיני, והקונסוליה האמריקאית שנבנית ומוחקת זכר גדול לילדותי המאושרת בברכת גני יהודה ומטעי הפרי של קיבוץ רמת רחל. עוברים מתחת לגשר המחבר בין שכונת ארנונה לקיבוץ, אריות המתכת, משני צידי הגשר, מחייכים אלינו, ומספרים את סיפור האריות בירושלים, העתיקים והחדשים, שירושלים מלאה בהם, הטיול בעקבות האריות בירושלים ממלא מסלול המקיף יום שלם, ותופר את ירושלים העתיקה והחדשה, כאחד, מעניק לחובבי הצילום ונוסטלגיה מתנה בלתי נשכחת. אדום ברמזור, מבנה הפיל-בוקס, שריד מנדטורי לתקופה אחרת, עומד ניצב כשומר על הצומת החדשה, שקמה לה לפתע, עדיין מופתע מכך שיד עלומה הזיזה אותו מהמקום בו ניצב במשך שנים, עת שירת בשרות הצבא האנגלי כעמדת שמירה, שנים לאחר שעזבו הבריטים את הארץ, שימש כמחסן וכשומר הברז הראשי של המים, לקיבוץ רמת רחל ומטעיה, עד שהוכרז כמבנה לשימור, והוזז ממקומו לטובת הפרויקט, ובכל כמה שנים מחליף הוא צבע, על פי שיגעונותיהם של פקידי העירייה השונים. ממש מימין גר אדם מיוחד, המחזיק תדיר ברשותו כמה וכמה כלי אספנות ממנועים, שבשעתו לא היה מוכן לשמוע ממני שום הצעת מחיר לגבי ה-MG השחורה שלו, השמועה (המבוססת) מספרת על מנוע שרירני וקושרת לרכב אגדות אין ספור, שרק אדם אחד, יכול להזים או לאמת (...), נוסעים לכיוון קבר רחל, חולפים על פני המנזר, שממש מולו, עדיין עומדות חורבותיו של מנזר הקדום יותר, בתקופה אחרת, היה כאן ישוב מפותח ודרך המעבר העיקרית לכיוון בית המקדש, לבאים מבית לחם וחברון, בתקופה האחרונה נחשפו במקום, עשרות רבות של אתרים וממצאים קדומים, רצפות פסיפס, ואמת מים קדומה שהובילה בפרויקט הנדסי משוכלל, מים, מברכות שלמה לעולים לרגל ולעיר דוד, בהפרש גובה של חצי מעלה לאורך עשרות קילומטרים, ולחשוב על כך שהיום, לא מצליחים עובדי העירייה, לנקז את המים שמצטברים אחרי הגשם הראשון בכבשים ובצידי הדרכים. השמיים נעשים קודרים יותר והשמש נעלמה, שולח יד לעבר הפנס הקדמי לוודא שהאור דולק, אכן דולק, בכל עוצמת ששת הוואטים שלו, מאיר ומכסה את הכביש על פי עוצמת הגז, הרוח המכה בפנים קרירה יותר, וחודרת את המעילון הדקיק ששמתי עלי, טיפות הגשם הראשונות לא ממש מפתיעות אותי, סתיו עכשיו, וזה צפוי, כשהגשם הופך לכבד יותר, זה הרמז שצריך לחזור, פניה הדוקה וחזרה זהירה לכיוון הבית, הנסיעה הופכת לכבדה משהו והסיבובים זהירים, הכבשים עדיין לא נשטפו כהלכה, וקיימת סכנת החלקה, האמת ממש לא רציתי לבדוק את יכולותיהם של הצמיגים הסיניים החדשים. ריח הגשם הראשון, מעורבב באבק ואדמה רוויה, ירושלים, סתיו 2006 סופי אני והגשם הראשון.
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/1561475002_.JPG.90b36ceaa9b1f2eac73c9de954a890b2.J PG
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/1944457342_.JPG.c055f350b6ffeb1ed0d776640d32ab62.J PG
אלפא? סוד??
כזאת שהדיסקים הקדמיים היו מורכבים על הציר ולא בתוך הגלגל?
נוסטלגיה...
ירושלים של חורף, אין עליה, נצבעת בכל פעם בצבע אחר, משחקי האור והצל של השמש והעננים יוצרים צורות שונות ומשונות במבנים, בחצרות, האוויר הנקי אחרי הגשם, והריח, זר לא יבין, את ירושלים לא רואים את ירושלים מרגישים. שש וחצי בבוקר, עשר דקות הביתה, טוב רבע שעה, הכביש רטוב. ממערב ענן שחור כבד מתריע בפני על הצפוי לבוא, ואני חרש, בדיוק כמו שסירבתי להקשיב שהציעו לי טרמפ ברכב הביתה, מניעים, ההתנעה קשה יותר משהגיעו הימים הקרים, צ'וק בלבד כבר אינו מספיק וצריך אורך רוח וסבלנות בכדי להניע, לוקח לה גם יותר זמן לגב' להתחמם',זניח. יציאה לכיוון רח' חשין בסיבוב שמאלה סופי מגמגמת, רמז למיכל שהתרוקן, ובאין ידית ברז דלק לא יעזרו כל הניסים שבעולם, עוד קצת חמודה תחנת הדלק, סופי אוזרת כוחותיה אני ממתן את הסיבוב ביד ימין, עוברים על פני תחנת דלק "דלק", מצטער מאמי לפה לא נכנסים יותר, רק סונול, או פז, מתוך האפרוריות וטיפות הגשם הראשונות, נשלחת קרן שמש מהוססת אחת ומאירה את מגדל י.מ.ק.א באור זהוב,
המגדל שזכה באור הזרקורים, מותח אבריו, מבריק בניקיון כתליו הרחוצים מגשם, מתגאה בייחודו. הסך הדעת שפגע בי למראה הנהדר, גורם לי לפספס שלולית גדולה, הגלגל הקדמי כבר בפנים, אסור ללחוץ ברקס, גז גז עוד גז, אני שומע קול מהעבר מהדהד בקדקודי, ורואה בעיני רוחי את מדריך הנהיגה ההולנדי מסמן לי בידיו, גז, הפתרון האולטימטיבי שלו לכל בעיית אחיזה, כן נתתי בגז, הקדמי גישש לו קצת מחפש אחיזה, האחורי חבר למאמץ וסייע להוציאו מהבוץ, קצת דרמה בגלגל האחרי כשפגש את המים והצלחנו להתייצב, קצת נרטבנו, ירידה ברח' קרן היסוד, גן הפעמון מימיני, וכניסה לתחנת הדלק, בעת התדלוק נפתחו ארובות השמיים, וברד החל לרדת...הביתה הגענו רטובים עד לתחתונים-היה כייף
נפל דבר, וסופי אינה כתמול שלשום, בהתחלה לא יכולתי לשים את האצבע על הבעיה, היא נוסעת ונוסעת, אינה מתלוננת על שגאונותי, אהבותיי, ומשובותיי, שותפה מלאה ונאמנה לכל תעלול, אבל...אפס משהו חורק, בתחילה קשרתי זאת למזג האוויר שהשתנה, אח"כ לבעיית הדלק שהתגלתה בתחנות, קללה? עין הרע?
לבסוף החלטתי לעשות מעשה, קניתי ספרי גריז איכותי, ווקס, וניצלתי את אחד מימי השמש האחרונים לעונה, אספתי כוחותי והורדתי את ארגז הכלים הכבד, והקדשתי כמה שעות, לנסיכתי, ראשית גורזו ושומנו כל המכלולים המכניים, כבלים, גז, גומיות הבולמים וצירים, שנית נוקתה מערכת ההצתה והפלטינות, בספרי ניקוי יעודי ולחץ אויר, הפלאג פורק נוקה והוחזר למקום לא לפני ששימנתי הברגתו בשמן מנוע חצי סינטטי, חוטי החשמל קיבלו הגנה ובידוד כהכנה לימים הגשומים, הגוף החטוב נוקה הוברק וקיבל מעטה וואקס. הברגים הושלמו וחוזקו. והקרבורטור כוון שוב. השינוי היה משמעותי, וסופי חזרה לשיר ולנגן כקדם, זריזה יותר, מהירה יותר, והכי חשוב קלה להתנעה ותפעול, התלונות, הנקישות, הרעידות והחריקות פסקו, והחיוך חזר לפנים. במחשבה לאחור, הרי במשך החודשיים האחרונים, פרט לנסיעות יום ימיות ומילוי דלק, לא הייתי צריך לעשות כלום, עוד 400 ק"מ התווספו לספידומטר, ולחיינו המשותפים, אז מה הפלא שהרגישה מוזנחת, ופשוט ביקשה קצת תשומת לב, נסיכה איטלקית ומפונקת, הנסיכה שלי
אמש הוקפצנו סופי ואני לעבודה מיום החופש שלנו, בעקבות הפגנות החרדים בי-ם. השבת הייתה אביבית ושוטפת השמש, שגרמה לנו צביטה בלב על טיול האופנועים שהתבטל לו, וניצלנו את הזמן לסיבוב מהיר בכבישה השקטים של י-ם, ירושלים של שבת אינה ירושלים של חול, השקט הזה שיורד עליה מהמולת יום השישי, החל משעות הצהרים המאוחרות, ריחות הבישולים העולים מהבתים... והכי חשוב התנועה שמידללת לה, לא מדובר על עצירה כללית של התנועה, אבל נפח המכוניות הנעות בכבישים יורד בצורה משמעותית, וניתן ליהנות מרכיבה רגועה ונינוחה, ללא צורך להילחם על חייך בפקקים, בצמתים וברחובות, ישנם שעות, בעיקר בחורף, בהם את מוצא עצמך נע כמעט לבד בכבישים, מתפללים עטופים בטליתות, חובשי כיפות ולבושים בגדי שבת וחג, משפחות משפחות נעות ברגל על המדרכות, ודומה שאפילו הרעש התמידי האופף את חיינו, מנמיך ראשו לקדושת השבת. אי אפשר לטעות, וגם אם התבלבל לך מניין הימים בלחץ העבודה, ניתן תמיד על פי התחושה להשיבו על כנו. יצאנו לעבודה בטרם צאת השבת, במסלול הקבוע, תוך התבוננות וצפייה בשינוי העובר על י-ם במעבר שבין הקיץ לסתיו המאוחר. ומאוחר באותו לילה חזרנו הביתה, החושך שירד מוקדם והקור, הבריחו מהרחובות את אלה שלא היה לה מה לעשות מחוץ לבתים החמימים, ואילו אלה שנשארו מיהרו לחזור לבתיהם על מנת לקבל את יום העבודה הראשון של השבוע, כך או כך הכביש היה פנוי ויבש עדיין, מנועה של הסופי שהלך והתחמם ככל שרבו הק"מ הגיב בעליצות, לכל סיבוב ידי הימנית, החושך גרם לנו להאמין שאנו נוסעים מהר יותר ממה שנסענו באמת, בתיה, מגדליה ומסגדיה של י-ם, מוארים בלילות ומבליטים מתוך החשכה את גדולתם ייחודם ויופיים, וכל נסיעה כזו בלילה היינה חוויה בפני עצמה, למי שאינו מפחד מהקור, מהנסיעה, וליבו פנוי ברגע זה ליהנות מיופייה, מצפה עושר רב. עשרה קבין של יופי ניתנו לעולם, תשעה לקחה י-ם.
בןהלאמשחיז
09-09-2020, 11:40
אתה כותב על ירושלים בסתיו, אתה מוכן גם להביא קצת סתיו? קצת קור טבעי בבקשה.
אם לא אז תכתוב על נסיעות החמסין שלך בבקשה. כשאתה יורד מהאופנוע מזיע, שהכפפות נדבקות ואי אפשר ללבוש אותן שוב.
"קיץ אינדיאני" זה המושג שכאן בירושלים בשנות השבעים נהגנו הילדים לכנות ימים כגון אלה, שמיים בהירים כחולים כמו באמצע הקיץ, ללא ענן בשמיים אבל השמש משקרת, קר, ולא סתם קר אלה ממש קור חודר לעצמות, מי שלא מצויד כהלכה פשוט קופא, ומרגע שהשמש נעלמת אז מתחיל הסיוט האמתי. בימים כאלה, בולטת הנדסת האנוש הגרועה של סופי, אל מול הפשטות המכנית, מוקצנת בעיית הנדסת האנוש, בימים אלה בלבד, קינאתי יוצאת אל בעלי הטוסטוסים האוטומטיים, הם מכונסים להם בבטחה ובחום בכל שכבות הביגוד שעולה בדעתם, נדרשים רק להשתמש בידית המצערת, ובברקס וזהו, ואילו אני, נאלץ לאסוף את כל יכולות הקואורדינציה הגמישות והטכניקה, בדומה לרקדנית בלט, אלה שבמקום בגד הריקוד ונעלי הבלט, אני לבוש בחרמונית וכפפות מסורבלות. החלפת ההילוכים קלאץ וגז ביניים, בירושלים העסק עוד מסתבך כי בנוסף לעליות והירידות שאיש לא יודע עדיין מה יש יותר, גם מס' הרמזורים בי-ם רק הולך וגדל וזה עדיין לפני בוא הרכבת הקלה. נהיגה ותפעול של רכב כזה משולה לניסיון לשלוף קוצים של סברס מהתחת עם כפפות איגרוף...והבעיה הכואבת באמת היא נושא העצירה, מי שמצליח לעצור ווספה בבלם הקדמי יזכה אצלי בתואר יקיר ירושלים לדורותיו, ואין כל בעיה בבלם, לדעתי הוא אפילו המקורי שהגיע מהמפעל ומעולם לא הוחלף כיוון שהוא עדיין חדש...והבלם האחורי לחיצת חירום נועלת את הגלגל בצווחה שאפילו נהגי הסמיטרילרים לא היו מבישים בה, אבל על סופי זה בכלל לא עושה רושם, היא מאטה בעצלתיים זמנה בידה ולא ממש מעניין אותה הדביל שלמעלה שמנסה למנוע פגיעה ברכב זה או אחר. בקיצור אנחנו כבר ממש מתגעגעים לימי האביב והקיץ ולנסיעות הרגועות והבטוחות יותר, אבל שלא תבינו לא נכון עדיין מטיילים ונוסעים בכל רגע פנוי כבר כמעט 2400 ק"מ ביחד ללא בעיות מיוחדות.
היום טיפסנו סופי ואני בפעם הראשונה את עליית הקסטל, ואל יהיה הדבר קל בעיינכם, עליית הקסטל היא עלייה מיתולוגית בפני כל ירושלמי, היא המחסום הפיזי האחרון בינם לבין שאר העולם, עברת את הקסטל, משמע מעכשיו אתה רחוק מהבית וכל העולם קטן עליך, לילות שישי ארוכים בוזבזו על ויכוחים ומיריבות, הרכב של אבא של מי מי גומר את הקסטל ברבעי ב-100 קמ"ש, עשרות אופנועי 50 CC שפכו נשמתם האומללה בעלייה על מנת לאפשר לבעליהם המאושרים ליראות את מספר הקסם 100 בספידומטר בירידה חזרה, עליית הקסטל היhתה המבחן האולטימטיבי לבדיקת רכב לפני קנייה בכדי לבדוק את "מצב" המנוע, וכוחו, ובירידה מהקסטל המתין לכולם ה"סיבוב" זה שהפריד בין הילדים לנהגים, שלט ההאט הגדול באדום, שגרם לנו ריגוש וחלחלה כאחד וסיפק עבודה רבה לפחחים ולבית החולים הקרוב, עין כרם...לכן העלייה היום הייתה ירית הפתיחה המשמעותית הראשונה, ליציאות משותפת שלנו למקומות רחוקים, וניפרץ המחסום הפסיכולוגי שלי, כיוון שלסופי הדבר לא הזיז (טוב אולי פרט לכמה ברגים נוספים ששחררו עצמם שוב.) אבל לא נקדים מוקדם למאוחר, לפני כשבוע ביקשתי מידידינו אבי נ. להכין לי תיבה שתתלבש על סבל הווספה בטיולים ארוכים, לצורך סחיבה של מיכל דלק נוסף, למניעת היתקעות ללא דלק, ושאר אביזרים ראויים לטיול. הקופסה שהייתה אמורה להגיע למפגש שישי, התעכבה ומישהו העביר לי אותה, למוצא עילית היום בבוקר, תירוץ נהדר בשבת נוספת של "קיץ אינדיאני" לטיול והרפתקה, מעיל הדיינז הנאמן נלבש כפפות חורף ונעליים גבוהות והופ אנו ממריאים לכיוון היציאה מהעיר, ירושלים של שבת בבוקר, תנועה דלילה ואין תור ברמזורים, חיש מהר אנו מוצאים עצמינו על כביש בגין, שהוא למי שאינו מכיר האיילון של י-ם, דרישת שלום אחרונה לשלט ברוכים הבאים לי-ם שבמתכונתו הנוכחית מתאים יותר לכניסה לחנות לחיקויי מותגים, מאשר לעיר בירה, ואנו כבר בירידות החוצה, אני משתדל שלא להיות קבוע עם ידית המצערת זמן רב, על מנת שהמנוע יקבל שימון משתנה גם בירידה, מס' רכבים שחולפים אותה מגיבים בצפירה למראה סופי, וחיוכים מבעד לחלון, עוברים את מבנה הבית האדום, קדימה יקירתי אני לוחש לה, עזרי עוז אספי כל סוס שתמצאי וקדימה אני משתדל להגיע לעליה בכל המהירות שהצלחתי לצבור, הכביש פנוי ואני בוחר את קו הפנייה הנכון, גז פתוח עד הסוף הטיה, עוד הטיה יופי ועכשיו הזדקפות, תיקון קל לימין ומתחילים לטפס עדיין ברבעי, תחילת העלייה רעש המנוע עוד נישמע נהדר, אוזני זקופות לשמוע כל רמז לבעיה, או שינוי צליל, הטורים מתחילים לרדת, אני מחליט שלא לאמץ את סופי ונותן להם להמשיך ליפול על חשבון המהירות, שליש מהעלייה כבר עברנו, מבט מהיר לכיוון האגזוז לראות מצב פליטת העשן, יוק אין עשן השמן האיכותי עושה את שלו, עדיין זכורה לי העלייה הקודמת שלי עם הג'אווה במקום זה כבר הוזנקו כונני היחידה לאיכות הסביבה, בגלל מיסוך עשן שפלטה הג'אווה האומללה, סופי לעומתה יכולה להצטרף לגריין פייס, עכשיו כבר אין ברירה, מוריד לשלישי הקצב שוב עולה ומחט הספידומטר מצביעה באופטימיות יתרה על הספרה 60 כן...בטח, החלפה לרביעי רק בכדי למצוא עצמי כעבור כמה מטרים נוספים, מחזיר לשלישי , שויין שלישי 60 קבוע עד לסוף, לא לאמץ את המנוע יותר מדי...כמה דקות מאוחר יותר אנו כבר ברמזור לפניה לקסטל על הגשר, סופי מפמפמת ברגיעה בניוטרל, כאילו כל ההתרגשות אינה נוגע לה כלל. יורדים לכיוון מוצא עילית, כביש שבע האחיות אחד הכבישים שהכי מזכירים בארץ את הכבישים באלפיים, לא באיכות הכביש לא נגזים, אלה דווקא באיכות הסיבובים המהדקים ומתכנסים לתוך עצמם, צריך להיות רוכב טוב ואם כלי נהדר על מנת להפגין ביצועים בכביש זה, האמת כבר מזמן שכחתי לבקר בו, שבע האחיות משול לשבע הסיבובים שבו, מומלץ לכל חובב רכב. הגענו, אוספים את הקופסה וקושרים אותה לסבל ש סופי, ויוצאים שוב לכיוון ירושלים, היציאה כמה מאות מטרים לפני סיבוב מוצא השתלבות בתנועה ומתחילים לעלות הסיבוב מקבל משמעות חדשה, כאשר רוכבים עליו בדו"ג ומשתלבים בין המכוניות המהירות בסיבוב, טוב הפעם צריך להשלים עם זה שאהיה איטי מבין כולם בסיבובים, לפחות נהנה מהנוף, חצי שעה מאוחר יותר בכניסה לבית,אני מביט בגאווה בסופי זהו עשית את זה, עכשיו את כבר ירושלמית עסלית
החתולים הירושלמיים הם זן אחר לחלוטין, ואין לבלבל אותם עם חתולי הבועה התל אביביים המפונקים, הניזונים מסושי, ומוקצ'ינו. החתול הירושלמי הוא שורד קיצוני, בכל רמ"ח אבריו ושס"ע גידיו. בימי החורף הקרים החתול הירושלמי מכפיל את גודלו, מגדל פרווה סמיכה להגנה מהקור, וניראה מאיים לא פחות מבן דודו הנמר הסיבירי, יש להם לחתולים אין ספור שיטות חימום, שהיו גורמים לכל ההומלסים בעולם להוריק מקנאה. ולמה אני מספר לכם כל זה? בחודשיים האחרונים, אימץ את סופי חתול כזה, והרשה לי בטובו להיות עד מהצד ומליץ יושר על כושר ההמצאה וההישרדות שלו. לסופי כידוע שני כיסויים, האחד כיסוי חג ומועד, חדש שניקנה ביומה הראשון אצלי, בצבע כסף המתקפל לכדי כדור קטנטן היכול להיכנס בנקל לתא הכלים, הכיסוי הזה מלווה אותנו תמיד בכל הטיולים והמסעות, לצורך כיסוי זריז, על מנת להעלים את סופי מידיים חמדניות ועין הרע. השני שימש במקור לכיסוי זרוע מכאנית גדולה של באגר, נפל ממשאית ואומץ על ידי, עבר מספר התאמות הכרחי, גומיות מתיחה, פתח להעברת השרשרת וכו' אולם מכיוון שהכיסוי לא תוכנן במקור לממדיה של הווספה הוא מכסה את סופי עד גובה הגלגלים בלבד, הכיסוי הזה משמש אותי בעת קשירת של סופי ע"י הבית, ומונע חדירת גשם בצורה מושלמת, ברם, עוביו וגדלו אינם מאפשרים לי לקחת אותו לכל מקום ולכן כאשר אנו יוצאים לדרך, הכיסוי הנ"ל נישאר מאחור. באחד האמשים כאשר הגעתי בבוקר לנסיעה, הפתיע אותי החתול בשעה שקפץ לפתע מתוך קרביה של סופי והפחיד אותי למוות, הנ"ל בחר להתמקם במשטח הרגלים של סופי על שטיח הגומי המבודד, כאשר הוא מוקף בחום המנוע שנישמר בכיס האוויר של הכיסוי ומוגן מהרוח הגשם והקור! לאט לאט התחלנו להתרגל אחד לשני הוא למד לזהות אותי בבוקר כשאני מגיע, יוצא לו באטיות מתוך הכיסוי, מתמתח שולח מבט מזלזל לעברי ומתרחק לטווח ביטחון, הדבר הכי מעניין הוא שהחתול הנ"ל למד לזהות אותנו גם בבואנו, והוא נעמד לו, במרחק יריקה, ממתין לי שאסיים את טקס כבילתה וכיסוייה של סופי, שולח בי מבט אומד, בודק שאכן התרחקתי מספיק והופ הוא מוצא לו את הדרך פנימה. וסופי? לסופי לא ממש אכפת, להפך עכשיו יש לה עם מי להעביר את הלילות הקרים...
הקשר בין האדם למכונה, המהות, ההבנה, התובנה, מה מחבר את היצור הרכרוכי האורגני שבנוי מ-80 אחוז נוזלים, למכונה שמסיעה אותו, הבנויה ממתכת ופלסטיק, ולמה היא מעסיקה אותנו את מחשבתנו, גורמת לנו להתנהג לא פעם כילדים קטנים, לפנטז עליה, לחשוק בה, לאהוב אותה כאילו הייתה בשר ודם? אני לא מדבר על המסר שהיא מעבירה על בעליה, על התדמית, השאיפות, אני מדבר על הקשר היום יומי שלנו איתם, לא מזמן קראתי על אחד מיצרני הרכב הגדולים והנחשקים בעולם שיצר את ספינת הדגל שלו, בצורה כזו שאת מכסה המנוע לא ניתן לפתוח אלה רק במוסך, במילים אחרות המסר לנהג, אתה אל תיגע, תן למומחים לטפל בה, בין רגע ידעתי שהיא ואני פסולי חיתון. שהרי מהות הקשר ביני ובין סופי שאני יודע בדיוק מה מניע אותה ואיך היכן נקודת החולשה שלה, ומה אני כבעלייה יכול לעשות על מנת שיהיה לה יותר טוב, סופי תוכננה במקור עם מקום נרחב לכלי עבודה, הגישה למנוע ולמכלוליו פשוטה וברורה ובספר הטיפול המקורי שלה מס' רב של המלצות לתחזוקה מונעת וטיפים לחילוץ למקרה הצורך, ההכרות עם המכלולים גם עושה אותי נהג יותר טוב ומאפשרת לי לנצל כל חלק ברכב בצורה המיטבית שלו, חלק ניכר מהדרכת הנהיגה שעברתי השתייך לתחום המכניקה של הרכב, מעולם לא בצעתי בפועל אוברהול לרכב, או חילצתי בולם תקוע, אבל תמיד ידעתי לאבחן או לזהות חלק תקול או בעיה ברכב, ידעתי להגיד למכונאי בדיוק היכן הבעיה ומה לא בסדר ברכב, ומעולם לא נתקעתי או הייתי זקוק לשרות חילוץ כיוון את רוב החילוצים עשיתי בעצמי ובאלתור, עצם ה"משחק" במנועה של סופי הפרוק וההרכבה קרבו אותנו אחד לשני, למדתי מהיכן לצפות לבעיות וכיצד להיזהר או להימנע מהם, והאמון והביטחון שנוצר מאפשר לי נסיעה בטוחה ורגועה, המרחקים גדלים, והיא הולכת ומשתבחת מיום ליום, בתחילת דרכנו עמדה צריכת הדלק על משהו שערורייתי של ליטר לכל שמונה עד עשרה ק"מ והיום לאחר החלפת הדיזה ניקוי ותאום המנוע כיוון הפלטינה עומדת על 25 ק"מ לליטר, ועוד היד נטויה, עדיין לדעתי צריך דיזה קטנה יותר, גם המנוע השתפר אחרי ניקוי וליטוש ואני נדרש פחות ופחות להילוכים הנמוכים יותר העליות נראות יותר ויותר מזמינות, והחיים נחמדים מתמיד, שאר המכלולים זוכים לטיפולים תקופתיים סדירים, ומשתפים פעולה, והחיים המשותפים הופכים נוחים יותר ויותר, ללא הכרה של המכלולים הנ"ל דומה כי הקשר שלי איתה היה דומה יותר ליחס שאנו נותנים למקרר שלנו בבית, הוא שם הוא עובד ו....זהו בערך, עדיין בכל המפגשים שהייתי לא פגשתי חבר מועדון אחד שמתלהב מהמקרר שלו, או יודע את מפרט המנוע שלו לאשורו....או שאני טועה?
אחשלו אתה כישרוני בכתיבה, רק נסה לרווח בין משפטים ופסקאות כי בלוק טקסט דחוס בלי אוויר די מפריע לקריאה.
יום רבעי לפנות בוקר, הבזק אור מסנוור מעיר אותי רגע לפני הרעם החזק שבעקבותיו, מבט מטושטש לשעון,
דקה לחמש, צריך לקום, החזאי מבשר על צפי לשלג בי-ם, רגע של התלבטות, לא אם ניסע לעבודה עם סופי או לא,
אלה אם נלבש את החרמונית או חליפת הסערה, לפי הקור חרמונית.
מתלבשים בזריזות, בודקים היטב שהכל נימצא בהישג יד ויורדים למטה, גשם עז מקבל את פנינו, ריצה מהירה לכיוון סופי,
הכיסוי ספוג בגשם, סופי יבשה, בגלל הגניבה של הכיסוי הקודם ניקשר הכיסוי החדש במנעול קומבינציה, למניעת גניבה נוספת,
(האמת יותר בכדי להשתיק את המצפון שלי, מאשר מניעה אמיתית) כמובן שאין סיכוי אמיתי לראות את המספרים
בחושך שמסביבי הפלאפון הנאמן בא לעזרה, ובעזרת התאורה נימצא הקוד המבוקש, עכשיו קיפול מהיר קסדה צ'וק כפפות....
השמאלית נכנסת בלי בעיות והימנית מסתבכת, הרטיבות של היד הפכה את הבטנה בתוך הכפפה
ואי אפשר להכניס את היד, הערכת מצב מהירה, מביאה אותי למסקנה אחת ויחידה נוסעים רק עם כפפה אחת!
סופיי מפמפמת בעליזות וממתינה בקוצר רוח ליציאה, נוסעים הרוח והגשם מצליפים בפנים ואנו גולשים בין
השלוליות וזרימת המים בין המדרכות, הבורות הכביש עמוקים מתמיד והסיבובים וסימני הדרך חלקים,
נסיעה זהירה במסלול הקבוע, ד"ש רטוב וחלקלק לאתרים ולנוף ואנו בעבודה,
בסיום המשמרת מדווחים כבר על שלג בי-ם במרכז העיר עדיין לא, ממהר לצאת מהחנייה לכיוון מלון המלך דוד,
קצת לפני מגדל י.מ.ק.א תופסים אותנו הפתיתים הראשונים, מאה מטר אחר כך המראה כבר מרהיב,
השלג עדיין לא נתפס על הכביש אבל לא לוקחים צ'אנס, מצליח לעבור את הרמזורים מהר יחסית ובאזור ארמון הנציב
כבר אין שלג, רק גשם וקר.
בכניסה לחניה מתחלף הגשם בברד כבד, כל גוש שפוגע בפנים מכאיב מאוד, כיסוי זריז של סופי נעילה וקשירה
הדוקה, וזהו השלמנו את המשימה להיום.
טיפות רטובות מטפטפות מגחונה של סופי הצמיגים רטובים ונקיים, ורק היא לא מבינה על מה כל המהומה.
היום חלקנו כבוד אחרון לראש העיר של ירושלים, טדי קולק ז"ל, קצת לפני תחילת המשמרת הגענו סופי ואני לחניון לפני בית המשפט, וחנינו ממש בקצה שביל הגישה לרחבת העירייה, נושאי הארון בדיוק סיימו להניחו, לפני שראשוני האנשים החלו להתקבץ סביבו, ע"י חנה אדם מבוגר, בחיפושית חבוטה מודל 72 "בוקר טוב" ברכנו אחד את השני בנדנוד ראש, ונגשנו יחד לארון המתנו מס' דקות ויחד חזרנו לרכבים, הרכב אצלו במשפחה מיומו הראשון, אין הוא מתכוון להעבירו הלאה, ואינו מתכוון לתקנו, "ככה זה" אמר לי, "אנחנו ביחד שנים רבות, עברנו תקופות טובות יותר ופחות, אין לי שום כוונה כעת, בערוב ימי, לחדש את נעורי יפתי, הזדקנו ביחד וככה נישאר לעד" ובאותה נשימה הוסיף "חבל עליו, לא היה ולא יהיה עוד כמוה, יש דברים שאסור שיקרו" לקח לי רגע להבין שהוא חזר במחשבתו לארונו של טדי שזה עתה חלפנו על פניו, וקישר אותם לרכבו האהוב. "שלום איש צעיר" אמר נכנס לחיפושית, ונסע לו, דקה עוד המשכתי להתבונן במס' החיפושית שלו, שלא נשא את הכיתוב רכב-אספנות-אכן, יש דברים שעדיף שיישארו כפי שהם.
לפני שלוש שנים הייתי ברומא, חזרנו ברכב של חבר מכיוון פירנצה על כביש הטבעת שמקיף את רומא, כאשר לפתע צד את עיניי מטוס ישן חונה במרכז מגרש גרוטאות, כמובן שנסעתי לאתר את הכניסה למגרש זה, חלק מנהגי איטליה עדיין בטראומה מהדרך שעשיתי, ואין לחשוד בהם שהם בעצמם נהגים רגועים, אבל...המטרה מקדשת את האמצעים, נכנסתי לשביל והגעתי עד לשער הכניסה, בחור איטלקי חביב, שאינו מבין מילה באנגלית הכניס אותי פנימה והלך להכין קפה, תוך שהוא מלמל באיטלקית "שלי שלך, טייל כרצונך. או לך מפה בן ז...." אני לא מבין איטלקית. כמובן שבחרתי בתרגום המועדף עלי והתחלתי להסתובב במקום, דומה היה שמתתי והגעתי לגן עדן... עשרות אם לא מאות מכוניות ישנות החל משנת השישים המוקדמות ועד לאמצע שנות התשעים, עמדו זו על גבי זו בערימות רכבים שהיו נמכרים כאן כיד שישית מכאני מצוין מסטודנט לרפואה, שכבו להם בצד כאבן שאין לה הופכין, אברטים אסקונות דגמי ספורט שרק חלמנו עליהם בארץ התפוררו להם ללא דורש, תקנת הזיהום העבירה את כולם לעולם שכולו טוב, רכב ללא ממיר קטליטי לא הורשה לנוע ברומא, ולכן הושלכו לכלבים, העברת בעלות באיטליה יכולה להגיע לפעמים לרבע ממחיר הרכב ולכן לא משתלם להם לקנות רכבים משומשים. לכן השינוי הזה לא באלי כהפתעה ולא ירחק היום וגם פה יחוקק חוק דומה בגלל המנועים החשמליים.
לכל הרכבים שלי יש נשמה, שאני מספר את זה לאנשים, חלק מרימים גבה, חלק מתרחקים במהירות, וחלק מחייכים. הסיפור שלי עם כל הרכבים שלי מתחיל הרבה לפני הרכישה, מבט מקרי, רכב מוזנח, מודעה בעיתון ואני מגיע, בפעם הראשונה לבד, מקיף אותו מכל הכיוונים מתבונן בו, מקשיב לו, ואם יש חיבור רק אז מדבר עם הבעלים, רכב נוצץ ומושלם לא עושה לי את זה, דווקא החולים העיוורים והפיסחים כן, צריך שיהיה לו משהו לעשות בו על מנת שנתחבר, אחר כך באה הנסיעה המשותפת הראשונה, המשמעותית ביותר, בנסיעה הזו הרכב מספר לי על כל הבעיות והצרות שלו, ואם אני מקשיב טוב, שום דבר לא מתפספס. אחרי שיחת הנפש הזו אני כבר יודע אם תהיה לנו דרך משותפת, או לא. רכב שלא מתקשר איתי יאלץ למצוא לו בעלים אחרים, היסטוריה עשירה, משפחה מכובדת, רקע ספורטיבי הם בונוס ולא הכרח. כי אני אוהב גם את הכבשים השחורות במשפחות. אין לי גם בעיה של גזע דת או טעם, גם דגמים שיצא להם שם רע, ימצאו אצלי בית חם, אם ידעו לכלכל מעשיהם בתבונה. עם סופי הסיפור היה שונה, את סופי שידכו לי בתמונת אינטרנט והתגובה הראשונה שלי הייתה לא...אבל במבט שני ושלישי דווקא שיניתי את דעתי, גם המפגש הראשון שלנו אחרי הפגישה העיוורת היה כישלון מוחלט, חצי דקה אחרי שהנעתי אותה בפעם הראשונה כבתה, וסירבה להידלק שנית, והלכתי לישון ברגשות מעורבים. אבל היום מקץ כמה חודשים 3500 ק"מ משותפים, יישור קו אנחנו בלתי מופרדים, השעות הימים הנסיעות והחוויות המשותפת מתרבות, ודומה שלמדנו להכיר אחד את השני.
העכבר ששאג, כנראה בעקבות זה שכתבתי שסופי לא עושה בעיות, אז היום לאחר יום ארוך ומתיש, בקור מקפיא בבית חורון, חזרתי הביתה, קצת לפני העלייה לכביש הטיילת הרמזור אדום, אני מישר קו עם קוריאני נוצץ, ושיננו מחכים לרמזור, סופי רוצה קצת להשוויץ, אז ביציאה היא מרימה גלגל, לא משהו לרוץ לספר לחברה אבל עדיין... כשנים שלושה מטר אחרי זה, הקוריאני המניי....נעלם, לפתע מצד ימין שלי אני שומע שאגה מקפיאת דם בסגנון הארלי, המוזר בעניין שהיא הולכת ובאה על פי תנודות הגז של סופי, עצירה זהירה בצד והבעיה מאובחנת מיד, האגזוז השתחרר בנק' החיבור לראש המנוע, עד לבית, כבר כל השכונה כבר ידעה שהגעתי, יש עבודה למחר.
Tribalmistyc2
11-09-2020, 15:20
כתיבה טובה.
TundraOG
11-09-2020, 23:36
כתיבה מעולה. תמשיך להעלות. הקהל דורש גם איחוד מרגש עם סופי בסוף הסיפור.
תודה
הרצון התמידי והחיפוש אחרי האפשרות להרוויח עוד כמה כוחות סוס העלה בי את השאלה, עד כמה, עד לאן, וכמה נמוך לרדת? המחשבה פגעה לי בעצב חשוף, כרייסר בעברי וחובב מהירות ונהיגה, התחושות והעוצמות שבעת הנהיגה על סופי, הן אחרות לגמרי. כמובן שעיינתי בעשרות אפשרויות למצות את מנוע המקורי של סופי עד תום והשמות הנוצצים מאלוסי פיולי ואחרים כיכבו מעל מסך המחשב שלי שעות נוספות. עשרות סוגי בלמים בולמים ראשי מנוע גירים ואגזוזים התרוצצו במוחי הקודח, במיוחד בשעות הנהיגה וברגעים שאמרתי לעצמי שהייתי מאוד רוצה עכשיו עוד כמה סוסונים למטה במנוע, אם זו עולה וצפה תמיד ההכרה במהות הרכיבה על כלי שיוצר כאשר הייתי אני בן ארבעה בלבד, בפשטות שלו, ביעילות. דומה כי הפשרה האפשרית היחידה בין השמירה על המקוריות המשמימה והאטית, לבין הצורך והרצון למשהו קצת יותר אנרגטי, מוביל אותי בטבעיות לימיה הראשונים של הווספה ואל שנות החמישים והשישים העליזות, מסתבר שהרצון שפעפע ברוכבי האופנועים אז אינו שונה במאום מאלה של היום, ותמיד נמצאו משוגעים לעניין שמצאו אין ספור פתרונות והמצאות לנושא, כבר אז היו קיימים ערכות שלמות לשיפור ולעידוד העניינים, ויאגרה להמוניים אם תירצו...עיון באתרים לשיפורי מנועי הווספות, מציע היום, סט שיפורים קלאסי ממש כפי שנימכר אז בשנות השישים והשבעים והמיועד לכלים ששרדו ועדיין מעוניינים בקצת פילפל, היתכן שנמצאה הפשרה שתתקבל אצל חובבי השיפורים וחובבי השימור כאחד. (הערת מחבר מאוחרת-בשיחה עם חובב וספות איטלקי הוחלט להשאירה במצב מקורי מהרבה סיבות, רובן נוסטלגית).
אתמול יצאנו לנו לסידורים במרכז העיר, שעות העוצר מנווטות אותנו הרחק מהפקקים בי-ם וכך מצאנו עצמינו נעים במתינות במזג אוויר יפיפה לאחר הסערה האחרונה, ברמזור מול תחנת הרוח עמדנו ורציתי להתבונן בפעם המי יודע כמה בתחנת הרוח, שסיפקה תעסוקה לתושביה הראשונים של ירושלים מחוץ לחומות, כאשר לפתע ביני ובין התחנה הישנה חצץ אחד מאבירי הדו"ג הבכירים בארץ, האמת ששמעתי אותו הרבה זמן לפני שראיתי אותו, יבבה מקפיאת דם בישרה על בואו וצליל אימתני סימן לי על קרבתו אלי, המפגש בין הכלי המרשים ביופיו בשלל צבעיו, האדום לבן שחור אפור וכמות המתכות האקזוטיות והפלסטיקה החללית, גרמה לסופי להתכווץ ולהרגיש בוודאי כפי שהיה מרגיש אחרון הדינוזאורים עלי אדמות, שהיה פוגש באדם הלבן. הבחור הצעיר הרים את המשקף מקסדתו המפוארת, שעלותה בוודאי שווה לכל הסכום שהשקעתי על סופי עד היום ויותר, ושאל: "איזה מודל?" "69" עניתי במבלי לנסות ולהסוות את הגאווה בקולי, "יפה" אמר וסגר את הקסדה בנקישה, הרמזור לא הספיק להתחלף לו לירוק יציב והמרלבורו על גלגלים, נעלם לכיוון מלון המלך דוד, לסופי לקח קצת יותר זמן להתארגן ולצאת מהרמזור לדרך, המשכנו לכיוון העיר 400 מטר מהמקום הבחנו שוב בבחור, הפעם בצד הדרך עם מנוע כבוי, וארשת אובדת עצות על פניו, עצרנו, אלה מה?...מסתבר שהמנוע כבה ללא סיבה נראת לעין ומסרב להידלק, "טוב, אמרתי בו ניראה מה הבעיה" נגשתי כבקי ומבין עניין לתחנת הכוח המכונה מנוע בתחתיתו של האופנוע, האמת קיבלתי סחרחורת, על מנת להגיע לכל לאחד מהחלקים החיוניים ביותר לנסיעתו של האופנוע, יש צורך בפירוק של שליש אופנוע. כמובן שלרוכב עצמו לא היה מושג ירוק איך, ועם איזה כלים, והמברג החלוד של סופי לא ניראה לי מתאים לצורך העניין משום מה, לאחר רבע שעה, אחרי שנתנו למנוע להתקרר, בדקנו דלק, טוב לא ממש השעון הראה שיש, הוציא הבחור את כלי העבודה הטוב ביותר שלו, הפלאפון, והזמין חילוץ למוסך, ביקשתי שימסור ד"ש ליוני וסופי ואני המשכנו בדרכינו, במשך כל הדרך הרהרתי מה היה קורה אילו לא נכחדו הדינוזאורים מעל האדמה, אחרי פגיעת המטאוריט, ואיזה מקום היה לאדם בתחרות בניהם? וסופי? סופי שתקה כל הדרך עד לבית, והשתיקה הזו מצלצלת באוזני עד עכשיו.
הקשר הזה בין אדם למכונה, המשיך להטריד אותי במשך השבוע, בעבר נהוג היה לקבל עם הרכב שרכשת, גם ערכת כלים מפוארת, ככל שהרכב שלך היה יקר יותר, כך גם התהדר בערכה מפורטת יותר ואיכותית יותר. עם השנים הלכה וקטנה הערכה, לכלים ההכרחים בלבד, ולעתים גם זה לא. היום המגמה הפוכה, במכוניות מפארות אין לנהג גישה אמיתית למכלולי המנוע, והמחשב ברכב הוא המתריע בפני תקלות בעיות וזמן הגעה למוסך, מבחינתי אם אין אפשרות אמתית לנהג לחלץ את עצמו ממצב תקיעה בצד הדרך, יש כאן חיסרון גדול. אחד מההנאות שלי בשעותי הפנויות עם סופי הוא לפרק את החלקים לנקות אותם ולנסות לסדר שיפעלו בצורה המיטבית. מתוך ההיכרות הזו אני יכול גם לשער איזה חלק עשוי לעורר בעיות, ומה ניתן לעשות בכדי למנוע אותם, הקשר וההכרה האינטימית של המכלולים, הם שיוצרים את החיבור הזה והביטחון ששום דבר לא יתקע אותי בדרך מבלי שאוכל לתקן אותו ולהמשיך, והוא בעצם מהות הקסם. השעות שביליתי בטיפול במנוע, הגירוזים בנק' הנכונות, תשומת הלב למכלולים, ולברגים יצרו את הקשר ובנו מערכת יחסים של תן וקח, האופי הממזרי שלה מלמד אותי בכל פעם מחדש שדי בשבוע של הזנחה בכדי שאקבל ממנה איתות של חוסר שביעות רצון, בורג שהשתחרר, חריקה לא מזוהה, קושי מיוחד בהעברת ההילוך. ההכרה האינטימית הזו משפיעה גם על סגנון הנהיגה ותשומת הלב הכללית שלי, המשקף של הקסדה תמיד פתוח בכדי לשמוע בחצי אוזן את הצליל והרעשים האופייניים. הגוף התרגל לתחושות המיוחדות שהיא מייצרת. למדתי לדעת בדיוק את הנקודה בה היא דורשת להחליף הילוך בצורה האופטימלית, ובכלל ההכרה ביכולות ובחסרונות שלה לימדו אותי לנהוג אחרת מכלים אחרים. שמתי לב לדבר נוסף, כאשר הייתי מתיישב לרכיבה על ה-R שלי, הייתי יושב בתוכו, התחת בתנוחה פורנוגרפית בסיסית, והמבט! המבט של העיניים היה יוצא מהחלק העליון של הגולגולת כיוון המצח, אם מתסכלים לאופק האישון במרכז ב-R האישון מעל קו האופק לכיוון המצח, והסנטר דבוק לחזה-רצח בעיניים, בהראלי (ירום הודו) העיניים מתחת לקו האופק לכיוון האף, הסנטר גבוה, מאין מבט מזלזל שאומר כולם על ה-ז-- שלי...ומכאן נקבע סגנון הנהיגה! ואילו ברכיבה על סופי הישיבה גבוה בשתיים המבט ממוקם במרכז פנוי להתבונן ולקלוט את הנוף והמראות, כמו באופנועי תיור. אין בישיבה זו שמץ של פוזה או קרביות, היא מכתיבה לך את הסגנון וצורת הנהיגה, דורשת קסדת עור חצי משקפי צוללנים (גוגולס) ומעיל טייסים מעור. קצת מוזיקה איטלקית ברקע יפיפייה דקת גזרה מאחור ו....זהו
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/DSCF8552.JPG.62d712e30d285c55e0f57ad4313ff53f.JPG
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/1584185245_.JPG.77c840c812debc461311daa1a6110bb9.J PG
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/DSCF8598.JPG.5192f43a9bb347491b909a3e5344197a.JPG
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/1978035785_.JPG.c76eb26c72a9668904d1cdb531b61f6b.J PG
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/DSCF8580.JPG.90daada28446da5998f4908fa7560f59.JPG
גשם זלעפות, לא רואים ממטר, וכל שלולית בכביש מינימום תעלת למאנש, סופי עומדת בגבורה בכל זאת, יציאה מוקדמת בבוקר, ופגישה כואבת עם רופא השיניים, סופי ממתינה בסבלנות למטה, משם ממהרים לכותל, כוננות בעקבות החפירות בהר הבית, הנסיעה בתוך החומות תמיד מעניינת פי שתיים כאשר אני על גבה של סופי, ובתוך המנהרה הצליל של סופי מהדהד במוזיקה נפלאה, כמתוך סאבופאר ענק, אנשים מפנים לי את הדרך, אפילו השומר של הכותל מפחד להוציא אפו מחוץ לבקתה ומאפשר לנו להיכנס עד לנק' המשטרה ללא בעיות. סופי חונה מטר ממני וממתינה, לכל מי שעובר במקום יש הערה או סיפור מעניין 1930 אחרון השערים נסגר בהר הבית, הגשם לא הפסיק לרגע, בדרך חזרה למגרש הרוסים, כל הרמזורים אדום, בוחנים את עמידות החרמונית שלי. 0645 בוקר ערפל וחושך צלמוות לא רואים ממטר, כאילו מישהו מחק את הנוף והשתיל אותנו במצגת פוטושופ ענקית ברקע אפור חלק אני סופי וכל ה-6V של הפנס הקדמי, קצת לפני הבית על גבול מדבר יהודה התמונה מתבהרת קצת וקרן שמש בודדה מתחילה להאיר את הדרך, קר ורטוב, מתי יבוא כבר האביב?
תקלה (?) ראשונה, היום בבוקר, אבל ממש בבוקר, שרובכם עדיין הייתם מתחת לפוך ולתנור המחמם, החליט הספידומטר של סופי לפצוח בשביתה איטלקית, לאחר שהתעלמתי בהפגנתיות זמן מה, מרשרושים מכיוון הכניסה לשעון. להגנתי אומר שאף אחד לא פותח פנס ראשי בקור של ירושלים בשבועיים הכי גשומים בשנה, ולצורך הנסיעה מספיק לוח שנה ואין צורך אמיתי בספידומטר. אבל מספיק בתקלה זו בשביל לעצבן אותי על הבוקר. לפני כן הספקתי עוד לצבור 80 ק"מ ביום אחד, חלק גדול מהנסיעה בזוג! כשהגעתי הביתה לא היה לי ממש חשק לבדוק מה קרה לו ולכן יאלץ הספידומטר הנכבד להמתין עד שאמצא זמן עבורו.
היום זרחה שמש נהדרת בחוץ ולוח הזמניים שלי התפנה במקצת, וזה היה בדיוק הרגע לו חיכיתי בסבלנות. פרקתי את שעון הספידומטר ובדקתי את החיבור מאחור, תקין. פתחתי אותו על מנת לבדוק את מצב הכבל הפנימי, גם הוא היה במקומו...מוזר, משיכה קלה של הכבל מתוך השרוול פתרה את התעלומה, הכבל קרוע! זהו עכשיו צריך לאתר אחד חדש, למצוא עוד זמן ולהרכיב מחדש.
לפנות בוקר את השקט מפלחת באחת האזעקה של הסובארו, האזעקה שמעולם לא אכזבה אותי, מבט מהיר דרך חרכי התריס מגלה רכב מסחרי גדול מונע במרכז הרחוב ושתי דמויות כהות, את האקדח מצאתי בשניות, את נעלי הבית כבר לקח לי יותר זמן... ירידה זריזה במדרגות תוך שיחה בהולה לתחנה ובקשה לשלוח ניידת לחסום את היציאה מהרחוב...חריקת צמיגים מכיוון החנייה מבשרת לי בתחושה של החמצה כי אולי קצת מאוחר מדי, יציאה שפופה לכוון הגיישה ממבט ראשון נראת שלמה, אין כבר זכר לרכב המסחרי צליל מנוע הניידות מהדהדים בכל השכונה לפחות הגיעו מהר...בדיקה מדוקדקת של הסובארו אינה מגלה דבר מוזר, האזעקה הזו מעולם לא קראה לחינם...סריקה של המכוניות האחרות עם השוטרים, שיחות סרק על המצב וחזרה הביתה, אולי נתפוס עוד שעת שינה, למחרת בבוקר יציאה ללימודים ברבע לשבע, אני על יד סופי, מבט לעבר המנעול והעסק מאמש מתבהר...מישהו ניסה לחתוך את השרשרת, והסובארו הנאמנה שחנתה מטר מסופי הצילה את אחותה החורגת, ההשערה אחד מהגנבים נשען חזק מדי על הסובארו אה... מצאתי גם את המברג ומגזרי התיל ששימשו את הגנבים-עכשיו כבר יש לי שני שרשראות מחוסמות ושני מנעולי רב בריח כבדים...אם אני מאבד את המפתחות רק חומר נפץ יעזור לי.
התעוררתי בבהלה... צריך להתקשר דחוף לחברה ולהגיד להם שאבא לא מוכן לתת את הפיאט לנסיעה לים, היה לי קצת מוזר שהרדיו לא העיר אותי כמו תמיד לצלילי להקת תיסלם... רגע, מה עושה פה הכלבה הזו שמכשכשת לי בזנב, והחדר הזה, והאישה לצידי. וואו מסתבר שלחוסר שינה יש את ההשפעות שלו... דווקא היה יכול נחמד לנסוע עם החברה מהשכונה שוב לים בפיאט 131 סופר מרפיורי של אבא, כשצללי עין הנמר בוקעים מהרוסטאר 7000 הישן והטוב...שמיים בהירים בוקר פנוי פחות או יותר ומיכל מלא, לא צריך יותר מזה...מחכה בקוצר רוח לסיום שעת העוצר, כמה סידורים והבוקר שלי, צריך להגיע לקישלה למסור משהו ומשם הכל פתוח, אני מאוד אוהב להסתובב בעיר העתיקה, מעיר את סופי ומפליגים לדרך, חולפים ליד השכן החדש ישן, מסתבר שגרתי בסמיכות לסלברטי ידוע ומשפחתו, ששכבו להם בשקט באלפיים ומשהו השנים אחרונות, דווקא משפחה טובה הייתה לישו, שקטים למרות שדווקא בשמו נרשמו תקופות אפלות בהיסטוריה העולמית.....
ממשיכים בדרך חברון הפקק הבלתי נמנע, עבודות הרכבת הקלה פוקקות את ירושלים וכבר עלו בחיי אדם, לסופי הקיצורים והפתרונות משלה לפקקים, ואנו כבר בירידה לבריכת הסולטן הדורמציון נוצצת לה מימין ומשמאל ימין משה ומשכנות שאננים, בשער יפו אני מוריד שני רגלים לקרקע הרצפה העתיקה מרוצפת באבן ירושלמית, והגשמים גרמו לשקיעת האבנים ולהפרשי גובה שגורמת לסופי להרגיש כמו אחרי מסיבת פורים עליזה במיוחד, והצמיגים הסיניים לא מצליחים למלא תפקידם ביעילות ונדרשת לא אחת התערבות הרגל האנושית למניעת נפילה מביכה במיוחד. הכניסה לקישלה, מסתבר ששכחו להודיע על בואי והשומר מסרב לאפשר לי להיכנס עם סופי פנימה, סופי לא מרוצה בעליל, אבל השומר מבטיח להשגיח עליה האופן אישי, נכנסים לבניין האפל, אי שם בשנות הארבעים ישב סבי ז"ל בבית המעצר ממש כאן, לאחר שסירב להסגיר את אחיו לוחם האצ"ל, כעשרה ימים ישב בתא מוכה פשפשים וכינים כשאיש בבית לא יודע היכן הוא, וכשחזר סוף סוף הביתה סירבה סבתי להכניסו לבית, לא לפני שיפשוט בגדיו בחצר המרכזית ורק לאחר ששרפה את בגדיו, ושטפה את סבי בחצר בצינור, בחודש פברואר קר במיוחד, גילחה את שערות ראשו הורשה סבי להיכנס הביתה לכוס התה הראשונה שלו מזה זמן רב, כמה ימים מאוחר יותר תפחה באופן מפתיע קופת האירגון בסכום ענק, וסבתא לא הבינה כמעט עד יום מותה לאן נעלמו החסכונות והכסף ששמרה לימים גשומים, זו הייתה נקמתו של סבי ז"ל בבריטים. היום התאים כבר נראים אחרת, והיומנאי מדבר עברית מתובלת בערבית גרונית...וסבא עליו השלום מחייך אלינו מלמעלה.
עובר על יד חצר הסוסים ואומר שלום לקצין הפרשים במקום, משלים את המשימה ושוב אנו חופשיים לדרכינו, סיבוב בתוך החומות לפינות החמד הנסתרות ברובע היהודי, קצת בייגלה ערבי, כעק כפי שסבתא שלי ז"ל הייתה קוראת לו, והביתה סופי מפמפמת לה במרץ מרוצה בעליל מהטיול והמראות.
"למה אתה נוסע מכאן?" שואלת זוגתי שתחייה, לנשואים שבניינו ברורה המשמעות המסוכנת של השאלה וחשיבות בחירת התשובה הנכונה, למען הרווקים ארחיב, אין זה שיקירתך מתעניינת באמת, למה בחרת בדרך זו אחרת, השאלה אינה אלה ביקורת נסתרת על דרך הבחירה, העוטפת בתוכה גם פרשנות אישית, ואי הסכמה כללית לגבי דרך התנהלותך בחודש וחצי האחרון. ברור שתשובה לא נכונה עלולה להצית פתיל שהדי הפיצוץ יגיעו עד למישור החוף, ויקבעו את כמות המשקעים שירדו בעשור הבא. וגם לעיתוי החודשי,צריכה להיות מוקדשת מחשבה מכרעת! בהתחלה שאשתי עדיין הייתה חדשה בי-ם, הייתי מסתפק באומרי " יש כאן קיצור דרך שרציתי שתלמדי" לקח לה בדיוק חצי שנה להבין שלא כצעקתה, אחר כך הייתי אומר, "מהדרך השנייה יש כרגע יותר תנועה אז מכאן פשוט יותר מהר" גם תירוץ זה לא החזיק הרבה. כמו "זמן תזמון הרמזורים עדיף מכאן" או "על מנת שלא לפגוע בנדידת הציפורים השנתית" כבר לא עבד, לאחרונה פיתחתי מנהג לגלגל עיניים ולהמהם משהו בלתי ברור, ולקוות לטוב, אבל כאחד שנישא במודע לג'ינג'ית דעתנית ופולנייה (רק רבע לטענתה) אני יודע, שגם ימי התירוץ הזה ספורים. למה באמת אני בוחר בדרך זו ולא אחרת? חשבתי לי בדרך מהעבודה לבית, היום בשבת שטופת השמש, שנפלה עלינו ללא התראה מוקדמת וגרמה לכל הירושלמים שנעלמו בבתים בחודש וחצי האחרונים לצאת החוצה. הסיבות רבות ומגוונות אבל העיקריות שבהם רומזות משהו עלי, הסיבה הראשונה והעיקרית היא שאני אוהב לרכוב, נקודה!
בשבילי הרכיבה היא לא רק הדרך הקצרה מנקודה א' לנקודה ב'. להפך על מנת להעצים את חוית הנהיגה, אני בורר לי את סוג המוזיקה המועדפת עלי, את החברה ברכב, וכמובן שאת הנוף, הנוף עצמו מורכב כמובן מהשכונות היפיפיות של ירושלים, אבל גם מהנוף המשתנה של האנשים והמכוניות, ואני אף פעם לא מתכנן מראש את דרך הנסיעה, אלה פועל על פי החלטות רגעיות שונות ובלתי מוסברות. בכל נסיעה בדרך חדשה, או כזאת שלא ביקרתי בה הרבה זמן, קיים הסיכוי לגלות רכב זר חדש או לא מוכר, הפתעה מוטורית מעניינת, או מציאה נחמדה כזו או אחרת. אני נהנה להיכנס לרחובות לא מוכרים "ללכת לאיבוד, ולמצוא את עצמי מחדש" נהנה מהחידוש מהריגוש. סופי כבר רגילה למצוא את עצמה במקומות הכי מפתיעים והכי מרגשים בי-ם כשאני רוכב עליה אינני חייב הסבר לאיש, ולכן לזמן או למרחק אין ממש משמעות עבורי. אני יכול למצוא עצמי עולה לרכיבה ללא תוכנית מוגדרת ולחזור הביתה אחרי שעתיים שלוש לאחר שביקרת בכל הכבישים המשניים וגם על אלה מדרגה שלישית ויותר. מבלי לזכור כיצד הגעתי, מאיפה ולאן, שלא כדברי המקורות-"דע מאין באת ולאן אתה הולך"... עכשיו נסו לדמיין אותי מסביר זאת לאישה שאיתי, שממהרת הביתה למשימות ולמטלות של החיים.
היום שלי שהתחיל אתמול בצהרים לא בישר במאום על סיומו היום בבוקר, אבל בכדאי שלא נקדים מוקדם למאוחר, הרי הוא לפניכם על פי הסדר הכרונולוגי, יציאה בסביבות השעה רבע לאחת לכיוון העיר, כשאני מרגיש קצת מגוחך חנוט בתוך החרמונית המשטרתית כשמסביב כתמי שמיים בהירים ושמש, למרות שבבוקר עדיין טפטף קצת, הכביש היה יבש והתנועה באופן מפתיע זרמה כך שסופי ואני התקדמנו במרץ ובקצב נהדר לכיוון העבודה. בסככה הפנימית, כל שלושת המקומות נתפסו ע"י אופנועי היס"מ כך שחניתי מחוץ לסככה, מבט למערב לא רמז מאום להפך השמים הכחילו ונצצו... כמובן שסופי נעטפה וכוסתה היטב, לא כהגנה מפגעי הטבע כמו כנגד העין הרע...כחצי שעה לאחר מכן נפתחו ארובות השמיים, כאילו "מישהו" שכח את הברית שכרת בינו לבין אברהם, לפני כמה שנים...ובמשך כל הלילה לא פסקו הממטרים לרגע, שכל טיפה דוקרת גם בלבי, מתוך מחשבה על הנסיכה שממתינה בחוץ, בסיום המשמרת רבע שעה לפני העוצר, אני מוריד ממנה את הכיסוי הרטוב, וסופי יבשה באופן מפתיע הכיסוי של "פוגל" עשה עבודה טובה, הפעם החרמונית נראית בדיוק במקום, אבל כפפות הנומקס הישנות והטובות, ממש לא מתאימות למאורע....יציאה רטובה ומיהרה בין השלוליות והרמזורים, כשאני משתדל להגיע כמה שיותר מהר לטמפרטורה טובה במנוע, למנוע אי נעימות בגשם, ברח המלך דוד קצת לפני המלון פתיתי השלג עולים כבר על כמות טיפות הגשם והסופה הופכת את מגדל י.מ.ק.א לגלויה לכנסיה בחג המולד. רק שאנחנו במזרח התיכון וממש לפני חופשת פסח....להוסיף על כל הצרות מחליט ציר המשקף של הקסדה להשתחרר, ולהשאיר אותי עם משקף מתנדנד ופתוח השלג מצליף בפנים, ולדעתכם במהירות תנועה השלג דוקר בפנים כמו מחטים ותוך כמה דקות הפנים קופאות האף נוזל והעיניים דומעות...ולא הזכרתי את הידיים שקפאו לפני כן, ובמצב הזה צריך לשמור על יציבות ערנות
ולהיזהר משטויות של נהגים אחרים...שלג שני העונה סופי לא מתרגשת ועובדת בצורה מושלמת, רק הרוכב הרכרוכי שעליה מתפקד ב-50% כשהגענו הביתה ממש בתחילת שעת העוצר עדיין הייתי צריך לעטוף את סופי ולקשור אותה היטב שלג או לא.
10 ס"מ לא יותר...פחות מחצי בלטה! לפני כמה דקות, סיימתי ביחד עם היחידה שלי חצי יום הדרכה בתחנת כיבוי ברח' השח"ל בי-ם. מיהרתי הביתה, להספיק לעשות כמה דברים, הכביש היה רגוע, סופי נהנתה לתת בגז, והסוסים קראו דרור לשריריהם בהנאה מרובה. קצת אחרי הכניסה לשכונת פת, כביש שני נתיבים הרמזור מתחלף לירוק אני שלושים עד ארבעים מטר לפניו בנתיב הימני הפנוי דוהר בנחת כשבראש כבר מסדר לי רשימת מטלות לביצוע, לפתע, נהג מונית סקודה סטיישן, מחליט לקצר לעצמו את זמן ההמתנה בנתיב השמאלי העמוס, ולי את החיים. ויוצא ללא אזהרה מבין המכוניות מספר מטרים לפני...בשם אלוהי כל הווספות שבעולם, אני מספיק לחשוב, הגוף שמתורגל יותר טוב ממני, כבר לוחץ בלימת חירום ברגלית המעצור, צווחה מקפיאת דם מהגלגל האחורי מפנה אלינו את כל תשומת הלב...אין מצב, אני מספיק לחשוב, נטישה או לנסות הנחתה רכה? הגלגל האחורי מושך שמאלה.. רע מאוד, אני מצליח לתקן מעט אבל מוגבל מאוד ביכולת התמרון, מוריד רגל שמואל ציר ומחליק את הגלגל האחורי ימינה, בדיוק כפי שהיינו עושים באופניים כילדים, סופי מבינה עניין, ומשתתפת ברצון בתרגיל, האחורי עדיין מיילל כחתול שדרכו לו על הזנב, אבל עכשיו אני מרגיש כבר יותר בשליטה, הגלגל מחליק החלקה מבוקרת בציר לכיוון ימין ו...סופי נעצרת...עשרה סנטימטר מפרידים בין מכסה המנוע שלה למונית, בשנייה האחרונה!... את סט הקללות שהורדתי על הנהג, עדיין מפענחים במחלקה לתרגום שפות זרות בצ.ה.ל
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2020_03/DSCF1485.thumb.jpg.9372388d2f0ca5c1e45fa3fe17d3383 5.jpg
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2020_03/DSCF1501.thumb.jpg.abc1fb9a3dbc3bf10f6bfc25807547f e.jpg
https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/s1080x2048/119435533_10158505334433548_2723221616266737677_o. jpg?_nc_cat=104&_nc_sid=8bfeb9&_nc_ohc=h6aVf1D20XsAX8wvQw0&_nc_ht=scontent.ftlv6-1.fna&tp=7&oh=9255a63074a938eb46b4778a76177e9f&oe=5F83472A
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2007_05/DSCF2800.jpg.1d0c992d6e5e4876c64e1dd85de4e771.jpg
חם...כמה חם...אפילו לחשוב בזמן הרכיבה קשה לי, שבת, כמעט צהרים, סוף משמרת מתישה. בשישי במפגש, זכינו לנפילה הראשונה הצפויה אחרי השיא, מצב הרוח לא היה משהו שהגעתי לעבודה, גם המשמרת לא משהו, נק' האור היחידה הייתה הרכיבה מהבית לעבודה וחזרה, או הטיפול הנפשי שלי, כפי שאני בוחר לקרוא לה. הרכיבה הזו מאווררת אותי, מנקה לי את הראש, בין שבר למשבר, לחץ למצוקה, ועושה לי הפרדה נחוצה בין בית לעבודה. רבים מרימים גבה כאשר אני מוותר על שינוע משטרתי הביתה וחזרה שאני זכאי לו ובוחר לרכב על כלי מצ'וקמק מבחינתם, במקום ליהנות מפלאי הטכנולוגיה של שנות האלפיים, לך תסביר להם....
עלה בדעתי שכבר מזמן לא כתבתי על עלילות סופי בעיר הקדושה, ולא שאין מה, כל רכיבה והסיפור שלה, או סיפורים אחרים שמתנגנים לי בראש, הגיגים ושברי רעיונות, שבדרך כלל מתגבשים להם לרעיון אחד ומוצק, שמוצא דרכים כאלה ואחרות לצאת החוצה, נושא הסניף מעסיק אותי ואת סופי שעות ארוכות, בכיסי נמצאים תדיר פתקים מודפסים של הזמנות לרכבי האספנות ובעליהם להגיע למפגש וסופי ואני מוצאים דרכים מדרכים שונות ומשונות להגיע הביתה, מבלי לפסוח על שום רכב ולהשאיר לו מזכרת על הווישר.
היום לא! פשוט חם מדי, החום הנפלט מהכביש המבוקע מרחיב את הסדקים שנוצרו, וגורם לך, פרט לרגשי אשמה על כך שהמנוע המיושן והלוהט מחום, ללא אמצעי קירור כל שהם, מפמפם לו במרץ שם למטה, גם לרכב במשנה זהירות ולשמור על הבולמים והגומיות הקשישות שעובדים להם שעות נוספות, הזיעה מכסה את המצח ונספגת בקסדה הסגורה, ומעיל הדיינז שקנתה לי אשתי בסיום קורס הקצינים ניראה מגוחך, ביום הראשון של הקיץ, שחבר לו בדיוק מרגיז עם היום החם בשנה. כפות הידיים שהשתזפו על פי דוגמת הכפפות הפתוחות, מזכירות לך, את הצורך בקרם עם מקדם הגנה רציני לרכיבות קיץ...ואת הצורך הדחוף בגירוז כבל הקלאצ' לפני שיקרע....השאיפה היחידה להגיע כמה שיותר מהר הביתה לקרירות, האבטיח, וכוס הקפה. היחידה שאינה מתלוננת היא סופי, כמו נהנית מכל רגע גנוב של נסיעה, אחרי שדממה כלכך הרבה שנים במחסן, ויודעת להעריך את החופש והדרור, המראות והצלילים של ירושלים, גם ביום לוהט שכזה.
החום גורם לכולנו לתופעות שונות ומשונות, כעס, חוסר סבלנות, עייפות כאבי ראש, וסופי לא שונה בעניין הזה, מאז תקופת השרב ההתנעה שלה קשה יותר, והפרינססה דורשת צ'וק בכל התנעה חמה! אחרת היא מגיבה בבאק פייר מטורף שמקפיץ את כל הסביבה! לכן במסגרת שיטוטי היום נגשתי לרופא, דר' ונטורה, המומחה פסק ללא שהיות כיוון הצתה, על מנת שלא יהיה לה משעמם תיאמנו לשבוע הבא שעל הפרק ניקוי קרבורטור מלא, החלפת כבל קלאץ' וגירוז מלא, הורדת ראש מנוע ניקוי והרכבה טיפול גדול שוטף ו...זהו בעצם... אחרי כ-8000 ק"מ משותפים פשוט מגיע לה.
מצפוני קצת הציק לי, שאני ממהר לשלח את סופי לטיפול בידיים זרות, (טובות ומיומנות ככל שיהיו) אז החלטתי לפחות להתחלה לנסות לבד! בערבו של יום, שמזג האוויר התקרר לו מעט, ירדנו זיו, אני וארגז הכלים הנאמן ביחד עם מיכל לניקוי קרבורטור, ניר מים והמון מוטיבציה ופרקנו את מכסה המנוע, כשזיו מבצע את עיקר העבודה ואני משגיח (מישהו צריך לדאוג לדור העתיד, גיא הגדול מתעניין בעיקר בבנות ובאופנועים שיכולים להביא לו עוד בנות... ופחות בגריז וידיים מלוכלכות, זיו עדיין בעניין המכונאות...שניהם אגב זכו בגנים שלי!) מיד אחרי המכסה, הקרבורטור בו חשדתי כגורם העיקרי. פילטר האוויר נוקה, הדיזה הראשית והמשנית פורקו נוקו והחזרו למקום,, לאחר שהתזתי כמות נכבדה של חומר ניקוי לתוך הקרבורטור סופי הותנעה וספריי קרבורטורים מצא דרכו פנימה לכיוון ה"אין פילטר אוויר" עשן כחול יצא מהאגזוז סופי השתנקה ורצתה להיכבות אבל לא נתנו לה, אחרי כמה שניות התאוששה והתחילה להגיב כראוי לבת אצולה, הפלאג פורק ונוקה למרות שניראה תקין כמו בספרים, קצת ספרי לניקוי מגעים וזהו...הרכבה מהירה, כיוון קטן של בורג כניסת האוויר הורדה של הטורים וסופי מפמפמת במרץ, כמובן שהיינו צריכים לבדוק אותה בזמן אמת, לכן עלינו הביתה התקלחנו, התלבשנו וזוגתי ואני יצאנו לראות סרט (תן בגז) או משהו כזה, סרט טיפשי למדי על רבעיה של חברים בסביבות גיל המעבר, שמאסו בחיי היום יום המשעממים שלהם, ובוחרים לצאת למסע חייהם, על הארלי מחוף לחוף בארה"ב, ומסתבכים להם אם כנופיית אופנועים אמיתית...משבר אמצע החיים...איך שנהניתי...למרות שלא הצלחתי להיזכר את מי זה מזכיר לי... הנופים, האווירה, האופנועים...(אזהרה הסרט מתאים למכורים בלבד, שמוכנים להקריב ערב למשהו טיפשי, קיטשי וחמים, שהולך טוב עם בירה, צ'יפס ודוגמניות לא יותר...)....סופי מיותר לציין התנהגה למופת.
שעות הבוקר המאוד מקדמות, הן השעות הכי אהובות עלינו, רוב האנשים מפספסים אותן בלי דעת, מסיבות מובנות, אף אחד בעצם לא משכים קום ביחד עם השמש, אם הוא לא באמת חייב. ודווקא השעות הקסומות האלה מבוזבזות בשינה וחבל...
בגלל סגנון עבודתי למדתי להעריך את השעות האלה ולהכיר אותם, האוויר עדיין קר, השקט העמוק מופר לעתים רק ע"י הציפורים המשקמות קום, האור הראשוני עדיין אינו חותך ומסנוור וצובע את הכל בצבעים כתומים רכים, מגוון חיות העיר מסתובבות בין החצרות והפחים, ואם יש לך הרבה מזל תוכל גם לראות את הצבאים והיעלים שעולים מכיוון הוואדי לחטוף ארוחה מזדמנת מהפחים בשכונה.
היקיצה בשעה מוקדמת המלווה בקפה של הבוקר, אל מול המדבר המתעורר והשמים הכתמים מכניסה אותך למצב רוח רומנטי במיוחד, וכאשר סופי ואני נפגשים למטה אי אפשר לתאר את התחושה במילים, ההתנעה מלווה ברגשי אשמה על כך שאנו פוגעים בשקט הפסטורלי, בפימפום המנוע. ואנו משתדלים ככל שניתן להצניע עצמינו ולהפריע כמה שפחות לגורי החתולים שמתרוצצים בחוץ בעונה זו של השנה, תחת עיינה הפקוחה של אמא חתולה המתבוננת בהם ממרחק בטוח.
מעט מאוד אנשי עמל משכמי קום ברחובות, בשעות הקסם. אלה הם הפועלים האמתיים, אנשי העבודה והמשמרות, עם הידיים החזקות והעור הקשה, הבגדים המלוכלכים הזיעה והקפה השחור...הרבה לפני הברוקרים, פקידי הבנק, הקומבינטורים, ואנשי הכסף, שיתעוררו רק בעוד שעתיים לאספרסו של הבוקר....
בשעות אלה הכביש שלי ושל סופי בלבד, הרמזורים עדיין נמים את שנתם ולא מפריעים לנו בקצב ההתקדמות הזריז, ההד של רעש המנוע חוזר אלינו מקירות הבתים והחצרות, וטיילת ארמון הנציב יפה שבעתיים בזריחה מבכל שעה אחרת! הריח הטרי של הבוקר בשעות שאחרי שקיעת הסירחון של יום האתמול ובטרם הצטבר הסירחון והערפיח של היום החדש, מכה באף מתחת למשקף הפתוח, וסופי משלבת לה הילוכים במקצועיות של אופנוע מרוץ, ובקצב שהיא יכולה להרשות לעצמה ללא הגבלה. רק בשעות האלה אני מרשה לה לחתוך סיבובים בקו הנכון, להאיץ בפניות עיוורות, ולרדת לזוויות מטורפות באין רואה...בשעות האלה אין לה צורך לעשות חשבון לאיש כיוון שכימעט רק אנחנו נמצאים על הכבשים, הרגעים האלה חמקמקים ונדירים ואם פספסת בכמה דקות, תתקל קרוב לוודאי במשאיות פינוי האשפה, חלוקת החלב של תנובה ובשאר כוכבי הכביש, ואז תתקע מול אוטובוס (ירוק) של אגד שיפיח בפרצופך ענן עשן דיזל שילווה אותך בריחו כל היום...לכן אני מקפיד לקום מוקדם מאוד לתוך השקט שלפני הסערה, מפסיד אולי שעת שינה אבל מרוויח בגדול-תנסו לבד, לא תפסידו.
לא רוצה לקטוע לך את פרץ הרומנטיקה, אבל אני וחלק גדול מאוד מהשכנים שלי יוצאים מהבית בחמש וחצי כל בוקר.
אין בזה שום רומנטיקה, זה רוע הכרחי כדי להקדים את הפקקים.
ואור של בוקר אחרי שעבדת כל הלילה מצהרי היום שלפני הוא גם לא נחמה פשוט כי אתה הרוג מעייפות (כן, אני עובד משמרות).
בקיצור,
עדיף לישון, ולא משנה בכמה צבעי פסטל תעטוף את זה.
לא רוצה לקטוע לך את פרץ הרומנטיקה, אבל אני וחלק גדול מאוד מהשכנים שלי יוצאים מהבית בחמש וחצי כל בוקר.
אין בזה שום רומנטיקה, זה רוע הכרחי כדי להקדים את הפקקים.
ואור של בוקר אחרי שעבדת כל הלילה מצהרי היום שלפני הוא גם לא נחמה פשוט כי אתה הרוג מעייפות (כן, אני עובד משמרות).
בקיצור,
עדיף לישון, ולא משנה בכמה צבעי פסטל תעטוף את זה.
זה הקטע שאם תתאמץ תמצא רומנטיקה בכל דבר, זה לא באמת המציאות אלה איך שאתה תופס אותה! לא עובד על אשכנזים ויוצאי פולין!
אומרים שעד שאתה לא מאבד משהו קשה לך להעריך אותו, ואכן כך הדבר. בעשרה הימים האחרונים הייתי עסוק מן הסתם בדברים אחרים, חופשה, בילויים והחיפושית השמנה שהשגתי, סופי הוזנחה לה מתחת לכיסוי ושבתה לה לעשרת ימי תשובה, או חופש גדול אם תירצו, זה היה הפרק זמן הארוך ביותר שלא רכבתי עליה מאז הגיעה לרשותי, היום בבוקר ירדתי כמה דקות קודם על מנת לפייס אותה קצת ולראות מה תהיה תגובתה על תשומת הלב המלאה לה זוכה החברה החדשה במשפחה, שבאה לא איך לא על חשבון אחותה החורגת בעלת שני הגלגלים. בילינו ביחד כמה דקות של זמן איכות, ניקוי קטן מאבק, קצת ליטופים לפיוס והתנעה, סופי הגיבה מיד וטרטרה במלוא המרץ, רואים שהשבתון החל להימאס עליה, והרצון שוב לצאת ולגמוע מרחקים בוער בעצמותיה, הק"מ הראשון הוכיח לי כמה התגעגעתי לרכיבה ולא היה לי את זמן או הפנאי לחוש בכך, דברים אחרים מילאו לי את הראש ולוח הזמנים ועכשיו ברור לי כמה התגעגעתי, הטיול נמשך עוד דקות ארוכות עד שהגענו לעבודה ואח"כ בסיום המשמרת, חזרה הביתה, תוך הבטחה הדדית שלא עוד יותר לא נוותר על הרכיבה לכלכך הרבה זמן.
...
הצהרים הלוהטים ביותר השנה, אנחנו ברכיבה זהירה מחפשים את המקומות בהם אפשר להשתחרר קצת מהצפיפות, על מנת לפתח מהירות סבירה, ולזכות במעט בריזה, אד שקוף וחם עולה מהכביש ומטשטש את הסדקים והבורות שעל פני הדרך, הצליל של סופי נעשה שטוח ועצל בניגוד לצליל החד וערני בשעות הקרות יותר, הזיעה ניגרת במורד המצח, ישר לתוך העיניים, וגורמות לצריבה מרגיזה, הנהגים בכביש עצבניים וחסרי סבלנות, נלחמים על כל חור של כמה מטרים בכדי להרוויח עוד שנייה בפקק,
חולפים על פני הסינימטק, ניידת של משרד התחבורה ובוחן רכב עומדים ועוצרים נהגים לבדיקת תקינות וזיהום אויר, אנחנו נעלמים להם מהר לפני שיספיקו להגיב...ממש על יד מגדל דוד אני מבחין בשלולית מים גדולה, סגירה מהירה של הגז הורדת שני רגלים במקביל לקרקע והרמזור מתחלף לאדום, לא טוב, רגל ימין עוזבת את משמרת הבטיחות, ולוחצת קלות על הבלם, הדילמה כעת אם ללחוץ חזק יותר ולעצור לפני הרכבים שחוצים את הכביש ממש מולי, ולהסתכן בנעילת גלגל, או להמשיך בהאטה הדרגתית אם סיכוי סביר לפגוע ברכב ממול, נעילה של הגלגל הזנב בורח קצת תיקון קל רגל יציבה על הקרקע נעצרנו בבטחה. משחקים אותה קול, לנהגת שמימין, כאילו בדיוק לביצוע הזה התכוונו, חיוך וממשכים הלאה....אוף כמה חם...
אחת החוויות ברכיבה על סופי היא התגובות שאתה מקבל מהסביבה, אספתי כמה עבורכם:
בתחנת דלק: "הכלים האלה עוד נוסעים?"- לא... סחבתי אותה לכאן על הגב, לשתות מים....
נהג האמר(!?): "שותה הרבה דלק?- לא יודע... אבל כל פעם שאני נתקע אני מתדלק מהזיפו וממשיך...
נהג מונית: "אתה לא יכול להרשות לעצמך משהו יותר טוב?- אני יכול, ואישתך?...
נהג ברמזור: "מיצרים להם עוד חלקים?"- לא... מה שנישבר אני מתקן בעיסת נייר...
בעל פיצוציה: "שווה הרבה כסף?"-הרבה פחות מהגורמט שלך...
"זה לא כלי מסוכן?"-פחות ממני ששואלים אותי שאלות אידיוטיות...
חתיכה בחולצית בטן: "תיתן לי סיבוב?"- כן בטח, באיזה אוזן?...
ברמזור בקצה הפקק: "למה אתה לא קונה מכונית?- אחרי 25 דקות שאני בדרך חזרה והוא עדיין בפקק בכיוון הנגדי-"ככה"
"מבין עניין": "אני מת על הכלים היפניים האלה"....
רומנטיקן נוסטלגי: "לאבא שלי היה כזה והוא היה נוסע עליה כל יום י-ם חיפה...." כן בטח...
"ילד גראס": "אתה יודע שאפשר לשים קיט מאלוסי גיר 5 הילוכים ובולמי גז?" ...שיט, שכחתי את האקדח בבית...
שליח פיצה: "כמה סוגרת?" אף פעם לא ממש בדקתי .....
דודה: "ומה אתה עושה בחורף?" - רוכב רטוב?....
והשאלה הנצחית: "מוכר?" לא, אבל מוכן לקנות עוד כמה....
בעיטה ברגלית ההתנעה, וסופי ומניעה באחת, בלי גמגומים ובלי מחאות, האחות החדשה מאיימת עליה, היא יודעת שזה לא הזמן לקונצים...נכון שהבורג הסורר של המספר עדיין משתחרר כל כמה מאות ק"מ בצורה מסתורית, ופה לפתע מתגלה בורג שאבד, אבל מעבר לכך יוק...לפני שבוע חגגנו שנה ביחד, לא הייתי זוכר אם לא הייתי עובר במקרה על הניירת ומגלה כי ניגמר לסופי הביטוח שבוע קודם, מה שאומר בדיוק שנה לזוגיות.
החיים נעים במעגלים נסו לדמיין את קו החיים כקו ישר שאתם צועדים בו לעבר האופק, שבכל נגיעת רגל שלכם לאורכו, מסמלת עוד צעד במסע, ושולחת גלים מסביב, כמו אבן שנזרקת למים ומעגלים יוצאים מהמרכז ומתרחקים, משקל הצעד קובע את עוצמת המעגל יש מעגלים קטנים שנסגרים בטווח הקצר, ויש כאלה שנפגשים איתם רק שנים מאוחר יותר, הרומן שלי עם כלי הרכב דו הגלגלים התחיל באזור גיל עשר, ומאז נשלחו אלפי גלים גדולים כקטנים וחלקם פוגשים אותי עד היום, חלקם כבר פגשתי, וחלק לא אפגוש לעולם..., ההונדה החצי השחורה שהייתה משאת נפשי בגיל שש עשרה, פגשה אותי מחדש בגיל ארבעים וכנראה תעזוב אותי בקרוב, או שלא... הווספה הלמברטה, רעי הדו גלגלים שליוו אותי במשך השנים לטוב ולרע בכל יום אני מקבל ד"ש כזה או אחר מאחד מהם, בזכות צליל, ריח ומראה...תמונות מן העבר סגירת מעגל. סופי מפמפמת במרץ בקצב שלה אנו לא ממהרים לשום מקום, מאזינים לצלילים ולריחות, האנשים וכלי הרכב מתרוצצים להם בקצב מהיר של ערב חג, לרוץ, לדחוף, להספיק להצליח לדחוס עוד כמה דברים במסגרת הזמן המוגבל, מחלקת הלב בהדסה מלאה בכאלה שלא ידוע לעצור בזמן.... לאנשים כבר אין סבלנות, החיוך הפך למשהו נדיר, עזרה? אין בכלל על מה לדבר, פעם כשהיינו פוגשים ידיד זר תקוע עם האופנוע שלו בחצי הדרך, היינו עוצרים לברר אם יש מה לעזור, והיום קצת שכחנו, אנחנו עסוקים מדי בדברים חשובים באמת, כסף, עצמה, שררה, שלטון, וימותו הקנאים....
סיבוב חד, הורדה לשלישי, מציאת נקודת האיזון, הטיה עוד גז ויציאה סופי מזדקפת לבד, ללא עזרה יודעת ומבינה, המחסור הכרוני בכ"ס מחייב נהיגה אופטימלית, ניצול של כל פוני איטלקי עד למקסימום מבלי לגרום לו להתעייף ולקרוס לפני הזמן, הנהיגה הטכנית המחושבת והרגועה מהירה יותר מהנהיגה הפראית, במיוחד אצל סופי שהמעברים החדים העצירות המרובות והטכנולוגיה המיושנת לא עוזרים לה במיוחד. אנו כבר למדנו להנות ביחד מהחלפת הילוך מוצלחת בזמן, משיוט רגוע מהנופים והמראות.
צעירה גבוה ואתלטית, מחוברת באינפוזיה למדיה דיגיטלית כלשהי באוזן, רצה לאורך הטיילת ובידה מחזיקה כלב ענק, אנחנו נדרכים, המפלץ מרגיש בקיומינו הרבה לפני היפיפייה, יש משהו באופנועים שמשחרר בכלבים האלה איזה יצר קדמון, כאילו שחררו לפניו ארנבת לפני האף, אנחנו בורחים לנתיב המרוחק, האוזניים מזדקפות הזנב מוטה לאחור והוא פורץ לכביש... הבחורה מתנתקת בפתאומיות מהעולם הדיגיטלי למציאות נושכת, מנסה להשתלט על המפלצת...אנחנו כבר רחוקים, תכנון, ראיה לרחוק וקריאת המצב בכביש!
המדריך ההולנדי שלי לנהיגת מרוץ, היה מרוצה מהטכניקה, מסופי קצת פחות.
יש ימים שהכל זורם בהם מעל למצופה, זה מתחיל בדברים הקטנים, מזג אויר המזמין לרכיבה, בדיוק במינון הנכון, בו לא קר מדי לשרוול קצר ומכנסי בד, ולא חם מדי למנוע ובקסדה, ממשיך בכך שסופי משתפת פעולה בכל מה שתבקש ממנה, וזה בעצם המדהים בכל הסיפור, שתי יציאות לה לשכונה שלי אחת הוותיקה והראשונה, דרכה פרצו הלוחמים בששת הימים למוצב הנקניק ולארמון הנציב, ומשם לאבו-טור הערבית, היום יושבת שם טיילת שרובר, המשקיפה על העיר העתיקה, ומזרח ירושלים, והשנייה נפרצה בשנים האחרונות מדרום, מתחת לקיבוץ רמת רחל, ומוצב הפעמון, בואכה צומת הפילבוקס, מדובר בעלייה ארוכה וקשה, בימים רגילים אנו רוכבים לנו במהירות ממוצעת מגיעים לסיבוב הרחב לפני העלייה הגדולה מאיצים קצת ובמהרה סופי מבקשת למתן את הקצב ולהוריד הילוך וכך במשך מס' דקות עד לסוף העליה בהילוך שלישי, ורק לקראת הרמזור, שם העלייה הופכת למישור ולירידה, ניתן לחזור לרבעי, היום לא, היום שנינו מעודדים ממזג האוויר והחופש שנחת עלינו, החלטנו לקחת את הסיבוב קצת יותר מהר מהרגיל, לא משהו מסובך או מסוכן במיוחד, פשוט רבעי בפול גז, הטיה חריפה יותר ימינה בסיבוב, הכביש ריק מתנועה, ורק רעש המנוע של סופי הפועם בקצב מהיר, שומרים על הקו הנכון מזדקפים ומתחילים את העלייה סופי צוברת מהירות, רגע...שוב, סופי צוברת מהירות? כן משהו קרה וסופי בניגוד לזמנים אחרים, ממשיכה בקצב הנתון ולא נותנת לעלייה לשבור אותה, וכך ממש עד לרמזור ברבעי בקצב טוב, אפילו טוב מאוד...תיקראו לזה אופי, תיקראו לזה קריזה, תיתנו הסברים מלומדים, אותות או מופתים, אבל אני יודע שלפעמים יש גם ימים כאלה, בהם נפתחים שערי שמים ורגע של חסד נשלח למטה, לאלה שיודעים ממש באותו הרגע, להושיט את היד ולקבל אותו.
אלף פנים לה לירושלים והיא מחליפה אותם במהירות קיצונית שלא תאמין, ההבדל בין קודש לחול, רגיעה למשבר, סערות ושלווה חום וקור, עליות ירידות, חדש מול ישן, ואנו שחיים בקופסאות, למדנו להתעלם מהם, אנו קמים בבוקר בקופסה גדולה ומטופחת, שמנטרלת אותנו ממה שקורה בחוץ, אנו בוררים את הטמפרטורה הרצויה לנו, את הצלילים, והמראות, מנתבים את חיינו בין הקופסה שמשדרת לנו קצת מהנעשה בחוץ, לקופסה ששמורת על טריות האוכל שלנו, יוצאים לקופסה הניידת הממוזגת, שסוגרת אותנו ב-ד' אמותינו, ונוסעים לקופסה אחרת בה אנו מבלים רוב היום מתעסקים בדברים חשובים, בכדי לסיים את היום קצת יותר עייפים, קצת יותר זקנים וקצת יותר ממורמרים, בחזרה לקופסה היפנית/קוריאנית/אירופאית/אחרת, שתיקח אותנו שוב לקופסה הגדולה, שם נשב מול הקופסה הכחולה וניראה חיים של אנשים אחרים, סיפורים על טבע והרפתקאות, מתח ואימה, בנוחות מרופדת רחוקה מסיכון אמיתי, פרט אולי לנזק למערכת הלב שלנו. ושנמאס לנו מאוחר בלילה, אנחנו נכנסים לקופסת הפוך ושוקעים בחלומות על קופסאות גדולות יותר יקרות יותר ונוצצות יותר.
אני החלטתי מזמן, אני את הקופסה שובר! מרוץ העכברים אווט, אני אין! יציאה לטבע חובה! נסיעה פתוחה אהלן וסהלן, ציוץ ציפורים המיית הרוח, מי מעיינות, מעוף ציפורים וריחוף פרפרים, החופש לבחור לי את הדרך והמסלול, המהירות והטעמים, ומי מתאימה לכל זאת אם לא השותפה הנאמנה שלי, לכל תעלול ומשובה, אם לא סופי? אגב, שמתם לב שהסתיו כבר בחוץ?
שבת בבוקר, דלת המוסך נפתחת חרישית ואני מעיף מבט אוהב על כל אוסף האספנות שלי, מתוך לוח המפתחות המחובר על הקיר אני בורר לי את צרור המפתחות של סופי, סופי נוצצת ומבהיקה, מחכה לי בקוצר רוח, ע"י ההרלי סופטייל השחור שלי שעבר אתמול טיפול לכל חלקי המתכת והעור שלו. ניווט קצר וזהיר שלא לפגוע ב-TR250 הישנה חדשה, ובחיפושית שעברה שלשום טיפול דוארשיין מקיף, ד"ש לחדר הכלים המכנים שלי ויוצאים לדרך כשדלת המוסך נסגרת באיושה חשמלית חרישית, המטרה פגישה של נציגי כל המועדונים המוטוריים בישראל לקראת ישיבת הממשלה בה יוחלט על קבלת חוק המוטוריקה החדש, אותו יזם מועדון החמש המורחב! קשת הנציגים המוטוריים כבר מחכה בקפה אלוויס בואכה י-ם על כוס קפה ובקלוואה מתוקה, והאווירה חגיגית ונוצצת, בשבוע הבא יתקיים יום המוטוריקה הישראלי ולכל נציג במועדון יש את חלקו בעניין וכולם עליזים ומתרגשים....סופי נכנסת לחניה במהירות ו....."הלו קום, אתה לא צריך ללכת לעבודה?" שיט...זו הפעם האחרונה שאני שותה כלכך הרבה יין לפני השינה....
דעתי שזה יבוא, הרי לא נסיכה כסופי בעלת דם איטלקי טהור, יש אומרים אפילו נפוליטאני, תעבור בשתיקה על צרוף הגרמנייה השמנמנה למשפחה, בדרכה האלגנטית התעלמה במופגן מתשומת הלב המרובה לה זוכה הגרמנייה, אולם בין לבין ראיתי וחשתי את מבטי הקנאה וחוסר שביעות הרצון של הנסיכה. וכאשר יגורתי בא לי, בבוקר כשאני ממהר לעבודה שוב פאנצ'ר באחורי, וזאת לאחר שאמש ניפחתי את הצמיגים ונהניתי שוב מהיגוי חד ומדויק וסיבובים עם אחיזה משמעותית יותר מבתקופה האחרונה...
הגלגל הוחלף חיש קל אולם הלכלוך אילץ אותי לשוב הביתה להחליף בגדים, הגלגל הנוסף (הרביעי) שקיבלתי מחבר ואשר ניצבע וחודש מצא מקומו על סבל במקום גלגל הספר הגלגל המפונצ'ר הועלה הביתה לשיפוץ וצביעה!
אחרי כל אלה שמח וטוב לב בנסיעה זריזה לעבודה מיד לפני הרמזור הפונה לאבו-טור הערבית, התנועה עומדת, עקיפה קלה ותמרון בין המכוניות, ואנו עומדים מצד ימין לרכב פז'ו 307 כאשר סופי מובילה בחצי גוף על קידמת המכונית, על עלבון כזה הרי לא ימחל נהג הרכב ושני חבריו, מבני ישמעאל וכאשר האור מתחלף הוא מנסה לעקוף את סופי בחריקת צמיגים, למרות שאין לו מרווח תמרון מספיק, סופי מאיצה אולם הרכב נדבק אלינו לצד השמאלי ולא משאיר לנו מקום בין הרכב למדרכה מימין, הנהג מבחין במצוקה אבל ממשיך בשלו תוך הצמדות עיקשת אלינו, למזלי הבחנתי במקום נמוך במדרכה והצלחתי בשנייה האחרונה לפני ההתהפכות הוודאית לעלות בבטחה על המדרכה. הנהג, ברח לנתיב השני והצליח להתרחק כשלוש מכוניות ושוב שבר לימיני חוזר חלילה תוך סיכון לרכבים ולעצמו, ואני אחריו, כאשר ראה שאין לו ברירה וסופי הקטנה זריזה ממנו בתוך הפקק, עבר לנתיב הנגדי ובנסיעה פרועה בנתיב הנגדי ניסה להימלט ראיתי כי הדבר עלול לסכן את המשתמשים בכביש והחלטתי לוותר, אולם הפקק בצומת קירב אותי לנהג במהירות ועל יד הסינימטק התפתח בינינו ויכוח מילולי והרכב נעצר בצד בדרך ומתוכו נשלפו שלושה והתקרבו אלי, כנראה שמישהו עדיין אוהב אותי שם למעלה וכמו משמים נשמעה צפירת אזהרה של סירנה משטרתית וצוות מג"ב צץ לו מאי שם, תשובה הולמת למי שאומר שתמיד אין שוטר שצריך אותו!
הפרטים נרשמו, ה"חברה" נבדקו במסוף, ונרשם להם דו"ח הזמנה לדין בהתאם, אנחנו כבר ניפגש בבית המשפט!
יום שהתחיל בפאנצ'ר וניגמר במזל גדול, בצורה טובה.-היזהרו לכם שם
סוף שבוע מתיש עבר על סופי, התחיל ביום שישי שזוגתי שתחייה ואני רכבנו לתוך השקיעה, (טוב, לא ממש אבל בשביל הקטע)
ונסעו לנו למפגש המועדון במרכז העיר, הכבישים היום ריקים יחסית, ותנועה דלילה של שישי לפנות ערב קידמה את פנינו, מאפשרת לסופי הקשישה להוכיח שגם בגילה כוחה עוד במותניה והיא עדיין מסוגלת לשנע בנחת ורוגע שני מבוגרים למרחקים לא קצרים בעליות ובירידות, האוויר הסתווי והשקט שלפני כניסת השבת, ריחות מאכלי יום השישי שבושלו ע"י נשות ירושלים עלו מכל חלון ואנחנו בטרטור חף מעשן מפזזים לנו בכיף ובמהירות לעינינו, היום החלטנו לבצע שוב בזוג מטלות שדחינו בחצי השנה האחרונה שהתפרסו לאורכה ורוחבה של ירושלים, מצב התנועה בבוקרו של יום א' כשעבודות הרכבת הקלה והפקקים ממררים את חיי הנהגים לא פסחו גם עלינו, אבל סופי ללא תלונה ומענה, בכי או נהי, עמדה במשימה בכבוד הראוי ואף מעבר לכך, כפיצוי החלטתי לתדלק אותה, אחרי ששמתי את השמן במיכל לפי הכמות הנדרשת הסתבר לי שדווקא דלק 96 חסר במכלים, בעיה! השמן כבר במיכל, ודלק אין... בלית ברירה תדלקתי ב-95 אני התרגשתי מאוד, סופי בכלל לא, ולבסוף שקשרתי אותה בתום יום התיזוזים הארוך הזכירה לי הנסיכה בחיוך סלחני, שבעבר הייתה רגילה ללגום גם אוקטן 83 ללא בעיות מיוחדות! אין על הנסיכה שלי
NAOR2207
18-09-2020, 08:53
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2006_10/DSCF8580.JPG.90daada28446da5998f4908fa7560f59.JPG
ווספה גיבורה מתחבר לתמונה
האדם שבטנק ינצח
אין על הנסיכה שלי, שמחר מיועד לה הטסט החצי שנתי, בשבוע האחרון חילצה מותניה והוכיחה לכל העולם שגם בגיל 38 ועם מעט קמטים של אופי, קסם של פעם, והמון פח חינני, היא עדיין מספקת את הסחורה, וללא בעיות, מוקדם בבוקר יצאנו ליום אימונים שלי ומסתבר גם שלה, לפני שעות העוצר הגענו לצד השני שלי י-ם בואכה שועפאט, שם ביצענו (בעיקר אני) קצת אימוני קרב מגע, וכשירות מבצעית, ומשם בנסיעה מהירה למטווחים במוצא, כיוון שהקדמנו בהרבה את שאר המשתתפים, ולא קסמה לנו ארוחת הצהרים במגרש הרוסים, החלטנו לצאת קצת למסע הררי באזור י-ם, בירכנו "שחיינו וקיימנו" ורכבנו לראשונה בקטע הכביש החדש שנפתח מכיוון רמות לכיוון היציאה מהעיר בנסיעה פתוחה ומהירה, עד הכניסה ל-"בית האדום" במוצא ושם בחרתי להמשיך ולטפס את הקסטל לכיוון מבשרת, סופי שינסה מותנים צרות, צברה מהירות והמשיכה ברביעי כמעט עד לאמצע העלייה המתישה, צמודים לפס הצהוב המשכנו דרכינו שאנו בוררים בין ההילוכים שלישי ורבעי עד לקניון הראל, שם עצרנו לצהרים, ומשם לאתר הקסטל הסמוך ובדיקה בין בנייני הקסטל למציאת מציאות מוטוריות מיוחדות. משם דרך כביש שבע האחיות (מומלץ לכל חובב מוטוריקה ונהיגה או סתם נוף טבע והיסטוריה) הדבר הקרוב ביותר לכבישי האלפיים בארץ! חזרה לכיוון המטווחים נסיעה רגועה על שביל עפר, שם הפתענו נמייה ארוכת זנב ומלאת פרוות חורף, ועד למטווח עצמו! בסיום, שוב נסיעה בדרכי עפר התחברות זריזה לכביש העולה לירושלים, נסיעה בגז פתוח בין הסיבובים עד לרמזור כשהמשחק ביני ובין סופי הוא, לא מורידים את היד מהגז ולא נוגעים בברקסים, רק זוויות ההטיה מדברות...ניצחנו!
התחברות לכביש בגין נסיעה רגועה במהירות שיוט לצינון המנוע והדם, ומשם הביתה סוף יום אימונים מפרך...אני גמרתי עם כמה שרירים תפוסים ריח זיעה ואבק שריפה, וסופי...כלום! אין עליה כבר אמרתי?
בוקר סתווי, האוויר כבר מתקרר והחזאי מדבר לו על גשם, סופי ואני נגשים לטסט באיחור של יומיים, התנעה פשוטה וקלה, אולם סופי מעשנת, פרט לעשן אין סימן לגמגום או חוסר במשיכה, הבנתי מיד שהיא נוקמת בי על היומיים שהקדשתי לשמנמנה.
כפיצוי טיפלתי באור הברקס שלה לקראת המבחן השנתי, ויחד נסענו לדואר לשלם אגרה, בתום העלייה הפסיקה סופי לעשן, וחזרה לתפקד כקדם, אני מיחס זאת לדלק 95 שתדלקתי אותה בחוסר ברירה. בטסט עצמו ביקשו ממני חתימה שאישור הברקסים זהה למקור, אלה מה, המוסך מרוחק מאוד ממקום הטסט ומאוד לא התאים לי הסיפור, נגשתי לאחד הבוחנים שאוהד את נושא האספנות ויחד פתרנו את הבעיה! סופי עברה את הטסט ללא מצמוץ אור! משם נסענו להציק ליעקב, וסופי עברה ניקוי אוויר! אנטנה לחיפושית ווישרים בוש לגיישה והביתה להמשך היום-סתם שעתיים של בוקר
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2007_11/1865375795_.jpg.cfb3d2fa1762ce6a97d257985550faa3.j pg
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2007_11/1873867944_2.jpg.17995445f1c21ed0f3fb24c36cd3127f. jpg
זה קורה לי די הרבה לאחרונה, אני יוצא מהבית טרוד בענייני הראש עוסק באלף ואחד דברים, מגיע עד לסופי מתחיל הטקס קיפול הכיסויים, פתיחת השרשראות וההכנות לנסיעה. תכנון קפדני של הדרך האופטימאלית למטלות ותחילת נסיעה, הראש כבר זורם בקצב אחר האוזניים קשובות לרעש המנוע, (הרבה אפשר ללמוד ממנו), ורעשים נוספים, ה"מוסיקה" הזו שנעשתה כבר חלק מאתנו מלווה אותנו בכל נסיעה ודומה שמגוון הצלילים והרעשים הופך לשיר אחד, מוכר וידוע, שכל זיוף בטון, במנגינה או באחד מהצלילים, נישמע כמו חזרה גנרלית גרועה במיוחד של בחינת הקבלה לכוכב נולד. ומרמזת על נפילה או סילוק מהמעמד, העיסוק הזה מרכז את כל תשומת לבי כשבהכרה של רגע אני נזכר, שאני לא יודע לאן מועדות פני, בתוך ים המטלות פשוט שכחתי מה קודם למה, מאין אני בא ולאן אני הולך...עוד רגע של בלבול ומחשבה סדר מחודש בראש והכל מתבהר שוב, אני ממהר לסיים את המטלות בכדי להיות פנוי לדבר האמתי ואז כאשר בדקתי שוב ושוב שבאמת לא נישאר לי כלום לעשות, אני פנוי כולי לרכיבה לשקט להכרה שעכשיו כבר שום דבר לא באמת עוצר אותי, ולאן שאסובב את הכידון תיקח אותי הרוח...מכור לצלילים ולריחות, למראות ולתחושות, ומרגיש ולו לרגע כבעל בית על הזמן והמקום.
לקחתי את סופי לטייל במחוזות ילדותי, קצת מוזר לדבר על כך, כיוון שהורי עדיין גרים בבית סמוך לבית בו נולדתי ואני נימצא באזור המון, אבל הרכיבה על סופי במקומות שהיו נוף ילדותי, רק במטרה לאתר זיכרונות ישנים, והגעגוע לאותם ימים רחוקים, העביר אותי לזמנים אחרים. השכונה בה גדלתי, תלפיות הישנה, הייתה מלאה אז בבתים צימודי קרקע, גדלתי כמה בניינים מביתו של הסופר ש"י עגנון, וחצר ביתו הייתה אז מגרש המשחקים שלנו. אמי מספרת שהסופר בערוב ימיו, היה יוצא מביתו ונפגש עם האימהות הצעירות והעוללים והיה מכירם בשמם! עד היום זכורה לאמי התמונה בה מלטף עגנון את ראשי ואומר לאמי "מאין לבחור הצעיר הזה שפה עשירה שכזו", אחד הדברים המרגיזים אותי היום, שאז לא חשבו לצלם מעמד שכזה. השכונה שינתה פניה ומבתים צמודי קרקע הפכה למפלצות נדל"ן מכוערות, המנצלות כל פיסת קרקע חשופה עד למטר האפשרי האחרון, השדות בהם רצתי ונפצעתי, לכדתי נחשים וצבים, המקומות בהם שיחקנו כדורגל, סטנגה, נקודות המפגש והמחבוא שלנו. והמקומות בהם אחזנו ידיים רועדות מהתרגשות בידי הבנות...כולם נעלמו. בריכת גני יהודה או מלון דיפלומט בשמה הנוסף בה עברו להם בחטף ימי החופש הגדול, הפכה לשלד גדול ומכוער עליו תיבנה הקונסוליה האמריקאית החדשה. רעש המנוע של סופי מהדהד מקירות הבתים, מנסה לזהות שמות רחוקים קולות וריחות, עץ התות עומד לו עדיין, עקר מפירות, ובכלל לא בטוח שמישהו טרח וטיפס עליו בשנים האחרונות לאכול מפרותיו המתוקים, ולהכתים את החולצה בכתמים אדומים שאינם יורדים בכביסה. זיכרונות כואבים מאלה שהלכו ואינם, האנשים שפגשתי יום יום והיו מזכים אותי בחיוך או מבט זועם על שהטרדנו מנוחתם בשעות לא שעות...נסענו שוב את הדרך מבית הספר היסודי עד לבית ועצרנו במקומות בהם היינו נוהגים לעצור לרגע לשבת ולצבור כוח לפני העלייה הגדולה, עברתי בין בתי החברים, שהיו גם ביתי השני שהיום מתגוררים בהם זרים שאינם מכירים את שמי, תחנות האוטובוס שינו מקומם, והרחובות הפכו לעמוסים וחד כיווניים...אפילו המטעים של קיבוץ רמת רחל, בהם היינו ממתיקים את שפתינו בתפוחים עסיסיים, דובדבנים, ושזיפים הפכו מזמן לווילות לעשירים, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי את אותה תחושה, שלוותה אותי כילד עת הסתובבתי בשכונה ועשיתי בה כבתוך שלי, הפניתי את הכידון של סופי חזרה למציאות, וחזרתי הביתה... "הייתי פעם חלק מהנוף, היום אני אורח!"
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2020_03/DSCF4674.thumb.jpg.d5f3f0d0aff497c793c48405170eb60 0.jpg
MADMAN1200
20-09-2020, 10:15
נהדר!
עוד בבקשה...
בוקר ממש מוקדם, קמתי עשר דקות לפני השעון...חשוך והרבה יותר קר. התלבשות זריזה המחייבת מחשבה ואלתור, ברכיבה על אופנוע, (כל אופנוע) צריך להגיע לאופטימליות בין שכבות הלבוש ליכולת התזוזה וההפעלה המקצועית של מערכות הכלי, יותר מדי שכבות או לבוש לא מתאים, יגבילו או יסכנו את הרכיבה הבטוחה, ופחות מדי יקפיאו את הגוף עד למצב של חוסר תחושה מוחלט ואובדן היכולת להשתמש באברים חיוניים למשך זמן רב. (הכוונה כמובן לאצבעות ולרגלים, לכל אלה שהמחשבות המלוכלכות שלהם לקחו אותם למקומות אחרים) מעיל הדיינז עולה מעל לגופיה הארוכה, וכפפות הקיץ מפנות את מקומם לכפפות הנומקס הישנות והטובות שליוו אותי דרך לא קצרה, כל אופנוען נאמן לציוד הרכיבה שלו ובדרך כלל אין הוא מחליף אותו, גם אם הכלי שתחתיו משתנה, הנאמנות הבלתי ברורה הזו, הופכת למובנת כאשר הכפפות מתיישבות על הידיים כאילו לא הורדת אותם מעולם והמעיל מכיר בדיוק כל פינה בגוף שלך, ומתיישב בדיוק מותאם על כל פיסת בשר חשופה. הבדיחה הרווחת בין אלה שרואים את המעיל המפואר, לבין המראה האפרורי של סופי, היא שבמחיר המעיל ניתן לקנות שנים כמוה...אבל בעצם מה הם מבינים?
העננים מסתירים את כדור השמש האדום שעולה מעל הכפר, ונביחותיה של סופי, קצת אחרי ההתנעה הקרה, קצרות ומתכתיות, עדיין משתנקת ומתבלבלת, עד להגעה לטמפרטורת עבודה נכונה.
התנועה ברחובות דלילה, והקצב מתגבר ככל ששנינו מתחממים ולומדים להכיר עצמינו מחדש, "בכל פגישה מקרית פורחת איזה תכלת" אמר המשורר ואצלי כל פגישה עם סופי היא כאילו היכרות ראשונה, ונדרשת ההתנהלות המוכרת והבטוחה של השניות הראשונות עד למציאת התנוחה והישיבה האופטימאלית, לאחרונה שקע קצת הכיסא, כיוון שנישבר שוב הקפיץ שתוקן בעת שיפוץ הכיסא וקרע נבזי החל עושה דרכו מתחתית הכיסא לכיוון מעלה, צריך לחזור לרפד למקצה שיפורים...בדרך בית לחם, הקצב כבר ממש מהיר הכביש ריק ואנו נותנים דרור למנוע להגיע עד קצה היכולת, מדי פעם אני נותן לסופי לרוץ חופשי חופשי לצורך מתיחת איבריים חיוניים, ושחרור לחצים, הנוף רץ במהירות, ואני קשוב ודרוך לכל רחש ושינוי בכביש, היום נוסעים לאימון נהיגה מתקדמת ברכב, בבית הספר המסונף למשטרה, סופי תנוח לה בחניון המשטרתי ואני אשתולל לי קצת על מסלול ההחלקה! האדרנלין מתחיל לפמפם הרבה לפני! באימון כרגיל המדריכים שמחים לראות אותי, ושוב התחרות הבלתי נמנעת בין ה"חניך" למדריכים....שווה היה לצלם קצת את הפרצופים שלהם! חזרה הביתה לי-ם בגשם שוטף, למזלנו בי-ם לא ירדה טיפת גשם וסופי יבשה...ושוב הדרך הביתה בתנאי חשכה וקור, קשירה מהירה וכיסוי הנסיכה, ובלילה התפללתי שהגשם השוטף שירד על הרחובות והניס את חתולי הרחוב למקומות המסתור שלהם, מדלג על נסיכתי.
נהדר!
עוד בבקשה...
תודה, כייף לשמוע שעוד מישהו חוץ ממני נהנה.
האהבה עיוורת, אין ספק, היא גורמת לך להתנהג כמו אידיוט, בניגוד גמור לתדמית שלך, לאמונה שלך, לך עצמך... גורמת לך לעשות כל דבר, גם דברים שנשבעת שלא תעשה לעולם. אתה חוזר להתנהג כמו בגיל העשרה ולהתנהג כאילו אין מחר...
האהבה מגמדת את הפגמים והחולשות אצל האהובה, וגורמת לך עצמך לרחף על ענן ולא לראות ולא להקשיב לקול ההיגיון, לאישה, לחברים, למומחים ולנשמות הטובות....בשבילך היא הכל ולא כלום, ממשית כמו החלום והפנטזיה, ולא יעזרו דברי שכנוע וחוכמה!
האהבה נותנת לך כוח ששכחת כבר שקיים בך, אתה קם עם חיוך וישן בחלום, ולא מפסיק לפזר קטעי מנגינות בזיופים מחרידים...
הרומנטיקה גועשת בדמך, והכל צבוע בצבעי זריחה.
למה אני מספר לכם את זה?...השבוע זכיתי להניח עכוזי על כלי יפני, ששורשיו נעוצים עמוק באסכולת הדו"גים הדומים דמיון מפתיע לסופי, הוא חזק יותר (הרבה יותר) הוא חדש יותר (יותר חדש מחדש) פלסטיק נוצץ מבית טוב, חשמלי מפנק, נוסע כמו חלום מהיר חזק ואלגנטי, נוכחות של בראד פיט, ארלונד שוונצנגר ובילי קלינטון ביחד! מקום בשפע, אחריות עד הפנסיה, ומיכל דלק שלא נגמר...עליתי, רכבתי, שכחתי. שכחתי לרגע אחד קטן. נהניתי ואהבתי את רגעי החסד, וחזרתי.
חזרתי הביתה למוכר ולבטוח... לאהבה האמתית השורשית זו שאינה תלויה בדבר, אהבת נעורי המקומטת והחלודה, החלשה והאיטית, עם הכיסא הקרוע והמרופט...שמכירה אותי בדיוק וסולחת לי, סולחת לי על מעלותי וחולשותיי, יתרונותיי וחסרונותיי ומקבלת אותי בדיוק כפי שאני...אידיוט מושלם.
לרכב לתוך הזריחה זה מאוד רומנטי....אבל גם כואב בעיניים!
מזג האוויר הוא האויב מס' אחד של רוכב האופנוע, בנגוד למה שכולם חושבים שהם יודעים, דווקא הרטיבות היא הקטנה שבהם.
אם נתייחס לרגע לטבלאות המומחים כביש מכוסה קרח מספק "אחיזה" של 0.01 בעוד כביש יבש תקין מספק אחיזה של 0.08 הרי אותו הכביש שטוף נקי ורטוב, מספק אחיזה של 0.07 קצת פחות מכביש יבש, כמובן שבתנאי מעבדה זה ניראה טוב אבל בפועל המציאות שונה לגמרי. בוץ, סחף, שלוליות מספקות הפתעות ובעיות אחיזה לרוב. אבל כנגד כל אלה רוכב חכם יכול להילחם, כשהמודעות, הערנות והריכוז, מפחיתות את הסכנה, למרות שאינם מעלימות אותה לחלוטין, מיגון טוב, ונהיגה דיפנסיבית מוסיפות לביטחון!
האויב הגדול ביותר והפחות מדובר, היא הרוח! חזקה עוצמתית ובלתי נראית. מכת רוח מפתיעה עלולה להסיט רוכב אופנוע ממסלולו ואף להפילו ארצה, המיוחד בכל הסיפור שגם בקיץ, מכת רוח ממשאית חולפת, עלולה להיות מסוכנת!
החורף גם מזמין את רוכב האופנוע להתעטף בשכבות רבות של ביגוד, הביגוד מקשה על יכולת תפעול האופנוע, וככל שרכיבת האופנוע מצריכה יותר פעולות נהיגה כך קשה יותר לרוכב להפעיל את רכבו!
הוסיפו על כך אדים בתוך הקסדה, יכולת ראייה מוגבלת שלך ושל השותפים לדרך, קור מקפיא עצמות, ופחד מפני החלקה ותקבלו נהיגה מאולצת ולא טבעית, שהיא מתכון בטוח לתקלה!
בטח כבר הבנתם שההקדמה הארוכה הזו מבשרת על משהו, אז ככה:
בשבוע שעבר, מוקדם בבוקר, מזג האוויר אינו מבשר טובות, ערפל אופייני (ללונדון) מכסה כל חלקה טובה, והפנס של סופי מפלח בכל עוצמת ששת הוולטים שלו את הדרך, הכביש מכוסה שיכבה גדולה של טל הנסיעה איטית מתמיד כשתשומת הלב היא כמובן על ההטיה בסיבובים וחיפוש אחרי כל סימן מקדים לבעיות אחיזה, הסימנים דווקא מעודדים ואין בעיות מיוחדות וככל שנצברים הקילומטרים עולה הביטחון ומשתפרת רמת הנהיגה, לקראת סוף הנסיעה אני כבר מרשה לעצמי יותר, אבל עדיין מכבד ומכיר בכוחות הטבע שחברו נגדי, ממש בסיבוב האחרון לקראת מגרש הרוסים כשהכנסייה הרוסית כבר משמאלי אני מבחין במשאית הובלת העצורים של יחידת נחשון, כשהיא חוסמת נתיב אחד ולכן תוך כדי הטיה אני מחליט להרחיב קצת את הסיבוב מהרדיוס המתוכנן ואז זה קורה, הגלגל האחורי מאבד לפתע אחיזה ויוצא במהירות שמאלה ומנסה לעקוף את הקדמי, שבירה מהירה של הכידון לכיוון ההחלקה, מביאה את סופי לנסיעה על הצד עדיין על שני הגלגלים כשהקדמי מצטרף לחגיגה ומאבד אחיזה, ככה ממשיכים כמטר ויותר כשאני מצפה לנפילה ברגע שהגלגל הקדמי יחזור לאחוז בכביש, הורדת רגל ביטחון וטעות רוכב ראשונה, החלטתי בהחלטה טיפשית לבצע סבסוב של סופי סביב רגל ציר, ממש כפי שעשינו כשהיינו קטנים עם האופניים אבל, ההבדל ברור בווספה מרכז הכובד נימצא בחלק האחורי ובהחלקה יש למשקל מאחור משמעות גדולה יותר, הגלגל הקדמי שב במפתיע לעשות את עבודתו מוקדם מהצפוי וגרם לי לפיל את סופי לכביש מקדם מדי, יכולתי בקלות לקפוץ מעליה, אולם בכדי למנוע נזק מיותר, החלטתי שלא לנטוש ולנסות להורידה בעדינות לקרקע, (טעות מס' 2) העונש היה מידי, סופי אמנם לא נפגעה אבל הצליפה בי ברגל מעל הברך...מגן הווספה ביצע את העבודה טוב יותר מכולם, וסופי נחה לה עליו בבטחה, בדיקה מהירה גילתה אפס נזקים, למכונה וסימן כחול גדול וכואב לרוכב, אם לא לוקחים בחשבון את הפגיעה באגו!, נזק קל יחסית, טעות טיפשית ולקח חשוב.
כשהכל הולך הפוך, לפעמים עדיף להישאר במיטה. בתחילת השבוע אחרי משמרת ארוכה החלטתי להתעצל ולא לתדלק את סופי שהתחננה נואשות לטיפת אוקטן 96, ההיגיון העקום (שעובד לאט לאחר 24 שעות ללא שינה אמיתית) אמר כי אתדלק לפני המשמרת הקרובה, שהרי "לא יקרה כלום" אם אצא עשר דקות קודם ואתדלק.
לאורך המדרכה בה אני נוהג לקשור את סופי, עמדו המון מכוניות והמרווח הקרוב ביותר אילץ אותי לטפס על מדרגה גבוה יותר מהרגיל, סופי טיפסה את התוספת ללא מחאה אמיתית, פרט לגניחה קלה מכוון הגחון, קשירה זריזה לעץ, כיסוי ושנינו התפננו לשינה בריאה.
יומיים אח"כ:
מרפי מחליט לעבוד שעות נוספות אצלי, יציאת בוקר על הדקה, חישוב זריז אומר כי במידה והתדלוק יעבור ללא בעיות מיוחדות יישארו לי אולי חמש דקות להופיע בזמן לעבודה!
מרפי ימ"ש מחייך....מיד ביציאה מהחנייה סופי מייללת כמו חתול שדרכו לו על הזנב ומישהו חובט בו עם מגבת רטובה על הפנים.
סוד גלוי הוא, שאני שומע רק באוזן אחת (הפרחים לצה"ל) ולכן פרט ליתרונות הטבעיים בכך, שתמיד ניתן להגיד לפולנייה שלי "מצטער לא שמעתי", קשה לי גם לאתר כיוון של רעש מסוים, כמובן שהקסדה על הראש לא תורמת לעניין.
ההבחנה המידית הרעש מהגלגל הקדמי...עצירה מבט לשעון, בדיקה יוק...הכל תקין! ממשיך לכיוון האחורי כלום שיגרה מרגיעה,
המשך נסיעה והיללה הופכת לקונצרט...טוב נבדוק בתחנת הדלק, מתדלק, פרוק זריז של החלקים הבסיסים כלום... נסיעה ללא מנוע מבהירה שמדובר ברעש שנובע מכיוון הגלגלים...החלטה חפוזה ממשיכים עד לעבודה, מגיע לעבודה על הדקה! כמובן שבדרך כל הרמזורים אדום...מרפי עובר לצחוק מלגלג, מהירות הנסיעה חצי מהרגיל למנוע נזק מיותר...
שמונה שעות מאוחר יותר:
אני בעזרת חבר מבצעים בדיקה לגלגלים החבר לוחץ על הסבל, הגלגל הקדמי מתרומם, אין חופש מכיוון המייסב, אין "עצם" תקוע באופן, הסיבוב חלק וחף מרעשים, עוברים לאחורי... סופי מונפת אלעל סיבוב של הגלגל האחורי מתריע...גרררררר גררררר
מבט נוסף אחד מבהיר את הבעיה:
יומיים+שמונה שעות אחורה:
העלייה על המדרכה לחצה את עמעם האגזוז של סופי לכיוון הגלגל האחורי ונוצר חיכוך בין הגלגל לדוד האגזוז...
הפעולה, מכה קלה ביד מישרת ומרחיקה את הדוד למקומו הטבעי, חיזוק נוסף של בורג ההידוק ו...החיים חוזרים לנתיב המהיר!
המסקנה: אל תידחו למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים!
חום אימים, סופי מפמפמת לה באדישות מתישה, החום מורגש היטב תחת הקסדה, ואפילו הרוח שהמשקף הפתוח מאפשר לה ליבש את בפנים, איננה מצננת.
בימים כאלה אני משתדל להתנהל בשיוט, כאשר יד ימין זהירה ביותר, ואינה נדיבה בגז כבכל יום, המנוע עובד על "טורים" וגלישה יותר מאשר על מומנט ומשיכה.
אדום ברמזור, לפנינו אס טייפ של החתול הבריטי הגדול, נהגו משתדל לשפר הופעתו בפני הבלונדית בעלת המחשוף הנדיב שמזיעה בתחנת האוטובוס הסמוכה, החלונות סוגרים עליו, והוא בשאננות קרירה אינו חושש או אינו יודע, כי בעלי החברה שלו מכרו את רכבו לייצרן משאיות הודי, מה שמעסיק אותו כרגע הוא לפזר קצת רושם יקר ברכבו המרשים.
עליית מחירי הדלק האחרונים יקרו את התדלוק השבועי של סופי בשקל וקצת, ואומרים כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא.
סופי ידידה נאמנה ולוחמת אמיתית, ממשיכה לעשות את העבודה האפורה יום יום ללא תלונות ומחאות, לא עוצרת ולא עומדת לרגע, לפעמים בדיוק בגלל זה, היא נעלמת ונשכחת בטירוף היומי, היא שם כדבר מובן מאליו, נכונה להסיע ולשנע מתי שרק תידרש, ללא בקשות או טענות מיוחדות. הזמן היחידי שאנו ביחד, הזמן הפרטי, הוא במהלכם של הנסיעות בין שם לכאן, אז נעצר המרוץ ונשכחות ולו לרגע הבעיות והצרות ולרגע קטן אחד רק אני והיא לבד בעולם, ביחד עם המחשבות ההנאות הקטנות והחום, נקודה קטנה של שפיות...כמה חם.
מצב נפשי משפיע על הרכיבה נקודה!
לאחרונה שמתי לב שמשהו קצת חסר ביחסים ביני ובין סופי, לכאורה שיגרה בריאה, יחסים מצויים של תן וקח, מעט תן והרבה קח, אם נהיה ישרים, אבל באמת שלא נשמעו תלונות באיטלקית.
ביום שיש האחרון התפנה לי קצת זמן ועשיתי משהו שהזנחתי אותו התקופה האחרונה, צאנו קצת לטייל, לא משהו גרנדיוזי גדול, פשוט היא אני והטבע. ההרגשה הייתה שסופי מתנהגת יותר טוב מאשר ביום יום, יותר נכונה לשתף, יותר נועזת, יותר זורמת,
רציתי להבין מה יום מימים, ואז זה היכה בי:
לאחרונה החלפתי בעבודה את הבוס שלי, וכתוצאה השתנה מעט לוח הזמנים שלי, במקום להיות בעבודה ב-0630 שפרוש הדבר לצאת בשעה שש מהבית ולרכב בצורה רגועה עם הזריחה, היציאה מאוחרת יותר והצורך להגיע עד לשעת העוצר גורמת לי להיות לחוץ יותר בנושא הזמנים, פחות קשוב לטבע ויותר קשוב לתנועה המתרבה בשעות אלה... הצורך להגיע בזמן גורם גם לבצע מעשיים שבדרך כלל כאשר עתותיי בידי אני לא נוהג לעשות!
דוגמא נוספת כיצד הכלי והסביבה משנים את מצב התודעה שלך, מכיר ויודע כל אופנוען. בכל פעם שמישהו עולה על כלי ספורטיבי
מיד לאחר ההתנעה הוא נותן שתיים שלוש מכות גז בריאות...(מוכר לא) צליל המנוע ונביחת האגזוז מכניסות את הרוכב ל"מוד" מאוד מסוים ועכשיו אם יש אנשים בסביבה, בעיקר אנשים מהסוג היפה, תמיד אבל תמיד היציאה לדרך תהייה מהירה מהדרוש, ויהיו גם כאלה שיניפו גלגל לאוויר, ללא צורך אמיתי באמת! אם יד על הלב, איזה רוכב שהגיע ראשון לרמזור והצטרפו אליו כמה רוכבים נוספים לא ניסה לצאת הראשון מהרמזור ללא קשר לטיב האופנוע או יכולות הרכיבה שלו? צורך נפשי קדום? יצר תחרות? לך תדע...
גם העייפות משפיעה על הרכיבה, התגובות איטיות, וחוסר הרצון להרים עצמך מכיסא הרוכב בהתקרבך לבאמפ (התודות לעירייה) או בור בכביש גורם לך להעדיף ולספוג חבטה על פני הפעלה של השרירים העייפים. לכל אלה השפעה קריטית על טיב הרכיבה, המהירות וההנאה ממנה!
זאת ועוד ברכיבה בקבוצה, תמיד הרכיבה לא תהייה זהה לרכיבה הרגילה שלך, הרצון להראות, להרשים, להיות חלק מהקבוצה גורם לך להתנהג קצת אחרת. קצת שונה, פחות טבעי.
בקיצור, מי שרוצה באמת ליהנות מהכלי שלו (המכאני המכאני סוטים) חייב לפתח יותר את שעות הפנאי שלו על חשבון השעות האחרות בהם הרכב משמש יותר כמכשיר ופחות כידיד!
וסופי? סופי מחייכת בסלחנות למודת ניסיון ומלמדת אותי בסבלנות של נזיר זן פרק נוסף מהוויות עולם הרוח!
בשבועות האחרונים סופי השתעלה קצת, מתוך הכירות אינטימית בנבכי מנועה של נסיכתי העלו במוחי שני סיבות עיקריות:
הפלאג שהוחלף לפני כשנה, או הקרבורטור שהדיזות שלו בלעו קצת אבק ירושלמי...
בנוסף החל מנסר בעת הנסיעה רעש מעצבן של שק מטבעות שמישהו בוחש בו היטב...רעש כזה יכול להצביע על בעיות קשות או סיבה מטומטמת, ומתוך היכרות של הנפשות בסיפור, בחרתי מתוך אופטימיות הזויה דווקא בשנייה.
וכך מצאתי עצמי בשבת מוקדם בבוקר עם ארגז הכלים הנאמן וידידי הטוב ה- 40 WD והמון כוונות טובות.
ראשון פורק הפלאג ומצבו היה משביע רצון פרט למעט פיח חביב ניראה שלם ובמצב מצוין מה שמעיד יותר מהכל על פעולת מנוע בריאה! נייר מים מהשאריות שהיו לי ניקו את הפלאג למצב חדש ונקי.
בגלל מחסור בספריי לניקוי קרבורטור החלטתי להמתין עם פרוק הקרבורטור וניסיתי למצוא מהיכן מגיע הרעש המעצבן...
כיוון שאני חרש באוזן אחת, באדיבות צ.ה.ל וקשה לי לאתר כיוון של רעש (לשם כך נדרשות שני אוזניים תקינות) נחלצה לעזרתי ביתי וביחד מצאנו את האשם...סיבה מטומטמת זוכרים?
בגלגולה הקודם הרכיבה סופי את הסוכך דמוי החלון בחזיתה עוד לפני שהיגיע סופי אלי ביקשתי להוריד אותו, אבל מה...
הסוכך מורכב עם שני חתיכות מתכת שנמצאות מתחת לפחיות שמתחת לידיות הגז והקלאץ זהו המקום לספר שסופי היא היחידה לדעתי בעולם ששני הפחיות המקוריות עדיין נמצאות במקום ובכל ווספה אחרת שראיתי הפחיות הנ"ל אבדו או פורקו!
בקיצור סופי היגיעה אלי רק עם פלך אחד כזה ונוצר רווח בין הפחית לכידון שרעד והרעיש, במקום הותאמו שני אומים להצרת המרווח
והשקט חזר למשלטיו הישנים...לא לפני שסופי קיבלה כמות נכבדה של דאודורנט (40WD) מתחת לפחיות להקלת תפעול ציר הגז והקלאץ...בנוסף עברתי והידקתי את כל הברגים האחרים, הרכבתי את הגומייה שקיבלתי מסימון (תודה סימון) על כנף מכסה המנוע וזהו...
היום בבוקר סופי הודתה לי הנסיעה נמרצת חזקה ומלאה מרץ, כאילו מדובר באוברהול מלא! קשה להאמין את גודל השינוי בתחושה וברכיבה...קצת תשומת לב ואהבה והכל ניראה ומרגיש אחרת.
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2020_03/DSCF4677.thumb.jpg.100366c07230abf2ee433171f7f9ce6 a.jpg
נשים רוכבות-מוקדש לכל הרוכבות באשר הן!
סופי ואני יצאנו לחופש, אחד מהיתרונות שאנו לא מוגבלים לשעה או למקום מסוים ואנו נהנים לשוטט לנו ברחבי ירושלים.
באחד מהאמשים האחרונים, הסבה סופי את תשומת לבי לרוכבת חתיכה (לפחות על פי מה שהספקנו לראות מבעד לקסדה ומשקפי השמש) הרוכבת שהתניידה לה על פלסטיק אופנתי 125 בקלילות מרשימה לבשה מכנס קצרצר שחשף רגל חטובה ושזופה שהסתיימה לה אי שם למטה בסנדל אצבע מרשים ואצבעות ארוכות משוכות בלאק אדום בוהק (שרי רד באנגלית).
על גופה האנורקטי בעליל, השליכה גופיה ירקרקה, כפרצופי הנהגים שצפו בה מבעד לחלונות רכבם בפקק הארוך,
והגופייה שהתאמצה ללא הצלחה לעטוף את פלג גופה העליון שניראה כי אחד מטובי מנתחי הפלסטיק, בארץ או בחו"ל השקיע לא מעט זמן כסף וסיליקון, בשיפור המראה. קסדת חצי, תואמת את צבע הקוראיני/סיני/יפני שלה, אודם תואם את צבע הלאק, ומשקפי שמש סטייל קריסטיין דיור...
יש משהו בנשים רוכבות. יגידו עלי שוביניסט, יגידו חרמן, אבל רוכבות אופנוע עושות לי את זה...משהו בישיבה המפושקת, הרכינה קדימה לכידון, היכולת שלה להתמודד עם רכב לא שגרתי ונותן פרט ליכולת להגיע ממקום למקום גם הנאה מהוויברציות והרכיבה
מעידה על יותר מדבר אחד משותף לה ולי.
אי שם בסוף שנות השבעים, פרקתי ביחד עם שכן מנוע של אופנוע, השכן שהבין שיש לו עסק עם חולה הגה, היה בעל ידע ויכולת מדהימה, ללמד ולהסביר מה תפקידו של כל חלק וחלק במנוע, וכך הפכו הברגים וחלקי המתכת המלוכלכים בשמן וגריז, תחת שפתי הדבש שלו, למכונה אחת מופלאה ששרה ומנגנת בסימפוניה מתוזמנת היטב, פעם אחת פרקנו והרכבנו מנוע ומאז ברור לי איך הוא עובד ומה מניע אותו!
בעוונותיי גם נשים פרקתי והרכבתי, אפילו מס' פעמים, למען ההגינות גם הן עשו לי דברים דומים, אבל עד היום לא ברור לי איך הן עובדות או אפילו מה מניע אותן. דוגמאות לא חסר.
ישנן את אלה הרואות אופנוע ניגשות לרוכב ואומרות בלי בושה ישר לתוך עיניו "אני רוצה סיבוב" מבחינתן הוא יכול להיות רוצח סידרתי, חולה נפש, או סתם סדיסט, אותן זה לא מעניין הן רוצות סיבוב, אגב אם אתה היית ניגש לבחורה ואומר לה משפט זהה היו יכולים להאשים אותך בהטרדה!
או אלה האומרות אני עם אופנוען לא יוצאת בחיים! אבל עם נרקומן, שתיין, עבריין, מהמר. כן?
אחרת חובבת אופנועים שהייתה חלק נכבד מילדותינו העשוקה, את רוב נעוריה בילתה במושב האחורי של האופנוע, מיום שהתחתנה הטילה וטו על בעלה בנושא רכישת אופנוע-אופנוע זה מסוכן-לך ללמוד לטוס!
חברה אחרת בימי רווקותי העליזה, ערב סתיו, ממתין לה מתחת לבית במרחק סביר מהאבא העצבן שלה, האופנוע מונע, היא יורדת באיחור אופנתי בשמלת קיץ קלילה וטי שירט, למי שלא מכיר את י-ם בלילות אספר שמאוד קר שם...ועל אופנוע קפוא!
אגב השמלה אף פעם לא נשארת במקום, תמיד מסתבכת בשרשרת!
בקיצור סופי ואני עוצרים בסמוך לגב', אני יכול להישבע לכם שריח קרם הגוף שלה או הבושם גרם למנוע של סופי לעבוד חזק יותר,
שאלתי אותה אם היא יודעת שהיא מסכנת את עצמה ברכיבה בלבוש כזה על הקטנוע, יודעים מה הייתה התשובה?
"חיים רק פעם אחת" ... בחיי! - אחרי תשובה כזו נגמרו לי המילים.
סופי אני מסתובבים יחדיו בי-ם, אווירת סתיו באוויר, בלילות כבר צריך קצת יותר מסתם חולצה. האור אינו בוהק ומסנוור השמש משחקת לה בין העננים, ואנו משתובבים לנו בין כתמי האור.
טרנזיט הסעות פולט לעברינו עננת עשן מסריח, ואני עוצר נשמתי עד יעבור זעם, סופי אינה פולטת עשן כלל ועם זאת לפני חודש הפסיקו ליצר את אחיותיה בגלל תקנות זיהום האוויר, לך תבין...בשבוע שעבר החלפתי לה פלאג לחדש, והרכבתי את צינורית האוויר שקיבלתי בדואר ביחד עם המשלוח של החלקים ללמברטה של יוני. עכשיו רק נישאר לנו להחליף את הפלטינות, הקבל, ושמן הקלאץ ואנו מוכנים לחורף.
ברמזור אני שומע נהמה מוכרת, ורכב מנסה לעקוף אותי מכל כיוון אפשרי, למוד ניסיון אני נצמד למדרכה מנסה לאתר בעייני את פתח הניקוז הבא, ומאפשר לרכב לחלוף על פני, הבחור עוצר ברמזור את הרגל אינו מוריד מהגז, כנראה נהנה לשמוע את שאגת המנוע ה"משופר" מבלי להתייחס לסביבה ולמשבר הדלק העולמי, כריס מדריך הנהיגה שלי היה מכנה אותו איידיוט (כאשר הדגש על תחילת המילה).
חוסר ההבנה גורם להם לחשוב כי שיפור המנוע בלבד יהפוך את הרכב שלהם למהיר יותר, ספורטיבי יותר, נחשק יותר. מהנה יותר לנהיגה...פרט לבזבוז האדיר של הכסף בדרך כלל התוצאות הפוכות...
כריס היה נוהג ברכב סטנדרטי מושכר, על המסלול ופעם אחר פעם משיג תוצאות טובות יותר מאשר אנו בוגרי הקורס ברכבים המשופרים ומיועדים למסלול, שם למדנו את השיעור הראשון והבלתי נשכח של ענווה, צניעות והכרה כי תמיד אבל תמיד, יהיה נהג יותר מהיר ממך ללא קשר על מה הוא נוהג!
סופי אינה מהירה, יתרה מזאת, אני אינני נוהג להגיע איתה למהירות המקסימאלית בכלל, למדתי ביחד איתה בדיוק היכן הנקודה שם קורים הדברים הנכונים באמת, ומהו הקצב הרצוי לנו, על מנת למצות את הפוטנציאל שלה ושוב אנו הכי זריזים בעיר, לטקטיקה, הכרת תיזמון הרמזורים ובחירת הנתיב הנכון, משמעות גדולה הרבה יותר מסתם נסיעה מהירה ברוטלית המחייבת אין ספור פעולות נהיגה ופעולות חירום על מנת להישאר בקצב הרצוי...משל הצב והארנבת.
אין זה אומר בהכרך שאני פחות נהנה מהרכיבה להיפך, אני נהנה מהחלפת הילוך מושלמת ממשיכה רציפה ונחמדה ללא טלטול בין החלפת ההילוכים, הנקישה המבשרת לי שזה בדיוק הזמן לשחרר את ידית הקלאץ בעדינות, כי ההילוך כבר משולב בגיר, הורדת הילוך ביחד עם גז בינים בכדי למנוע חריקה מיותר מכיוון הגיר, כל זה משתלב לנו היטב בקצב ובנופים החולפים לנגד עינינו.
אהבת הנהיגה היא אהבה של נהיגה נקודה, למהירות קסם משלה, אבל מי שאוהב לנהוג יודע שהמהירות היא רק הבונוס רק הדובדבן שבקצפת, לנהג טוב באמת זה שאוהב לנהוג ממש, לא משנה מה המהירות, העיקר זה להיות בתנועה.
טבען של אגדות, שהם מתעצמות עם השנים, וסופחות אליהן תוצרים נוספים, נוסטלגיה, געגוע, זיכרון, לכל אחד יש את הסיפור הקטן שלו הקשור בחיפושיות, באיש ובאגדה, הזיכרון האנושי משכיח בדרך כלל את החסרונות ומשמר בפינה חמימה בלב את הדברים הטובים.
כך לגבי החיפושיות וכך גם לגבי הווספה, מאז פורסמה ההודעה על הפסקת יצור הווספה הקלאסית דומה ששכחו כולם, עד כמה מיושנת ולא ידידותית היא הווספה, הנדסת אנוש גרועה, נוחות מפוקפקת, והיא אינה עומדת בשום סטנדרט מודרני...אבל כולם זוכרים אותה דווקא לטובה, תמונות ישנות מוצאות דרכן לשולחן השבת, כתבות בכל העיתונים, סיפורים ושירי הלל...
לנו זה עושה רק טוב, אנחנו שמחים על כל זה בתקווה שהדבר יעודד אנשים נוספים לשפץ עוד ועוד ווספות, אותנו לא מעניין מה כותבים או מה מספרים לנו עליהן, אנחנו יודעים את האמת אנחנו שותפי סוד!
השבוע התפרסמה בי-ם תוצאות התחרות לצילום גשר המיתרים בכניסה לי-ם, האמת נסענו סופי ואני מס' פעמים חמושים במצלמה
על מנת לצלם את האובייקט אבל כמספר הפעמים שרכבנו לשם כך מס' הפעמים שחזרנו בידיים ריקות. הדבר הזה מכוער...
שום צילום לא יהפוך את הזוועה הזו למשהו אסטטי, מצטער! מסופר על עשירי פריז משורריה ואנשי הרוח שבה, שהתנגדו נמרצות לבנייתו של מגדל אייפל בפריז (שנים מאוחר יותר גם לפירמידת הזכוכית ליד הלובאר), הטענה שלהם שבבירה הצרפתית שלד של ברזל בתוך הארכיטקטורה אירופאית הקלאסית, יהיה כעצם בגרונם...לימים לא ניתן לדמיין את פריז ללא מגדל אייפל. ולכן החלטתי לנצור לשוני עד עתה, ולנסות ולעכל את הסמל הפאלי הזה הפולח את ירושלים. מכל זווית שניסנו סופי ואני לצלם את המומנט לטיפשות, לא נמצאה אפילו נקודה אחת מחמיאה לו...סופי טוענת שירושלים עגולה, וזה די נכון כל המרחב סביב השפיץ עגול בנוי באבן ירושלמית ורק הקוץ המכוער בנוי לו בהזדקרות השייכת למקומות אינטימיים אחרים, ללא יחס או קשר לסביבה, ביוהרה מזדקרת שלא במקומה, האמת שמצאתי את המקום המושלם עבורו, אפשר להעמיד אותו במחלף איילון לרמת גן שם ישתלב יופי באווירת ההי-טק וגדלות, או על הר חירייה סמל לטמטום והגאווה המיותרת.
נסענו משם, לא רחוק ממש כמה דקות רכיבה וצילמנו סט תמונות בשכונות הישנות של שוק מחנה יהודה, רח' בצלאל, ונחלאות.
ירושלים האמתית, הצנועה, המסתתרת. ירושלים למבינים, וסופי השתלבה לה בדיוק באותה הצניעות והקלאסיות כמו בבית!
זה הסתיו עם הענן
ועם הרוח המייבב,
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב."
הסימנים הראשונים הם ללא ספק החצבים, לקראת סוף החופש הגדול ניתן לפתע לראות אותם גדולים וזקופים בצדי הדרכים.
כילד הייתי מאד מתבאס כשהייתי מבחין בהם לראשונה, זה היה הסימן הראשון לסוף החופש הגדול, סוף להרפתקאות ולקיץ.
החצב פורח הקיץ בורח...לאופנוענים שבנינו החצב מסמל יותר, החצב מסמל את הצורך בבגוד חם יותר, כפפות סירבול בתנועה,
סכנת החלקה, ומעבר לרכיבת חורף.
דומה שנהגי הרכבים אף פעם לא יבינו את המשמעות של רכיבה בחורף, ריצה מהירה לרכב פתיחה של הדלת, הפעלת חימום, ווישרים, רדיו והפלגה בטוחה ויבשה לדרך, הגשם מנגן קלות על הגג, המגב מוסיף חריקה אינטימית, והחימום מרדים ומשרה אווירה של....
ואצלנו...ריצה בתוך הגשם, הסרת הכיסוי של סופי וקיפולו, הידיים נרטבות, פתיחת שני המנעולים, הכנסה לתא הכפפות, חבישת הקסדה, ניסיון להכניס את היד (רטובה זוכרים) לכפפות, קיק...עוד אחד, מס' מכות גז קלות לחימום המנוע...עוד כמה...נסיעה מגומגמת, סגירה של הצ'וק...המנוע מתייצב, קר...רטוב...חלק...רטוב...
נהיגה זהירה בסיבובים, התחמקויות אלגנטיות מרכבים מלאי אדים שיושבים בתוכם נהגים עם חימום, רדיו ווישרים חורקים, שלא ממש מעניין אותם מה קורה בחוץ...כי הגשם מנגן על הגג והחימום אינעל דינו מרדים אותם...
הסתיו בירושלים יש לו איכויות אחרות, הוא צובע את ירושלים בצבעים אחרים, משחק בצללים, מבליט ומעלים אתרים ומקומות כרצנו.
השעות היפות ביותר הם שעות הבוקר המוקדמות או שעת השקיעה, אז הצבעים העזים מתערבבים זה בזה בתערובת של אדום כתום אפור זהב העננים נצבעים בצבעים פסיכודליים כאילו משהו השתולל קצת עם המברשת בהשפעת LSD לצלילי לוסי ברקיע היהלומים של ביטלס, בשעה כזו רכיבה בשנים ומוסיקה תואמת באמ-פי ואז באמת ניתן להתמכר בקלות...
סתיו...דלת הכניסה של החוף...איזה כייף
כבר שלושה שבועות שסופי נחה לה תחת הכיסוי, מאז הפציעה האומללה שלי אין באפשרותי לרכב, בזמן הזה איבדה סופי את הטסט ואין דרך כרגע עד שאשוב לרכב להעביר אותה טסט חדש.
האילוץ לנהוג ברכב ארבע גלגלי מחזיר אותי שוב ושוב ליעילות ולנוחות השימוש של נסכתי האהובה, על מנועה החלש והרועש, על הנדסת האנוש הגרועה שלה, על הקופצניות והלכלוך, הריח והסכנה.
אין אהבה אמיתית כמו האהבה הישנה, ולא יעזרו החידוש והנוחות המזגן והרדיו, כי כשאתה תקוע בפקק, מחפש חנייה, או נאלץ ללכת דרך ארוכה בגשם למקום חפצך בדיוק אז אני נזכר בה, ואז הכל פשוט הכל נסלח לה!
הגעגוע מגביר את התחושות, והרצון לשלב הילוך ולצאת לדרך איתה גובר מיום ליום, לקראת הטסט הצלחתי להשיג מס' נורות 6V עבורה (תודה חיים) והן ממתינות לאחד מסופי השבוע לצורך טיפול הרכבה ולטסט.
גשם מכה בכל, הכיסוי של סופי ספוג, היתרון היחידי שניתן למצוא הוא רק שהכיסוי ניראה נקי יותר ומריח פחות...
מהשלוליות הקרובות ניתזות טיפות מים גדולות, ושמן צף על המים צובע אותם במגוון צבעים וטבעות, מזכירים לי שבגלל התאונה לא הספקתי למרוח את סופי בווקס החורף שלה, הימים הקיציים גרמו לי להאמין שיש עדיין מספיק זמן לכך, אבל ל"מישהו" היו תכניות אחרות. האצבע כבר כמעט ולא כואבת, בשישי הבא אשתדל להעביר את סופי טסט, יש לי הרגשה שכבר אוכל לרכב עליה עד אז, בנתיים אפור וקר, ואין חשק בכלל לקום ולצאת מהטרינייג החדש ונעלי הבית הישנות והטובות, יושב מול החלון, הקפה ביד, מביט לעבר סופי המכוסה וסופר טיפות גשם, לצלילי הפינק פלויד. שבת של חורף ירושלמי טוב,
אחד מימי הקיץ הגעתי כהרגלי לרכיבה, בין הגלגל לקיר הבחנתי בחתול
לא בהכרך זה שבתמונה, שנמצא בפוזה קרבית, החתול שהתעלם ממני לחלוטין,
ניראה דרוך מאד ועסוק ביותר.
מתוך סקרנות גרידא הצצתי במעשיו, והבחנתי שהחתול האמיץ
נלחם בצפע עין גדי, אחד הנחשים הארסיים ביותר באזור י-ם.
הנחש שהיה מלופף בין הגלגל של סופי לבין השרשרת הקושרת,
נלחם על חייו,
החתול שדעתו הוסחה לרגע בגלל הגעתי, איבד לשניה קשר עין עם הנחש,
וזה ניצל את ההזדמנות וברח לתוך חור הניקוז בחומה,
החתול נעמד ע"י החור וניסה נואשות לשלוף את הנחש מבפנים.
לרגע חשבתי מה היה קורה אם החתול האמיץ (שוויץ) לא היה במקום
ומה הסכוי שהייתי מכניס את ידי למנעול השרשרת ופוגש בצפע בעצמי.
מאז החתולים זוכים ממני ליחס של כבוד, ובימי החוף הקרים הם מוצאים מקלט
מתחת לכיסוי של סופי, ומחממים לילותיהם ביחד.
זהו, מגיע לנו מזל טוב בשעה טובה ומוצלחת סופי עברה טסט נוסף, באיחור אופנתי של שלושה חודשים...
הסיפור מתחיל קצת יותר מוקדם היום,
הגעתי לנסיכה המכוסה בכיסוי אדום אופנתי, שהפך לוורוד מזעזע במרוצת הזמן,
והסרתי אותו מעליה, הנסיכה לא הישירה מבט, ורק התבוננה בי מזווית הפנס, מנסה לנחש כוונותיי.
נורת ה-6V מתבוננת בסקרנות בארגז הכלים שאיתי,
מנצל את השקט שלפני הסערה, עוד בטרם פצחנו בחילופי האשמות מרגיזים,
הספקתי להחליף לה את כל הנורות השרופות. מתוך הכירות עם הנסיכה ידעתי שהיא לא תתמסר בקלות,
בטח לא אחרי שהזנחתי אותה כמה חודשים טובים...
ולא יעזור לי סיפור האצבע הפגועה, הזמן המוגבל ותירוצים אחרים, נגש בשקט לרגלית ההתנעה,
המרחק בין הקיר לא מאפשר לי גישה נוחה, מנסה להזיזה קצת וסופי מנסה לזרוק עצמה על הרצפה,
ברגע האחרון אני מצליח להחזיקה בכוח,
מעמיד אותה על הרגלים ומנסה להתניעה, יוק, בדיקה מהירה מגלה את הבעיה, יבש הדלק במיכל...
נסיעה עם הגיישה ומיכל לתחנת הדלק, ערבוב שמן ידני ו..מכה ראשונה להזכיר לקרבורטור את תפקידו
מכה שניה וסופי פולטת ענני עשן, עשן סמיך שמו שמיים...וסופי שלי לא עישנה מעולם!
כמה מכות גז קלות וסיבוב מהיר בחנייה וגם אני וגם סופי כבר משתוקקים לצאת לדרך,
זמן הפרידה רק הגביר את הגעגוע והרצון לשוב ולחזור לימי הנסיעות העליזות בשניים.
המנוע שחזר לפעול שורף את מצבורי השמן המיותר וחוזר להצביע ירוק, ומפסיק לעשן.
השמש שולחת קרניים משקרות צובעות את י-ם באור רך ומזמין אבל האוויר קפוא,
ולכן אני לא לוחץ על סופי ונותן לה להתנייד אחרי המנוחה הארוכה הזו בקצב שלה,
בניית האמון המחודש הכרחי, שוב אנו לומדים אחד אחת את השני, בוחנים, מגישים, מחייכים,
לקראת סוף העלייה סופי כבר מתמסרת, החום המוכר והחביב נפלט ממנה שוב והיא משתפת פעולה
על מנת לרצות אותי, ורומזת "תקשיב מנוול אחד...הפעם נסלח לך, אבל שזה לא יקרה שוב!!!"
את הטסט עוברת סופי כמו גדולה, ליטוף סמוי מידיו של הבוחן, מחמאה מנהג אחר ואנו חוזרים עם הטופס המיוחל!
זהו בעוד חודשיים שוב נגיע למכון לטסט נוסף!
ובינתיים הכבישים והשבילים שוב מחייכים אלינו
יהיה מי שיגיד סתם מזל רע, יהיה י שיגיד נקמתה של סופי ולימור תגיד סתם הצטרפות מקרים...
כל ה"חורף" ירדה בי-ם כמות משקעים מזערית, בתקופה שסופי עמדה מאונס כמעט ולא ירדו גשמים.
אתמול אחרי הרבה זמן החלטתי להגיע לעבודה רכוב על גבי סופי, ולא להשתמש בהסעה הרגילה.
בבוקר מוקדם הגעתי הכיסוי האדום, זה המספור הקודם היה ספוג מים, וגשם זלעפות הרטיב אותנו, אבל אנחנו
עקשנים וגשם לא מפחיד אותנו, לכן קיפלתי את הכיסוי והכנסתי אותו למקומו הקבוע בין הגלגל הרזרבי
לבין הסבל...וככה כמו תמיד נסענו לנו סופגים סוף סוף מראות ותחושות של חורף, תרתי משמע!
הגעתי לעבודה ומצאתי חנייה מתחת לגגון האופנועים, שחרור של התיק ו...אין כיסוי, במהלך הנסיעה
איבד הכיסוי עצמו לדעת...
מיד אחרי העבודה טסנו ליוני, ושם אחרי שיפשוף הפלסטיק זכינו בכיסוי חדש לסופי, וגרעון בתקציב האישי...
"זה היה סיפור של חורף, לא יותר.
סופי ואני שונאים פלסטיקים נקודה!
זה משדר חפיפניקיות, זה משדר לנו עלה תאנה המכסה ערווה מדולדלת,
זה התחיל עם האופנועים הגדולים בשנות השמונים שרצו לכסות שילדה מכוערת וחוטים שעוברים ממקום למקום,
המשיך במקדמי אווירודינמיקה ומשקל עאלק, וניגמר שבכל נפילה פעוטה מצטבר הנזק לאלפי שקלים.
ניחא עם המצב היה נעצר שם, גם הטוסטוסים החדשים מקוראה, סיגון, יפן, הודו, סין, וטרינידד,
מתפארים בפלסטיקה שמחזיקה מעמד בדיוק עד המדרכה ביציאה מסכנות האופנועים השכונתית.
כלים נוצצים בוהקים שאחרי דקה מתהדרים באזיקוני פלסטיק, דבקים מתקדמים, וחלקים שבורים כשיניים
חסרות בפיו של אגרופן.
חלקי פלסטיק שלעולם לא יפגשו שוב אחד את השני והסיכוי להידברות בונה בניהם שווה לסיכוי לשלום במזרח התיכון...
מעט מאד פלסטיק אם בכלל, תמצאו אצל יצרן ההארלי ירום הודו, פחות מזה אצל בוני האופנועים העצמאיים,
גם למעבר החוטים והכבלים נמצאו פתרונות יצרתים,
הניקל הברזל והאלומיניום חוגגים, ואפילו בן דודו היקר להחריד של הפלסטיק, הפייבר קרבון מדיר רגליו משם.
אופנוע אמיתי צריך להיות מברזל, ניתן להתפשר גם על סגסוגות חמות יותר, אבל סוס הברזל חייב לשדר מסר
של חוזק וחוסן, נוכחות, ומראה קרבי, שלא תמצאו בפלסטיק המודרני צבוע ככל שיהיה,
קחו ווספה ישנה מקומטת ומסמורטטת, פרקו אותה לגורמים שלחו אותה לפחח מבין עניין
ואחרי פרק זמן יהיה ברשותכם כלי "חדש" נסו לעשות זאת עם טייפון ממוצע, או פלסטיק אחר...
רוכבי הפלסטיקים המודרניים שפוגשים את סופי בתנועה מרימים גבה, ידיהם המטופחות (והשלמות) לא טעמו
מעולם גריז שמן ולא לכלוך מתחת לציפורנים נעליהם נוצצות וללא כתמי שמן ופיח, והם חושבים לעצמם שגילו
את סוד החיים...
סופי ואני מסתירים חיוך... יש דברים שאנחנו יודעים יותר טוב.
היום סופי עברה טסט נוסף...ואם לא תגלו לאף אחד אז נורת ה-6V האחורית שפעלה היטב בבדיקה המקדימה שלי
הכריזה שביתה איטלקית דווקא כאשר הבוחן (שלא התאפק וקיבל סיבוב) טרח לבדוק אותה, כמובן שמעוצמת ההתרגשות
שלו שכח להכשיל אותה וסופי עברה בגאון את מסכת הייסורים...הגאווה שלה לשמוע את דני, ממוסך דני סילון מומחה ווספות ותיק
שבדק אותה קצת קודם ( לצורך מתן אישור לטסט) ואמר, שהיא נשמעת ונוסעת ומרגישה מצוין, היה בונוס גדול ביותר.
אכן סופי אטרקציה מיוחדת, נאמנה אמינה וכפית במיוחד, השבוע אם לא יהיו בעיות מיוחדות אפנק אותה קצת בווקס חיזוקים
ומראה חדשה
lokimonster
25-09-2020, 16:21
דני קומבינה
זצ"ל
Sent from my Redmi Note 9 Pro using Tapatalk
הינה זה בא!
לא נסיכה כסופי תעבור בשקט על תשומת הלב המרובה לה זוכה החיפושית בשבוע האחרון.
צרפו לכך שכבר כמה וכמה חודשים טובים, לא פתחתי את מכסה המנוע שלה, ושעת הנקם הגיעה!
בהתחלה כשהבאתי את הגרמנייה השמנמנה הרגישה סופי קצת מוזנחת, אבל כאשר הבינה שהיא
עדיין מנגנת כינור ראשון, התרגלה לרעיון, לא שהיא חפה מהתנהגות נבזית כלפי החיפושית, שהרי
כל בוקר כאשר הייתי מתניע אותה, הייתה פולטת את עננת העשן הראשונה ישירות לפניה של השמנמנה
בפרצוף תמים לחלוטין, כאילו במקרה...
אבל כל עוד נישמר הסטטוס-קוו האומר החיפושית מוזנחת ומכוסה וסופי נעה, לא הייתה כל בעיה,
אבל הזמן הכסף והיחס שזכתה לו השמנמנה בימים האחרונים הרתיחו את סופי!
את שלושת הימים האחרונים ביליתי בהכנות של השמנמנה לטסט, שעות פשפשתי בין קרביה, מנקה מתקן
מייפה, וסופי מתבוננת ושומעת מתחת לכיסוי...
היום בבוקר ביקשתי לצאת לעבודה וסופי מסרבת להתניע, מבט לחלקה תחתון מבהיר מיד יש שלולית דלק
גדולה מתחת לסופי...
בדיקה של מיכל והוא ריק כמו הכינרת, כנקמה הגירה סופי מימייה, עכשיו יש לנו בעיה (נוספת) לפתור
בניינו...
הזמנתי נסיעה דחופה לעבודה, ואת היום פתחתי באיחור
יום החלטתי שדי לה לסופי לסבול, החינוך והעונש הקשה מספיקים לה, בכדי להבין את כוונותיי.
מילאתי ארבע ליטר דלק במיכל ובעזרת השמנמנה הבאתי אותו אליה,
לאחר הכנת הקוקטיל שמן ודלק לגמה הנסיכה בצימאון את המשקה...
בחינה מתחת לגופה לא מצאה שום נזילה, אולם לא הסתפקתי בזאת ועל מנת לבנות מחדש
את האמון ביני לבין הנסיכה, פרקתי את הקרבורטור וניקיתי אותו היטב בעזרת ספרי ניקוי
ייעודי של STP.
לאחר מכאן הנעתי אותה שוב והזרמתי כמות נכבדה של חומר דרך פתחי היניקה בקרבורטור
עשן לבן יצאה מאגזוזה של סופי, ואז התיישב האפיפיור (אני) ויצא לו לסיבוב רכיבה קצר.
שוב בחינה מדוקדקת, יוק שום סימן לנזילה, רטיבות, או הזעה משום כיוון...
ליתר ביטחון בוצע ניקוי כללי למנוע והורחקה ג'יפה מיותרת,
קרטון נפרש מתחת לנסיכה והיא הושכבה לישון, עד מחר לבדוק שאין הפתעות נוספות
במשך היום....
בקיצור, בעיית התנהגות אופיינית לנסיכה מפונקת ולא תקלה כפי שחשבתי, חשוב
ששתי האחיות החורגות ילמדו לדור בכפיפה אחת, לפני שאני מביא להן עוד הפתעה.
סוף הקיץ, ודווקא עכשיו מתנגן ברדיו השיר הנה באה השמש, בחוץ כבר מתקרר, הלילות כבר קרירים מאד
ורכיבה מצריכה חולצה ארוכה או מעיל.
סופי מפמפמת לה בשקט, מקבלת את דין השמנמנה, מתרגלת לרעיון שמעתה יתחלקו הנסיעות בין האחיות החורגות
במשפחת המלוכה, והיא כבר לא הבלעדית.
אחרי תקופה ארוכה בה ההתלהבות מהחברה החדשה במשפחת המלוכה,
גרמו לי לשכוח במעט את תענוגות ברכיבה בשנים, החזיר לי הסתיו הממשמש ובא את הרצון והצורך, לקחת את סופי
לסיבובי ערבית נהדרים, כשהכל ניצבע בכתום של שקיעה, וירושלים הופכת מזהב פלטינה, לזהוב נחושת, ומשם לכסף
עמוק וחושך...
הפנס של סופי מבליח דרכו באפלה ופרט לטיקטוק המנוע, ניתן לשקוע בשקט לנקות את הראש ממחשבות מטרידות
ולתת לנוף והאווירה למלא כל חלל מצוי בחזה.
זיכרונות ילדות, אהבות, קטעי זיכרונות משנים וזמנים שחלפו ואינם, עוצרים ליד עץ התאנה העתיק, גזעו עוד זוכר
את סנדלי הילדות שלי מטפסות על הענף החסון בניסיון לקטוף תאנים מתוקות,
היום אני מסתפק ולקטוף את התאנים שבהישג היד, למרות ההזמנה הרשמית של גזע העץ לטפס ולעלות.
עדיין חוכך בדעתי אם לצרף לחגיגה הקולינרית גם סברס קוצני מהשיח הסמוך, אבל אותות הגיל כבר עושים שלהם
פעם לא הייתי חושב פעמיים, והיום, היום הקוצים שמאיימים להינעץ בכפות ידי מונעים ממני את הטעם
המתוק של הסברס האמתי. אומרים שהמבחן המבדיל בין מבוגר לילד הוא כאשר שלולית מים בדרך הופכת
מהזדמנות למכשול...
אז בכדי להוכיח לעצמי שאני עדיין לא ממש מבוגר אני נכנס בשני גלגלים לשלולית שנקוותה מברז עירייה סורר
שמבזבז את מימי הכינרת בדליפה חזקה לכביש...
חיוך עולה על שפתי כשהגלגלים פולחים בשלולית וחוצים אותה לשתיים משפרצים רסיסים עכורים לכל הכיוונים.
עוד עלייה ואחריה ירידה, סיבוב, הורדת הילוך עם גז ביניים משיכה של הגז עד לסוף, סופי מטה עצמה לסיבוב
מתמכרת לתחושות ולהנאה ומושכת אותנו החוצה להזדקרות עוד קצת משיכה של השלישי, טיפה מעל הצורך
החלפה מהירה לרביעי להעלאה נוספת של המהירות, תכונה לקראת הסיבוב הבא, ממתין טיפה עם הברקס
מזכיר לעצמי שלא להגזים בבלימה מאוחרת, הורדה לשלישי שני, הטיה חזקה, שיא הסיבוב, מבט ליציאה מהסיבוב
גז ,שלישי רביעי ....והביתה.
הראש נקי הגעגוע חופר והסתיו כבר פה, ולא ברורה לי העצבות שנחתה עלי.
ירדתי להחליף את הקרבורטור בחיפושית השמנמנה, פשוט קיבלתי אחד במצב
מצוין, שיפצתי אותו עד לרמת הבורג והחלטתי להרכיבו סוף סוף בשמנמנה.
סופי הביטה בי במבט מאשים מתחת לכיסוי, כועסת נרגזת ומאשימה.
במשך החורף עשתה סופי כל מאמץ להזכיר לי על קיומה.
היא קרעה את הכיסוי תוך שהיא משתמשת בראי ובסבל האחורי
כסכין על מנת לחשוף את גופה החטוב לעיני כל, יודעת הממזרה
כי אבוא לכסות אותה היטב שוב, בכל פעם שעברתי על ידה חשפה גלגל
מזדמן מזמינה ומרחיקה כאחד...
לא בי האשמה מיהרתי להזכיר לעצמי, על מנת להתמודד קצת ברגשי האשמה
זו היא שבחרה להפיל את האגזוז מנקודת החיבור שלו למנוע,
ולא לאפשר לי גישה נוחה להחלפת הבורג, הביטוח שניגמר, והחורף הקר.
תירוצים, מלמלה היא ללא מילים, הגרמנייה הזו עושה לך את זה יותר...
טוב, אז לא הצלחתי בפירוק הקרבורטור, חסר מפתח חצי סהר 13
עוד כלי שצריך לקנות...
בכדי שלא לצאת וחצי תאוותי בידי, ניגשתי לסופי, היא התעלמה ממני לחלוטין
פרקתי את האגזוז כולו והעליתי אותו הביתה, שם נוסר הבורג הסורר
והוחלף בחדש, ירדתי שוב והרכבתי אותו כראוי, השמנמנה לקחה
אותי ביחד עם מיכל לתחנת הדלק (לאות תודה ניפחתי לה את הגלגלים)
מילאתי 4 ליטר דלק ערבבתי עם השמן, כי הנסיכה שאנינת טעם היא, שותה
קוקטיל דלק/שמן 2.5 אחוז בלבד...
שפכתי אותו לקרביה המרוקנים של סופי ונתתי קיק ועוד אחד ולמרות חילוקי הדעות
הנסיכה הניעה, האמת ציפיתי למאבק עיקש יותר, אבל כנסיכה אמיתית ידעה סופי
מתי להניח בצד את משקעי העבר ולהשקיע הכל בעתיד טוב יותר.
אז לאות תודה הברקתי את גופה החטוב, מאבק ולכלוך, ניקית היטב את מקום מרבצה
החלפתי שמן גיר, סידרתי לה את תא המטען, וניקיתי היטב את מנועה משמן אבק ולכלוך.
ורצתי לספר לחברה. טלפון בשידור ישיר ליוני למברטה והשמעה בטלפון כיצד מפמפם
מנועה של סופי אחרי תרדמת חורף ארוכה מאד...
ימי האביב הם הימים של רכיבה בשנים, אור רך של שמש, פרחים ופרפרים
האביב כבר כאן, לא לפספס.
ברצלונה 2010 כנס הארלי העולמי, כל חברי הארלי דיווידסון מכל העולם בשדרה המרכזית
מול האנדרטה בכיכר אספנייה, ואותי מטריד רק המשקל של תרמיל הגב מאחורי.
כמה דקות קודם לכן נפלה החלטה חשובה ביחסי עם סופי. אבל בואו נעשה קצת סדר על מנת
שתצלחו להבין קצת מהזיותיי (הטבעיות!) נישבע שלסנגרייה ששתיתי אין קשר לכלום.
טסנו לברצלונה אישתי ואני, פסק זמן לנקות את הראש קצת, בבוקרו של יום יצאנו מהמלון
והתחלנו בשוטטות רגלית ברחובות ברצלונה, נהנים מהאווירה מזג האוויר והחנויות, כשלפתע
צדה את עיני חנות פיאג'ו, (למי שאינו בקי או בדיוק שכח, החברה שמייצרת את הווספות...)
כמובן שנכנסנו להגיד שלום, את עיני צד ארון הדגמים שהכיל את כל דגמי ווספה לדורותיהם.
ודגמי ווספה חדשים, וכל הציוד הנלווה להם.
"אולה" ניגש אילנו בעל הסוכנות, "פורפאוור, סווה אינגלז?" אני.
יס פליז, טוב עזבו נעבור לעברית, לבחור הנחמד יש משפחה בישראל בקיבוץ!
היה כבר כמה פעמים פה, ומתכון להגיע בקיץ, שוב. לא מוכר חלקי חילוף ישנים אבל...
מיד מעביר אותי לסוכן משנה הנמצא...שני רחובות מכיכר אספנייה, הוא המוזיאון הלאומי
והמזרקות, על הר היהודים, למי שמכיר, שלגמרי במקרה פנינו לשם...
מחליפים מספרי טלפון תוך הזמנה שלי אליו לצלצל כשהוא בי-ם, (קשרים בברצלונה עם הדילר
של פיאג'ו, מעולם לא פגעו באיש....) ואני בדרך, התאפקתי נישבע שהתאפקתי ולא הלכתי לחנות
באותו יום, אבל חשבתי על כך, כמה ימים מאוחר יותר, לקחנו טראם (כמו הכרמלית אבל ג-ד-ו-ל)
ונסענו שוב, הארי סקוטר שופ! את החנות מצאנו בקלות לפי כמויות הלמברטות (סליחה יוני) והווספות
שבמקום, הארי בחור חביב שדובר קטלונית בלבד, ומתעקש שלא להבין מילה במה שאני מכנה לאדינו/עברית/אנגלית
או כל שפה אחרת, ולכן עברנו לרישום אני מצביע לו על הדגם והחלק והוא מביא מהמחסן.
ספידומטר מקורי אין להשיג, רק דרך היבואן הרשמי צריך לחזור לפיאג'ו, על ההודי ביקש 90 אירו-נישאר אצלו
בולם אחורי איטלקי (ווספה מקורי) 60 אירו-נלקח, קיבלתי מתנה את הגומייה העגולה.
מה עוד צריך?...מחשבה מהירה בעצם כלום, יש הכל... (עוד נגיע לזה!)
לוקחים כרטיס ביקור מודעים לו שיהיו לו עוד קליינטים מישראל, וחושבים על יוני....(נחזור רגע ליום הראשון בברצלונה)
המדריך שלקח אותנו משדה התעופה מסביר "בברצלונה יש כייסים, כייסי כל העולם מגיעים להשתלמיות בברצלונה,
ולכן, אסור (אסור!) להסתובב עם כלום בכיסיים כל מה שלא שימושי נישאר בכספת במלון"
אז מה יש לי לעשות בברצלונה עם פלאפון? (סליחה יוני).
מכניסים את כל הטובין לתרמיל הגב (כבד החרא הזה) ויוצאים להמשיך לטייל, ולא סיימנו כאן,
כמה ימים אח"כ בחנות אחרת, קורצת לי מראה מוכרת מהחלון, כניסה פנימה מלמדת שיש מראה מקורית לווספה
כולל הזרוע באיכות מצוינת, והמחיר...14 אירו. נלקח והושם בתיק שעולה למטוס!
יום שני ואחרון, חוזרים לחנות בהם ראינו אשתי ואני שני קסדות 3/4 מצופות עור במחיר 63 אירו "רק להתרשם שוב"
בעוד אני מודד את הקסדה מצליחה המוכרת להסביר לנו שמדובר בעצם במבצע שנים במחיר אחד...
נלקחו אחת שחורה בשבילי ואחת בצבע וורוד עתיק (וורוד גברי!?) לאשתי, והושמו במזוודה הקשיחה עטופות בכל
הבגדים להגנה.
ומה עם כנס הארלי העולמי אתם שואלים, משם יצאתי עם ג'אקט עור עם דפס נשר וכיתוב "חי בשביל לרכב רוכב בשביל לחיות"
ובאנגלית זה נישמע וניראה הרבה יותר טוב!
הגענו לארץ הכל הגיע בשלום, בדיקה מעמיקה בספר היינס לווספה מבהירה מידית שלבולם יש שתי קצוות,
בטח תגידו "נכון, רואים מיד גם בלי "היינס" גאון שלנו...." אהה, אבל חשבתם על זה שצריך שני גומיות
אחת לכל קצה...?
אז בדיקה מעמיקה בארגז ההפתעות שלי, בו מחכים לי כל החלקים שהזמנתי בעבר מגרמניה, לצורך שיפוץ מקיף
מגלה לי גומייה חדשה מוכנה ומוזמנה להתחבר לבולם, (אמרתי לכם שלא חסר לי כלום,) טוב אולי רק בורג...
וההחלטה ביחסים ביני לבין סופי?
בינתיים ממשיכים עד שיהיה לי יותר כסף לפרויקט אחר, אבל אל תספרו לה היא לא ידעה אף פעם שהיא מועמדת להחלפה
https://carsforum.co.il/uploads/monthly_2010_06/DSCF3016.jpg.31759df6b01bce763799660304e42be1.jpg
הנסיכה עברה טסט! בבוקר כשהיה עדיין קריר,
מעלה ברוכה לה לירושלים שלא משנה עד כמה חם ביום, בלילה קר יותר!
נגשתי לנסיכה, בדברי חלקלקות הסרתי ממנה את כיסוי המנוע, פרקתי פלאג וניקיתי אותו.
גם את הקרבורטור לא הזנחתי נשלפו הדיזות נוקו ובושמו בספריי קרבורטורים.
פילטר האוויר נוקה וכן המנוע, הידוק ברגים אחרון, חוט הפלאג שעושה קצת בעיות
הודק הייטב לראש הפלאג, בעיטה קלה בקיק וסופי מפמפת באושר,
נסיעה למכון, פסק הגמגום, שני הצעות קניה לווספה בדרך, ואחת מהבוחן
שניזכר שבשנות השבעים הייתה לו אחת כזו בדיוק, וחבל שהוא מכר אותה....!
מה שלא עזר לו הרבה כשניסה להניע אותה (סופי לא מתמסרת בקלות לזרים)
באבירות ועם הרבה טקס בישבן הראתי לו איך עושים זאת נכון, בכל זאת ארבעים שנה
לך תיזכור...
בדיקת הבלם היא נסיעה ועצירה בחריקה, קלי קלות ואפשר גם להוסיף קצת דרמה.
כולם מסתכלים...זהו קיבלנו את החותמת ואנו כשרים לנסיעה לעוד שנה....
אח"כ העמסתי את שתחייה על הווספה ונסענו לדואר לשלוח חבילה לצנחן שלנו
ועוד מעט נצא שוב לכיוון המפגש בטוביה להגיד שלום לחברה!
שלושים ומשהו שנה אני רוכב על דו"ג, וכיוון שחוק ההתיישנות פועל לטובתי הפעם,
אז אפשר להגיד שמגיל 14 אני מסתובב על הכבישים, עם בן לוויה כזה או אחר
רובם גרוטאות ממורטות שהצלתי במצבי צבירה שונים, וחלקם המילה הכמעט אחרונה
בשפה היפנית חדים ומושחזים, כמו לוחמי נינג'ה מאומנים.
תמיד רכבתי מתוך כבוד והקשבה לכלי, עם המון רספקט ופחד יצוק מהתנועה, התשתית ומהכלי עצמו.
ולמדתי שמי שבוחר להתעלם מהשילוש הקדוש הזה מוצא עצמו מהר מאד במקומות לא צפויים
והרבה פעמים כואבים במיוחד...
משנה לשנה קרבות ההישרדות בכבישים הפכו קשיים ומרים, ופחות זמן רכיבה הוקדש
להנאה ויותר זמן מוקדש לרכיבה דרוכה ומתוחה.
כבר למדתי להיזהר מרכבים מסוימים בשעה שסופי ואני בתנועה,
במיוחד מכאלה בהם החלונות הושחרו או האגזוז גדל לממדי RPG בידי ילד בן 16 ממערג' עיון,
מרכבים שמשתפים אותך במיטב המוסיקה המזרחית דרך החלון הפתוח,
מרכבים עם ספויילרים שנגנבו מרפא"ל, גלגלים מוגזמים, ומגזרים מסוימים.
כמעט שכחתי, אוטובוסים, מוניות, משאיות, שליחים, ג'יפים, נהגים חדשים,
אזרחים וותיקים, רכבי עירייה (יעני אוטו זבל) רכבי לימוד נהיגה.
רכבים עם שלט "נהג שודים/תינוק באוטו (אותו הדבר רק שבראשון התינוק גם נוהג).
בקיצור כולם חשודים עד שהוכח אחרת!
היום, רכיבה מתונה בשעות הבוקר, מנסה לתפוס עוד כמה דקות של אויר בוקר קריר לפני מכת החום,
רכב שמנסה לגנוב עוד כמה מטר בפקק לרמזור על חשבון הנת"צ מבחין לפתע בניידת משטרה
וחותך מטר לפני הגלגל של סופי וסוגר לה כל צ'אנס הזוי לחלל פנוי להידחק או לעצור,
הגלגל האחורי צועק חמס ומעיר מנמנום הבוקר את כל הסביבה הקרובה והרחוקה, והמטומטם
במקום לעצור או לברוח קצת הצידה מתעקש להמשיך בשלו, למזלי הנהג הנבון ברכב לפניו מבחין במצוקה
ופותח לי מקום להתחמק, שלושים שנות ניסיון, המון מזל ונהג פיקח אחד מצילים אותנו מתאונה.
האינסטינקט הראשון שעובר אצלי בגוף זה לחפש את הקרש הכי עבה בסביבה,
ולגשת לנהג וליישר איתו את ההדורים, אבל מתוך היכרות (אינטימית) עם האופי המסריח שלי
אני מעדיף לשלוח לו מבט זועם לקרוא לילד שבי חזרה פנימה ולהעלם מהמקום,
לפני שאני הופך לו את האוטו בחינם לקביריולט כשהוא בפנים....
רכבתי משם, ושום דבר כבר לא היה אותו דבר, פחות ופחות אני נהנה מהרכיבות, ויותר ויותר חושש
הסטטיסטיקה כבר מזמן לרעתי, צדקה אני נותן באופן קבוע, אולי זה יעזור.
את סוף המסלול כבר עברתי בגעגוע לכבישים של פעם, לנהגים של אז ולתנועה הזורמת, עד שהכביש
המחורץ ושפכי פסולת הבנייה של הרכבת הקלה העירו אותי שוב...
סעו בזהירות
כבר שבועיים שהיא יודעת ומרגישה שהפור נפל, היא משתדלת בחיי שכן.
מניעה מיד, נוסעת כמו שד, ומשתדלת לרצות "רק תיראה כמה אני טובה..."
בבוקר נסענו לבדיקות, ממני לקחו קצת דם, וסופי השתדלה שלא להקיז נוזלים
על המדרכה. משם נסענו לעבודה. הפקקים עם תחילת שנת הלימודים ובין החגים
הופכים כל רכיבה לסיוט טהור.
סופי צוללת לה במהירות בין המכונית, מנווטת בזריזות, יודעת היכן מרוחה החמאה
נסיון החיים שלה לימד אותה לנצל הייטב את כל היתרונות הזעירים שלה ולחפות ובגדול
על החיסרון היחסי בכוח המנוע, תמיד אנחנו ראשונים בפקק.
"חושב שככה יהיה לך גם עם הגרמני השמן שקנית?" שואלת סופי במבט נעלב.
ברור שלא, אבל תביני, זה ממש לא את, זה אני, התבגרתי הצרכים שלי השתנו, אני
מרגיש כבול למקום אחד..."
"אתה בכלל עדיין אוהב אותי?"
"בטח איזה שאלה, אבל תביני זה בכלל לא קשור"
"אני לא מבינה ולא רוצה להבין, אני איתך גמרתי...."
"סופי"
שקט, המנוע עובד סופי נוסעת אבל זה לא זה, משהוא נישבר אצלינו בפנים.
אני מנסה לפנק קצת, לפצות, כלום, סופי כבר לא מדברת איתי.
בלילה ממש לפני שכיסיתי אותה אני נישבע שהבחנתי בטיפה גדולה על יד הפנס,
החברים אומרים שזה טל, או בגלל הלחות, אבל רק אני באמת יודע...
היום ניגשתי לנסיכה, היא התבוננה בי במבט מושפל מאשים ולא אמרה מילה.
הוספתי דלק ותערובת למיכל, ליטפתי את גופה העגלגל, נחמתי אותה.
משיכה בצ'וק ליטף קליל של המצערת ובעטתי בקיק, תוק תוק תוק תוק תוק....
אחרי כמעט שנה ללא תזוזה הניעה הנסיכה האהובה שלי במכה ראשונה
עשן כחלחל נפלט מאגזוזה והיא מתבוננת בי בשאלה, קלאץ ראשון גז לכיוון
תחנת הדלק, סופי האהובה שיכורה על גלגלים מתנדנדת לכאן ולכאן, האוויר שברח
מחוסר מעש מגלגליה גורם לה לחוסר יציבות אך מעבר לכך היא מתנהגת כאלופה!
ניפחתי אוויר וחזרנו הביתה כמה קשה לי להתרגל שוב לתנוחה הישיבה לאחר
שנה על המפלץ הכבד, סופי קלילה נהדרת אחוזת תזזית, כמעט ונשבעתי לה אמונים.
רק זכר מנהל הבנק גרם לי לשתוק ולהרגיש אשם...סופי המסכנה, אין עוד ווספה כמוך!
סופי איננה, במקום בו הכל התחיל בדואר, הועברה רשמית סופי לידיים זרות.
הנסיעה האחרונה הייתה עצובה, סופי נמרצת כתמיד נהנית מהרכיבה טסה שטה
לה, המנוע מפקפק בצורה סדירה מהדהימה, הנסיעה חלקה, וההבדל בין המפלץ
לנסיכה מתחדד יותר מתמיד, כמה מהר שוכחים, שוכחים תנוחת רכיבה כעת גם בולט
חוסר היציבות ומחסור הכוח מול המפלץ הכבד, שוב אנו צולחים פקקים צרים עם אפס מקדמי
זהירות, עוד רגע וזהו, נהנה מכל רגע אחרון מבקש לזכור רק את הטוב וזהו, סופי עברה
למשכנה החדש.
הכסף בוער לי בכיס, מיהרתי לבנק להפקיד אותו, עצם נוכחותו אצלי לא נעימה לי, ההרגשה
מחורבנת, סופי היא יותר מכסף...לא יעזור.
הרכיבו אותי הביתה על גבי פלסטיק 125 סמ"ק, כבר שנים לא ניגנתי כינור שני ברכיבה,
הפלסטיק המזרחי הזה לא יבין בחיים מהותה של נשמה איטלקית, אין ולא יהיה לו פרומיל
מהאופי הקסם והנוכחות של הנסיכה שלי. הוא גם לא ישרוד כמוה!
בבית החנייה של סופי מיותמת, כמו שן חסרה בפה מחייך, נשארנו רק אני המפלץ.
להתראות סופי שלי, היית לי ידידת אמת, ניפגש בחלומות
ריק, ריק בלב, ריק בנשמה וריק המקום של סופי.
כמה נכון היה להעביר אותה הלאה, ואני מגרד כל הזמן בסיבות האלה
על מנת להירגע, אבל זה לא עוזר.
אני משכנע את עצמי שבקרוב אמצא משהו נוסף, וזה עדיין לא זה.
חברים טובים הציעו לי תחליפים, אבל תחליף הוא רק תחליף.
אומרים שאהבה ישנה תוחלף רק באהבה חדשה...אז אומרים.
החוסר שקט הזה, כבר מוכר לי, הרעב המתחדש, החיפושים.
מצד אחד, זה מרגיע קצת, מהצד השני מאד מדאיג...
אולי נפתח שירשור נוסף?
בינתיים זהו זמן האבל בממלכה, עדיין מבכים את האבדן הכפול.
אבל באיזה מקום כבר ממתין לו יורש העצר החדש למלוכה, ומנקה
את קורי העכביש.
סוף דבר:
את סופי החזקתי מאוגוסט 2006 ועד יוני 2011 כלי בכלום כסף והכי הרבה פאן והיא הייתה המקפצה שלי לדברים אחרים.החיים מגלגלים אותנו כרצונם, אנחנו רוצים לחשוב שיש לנו איזה שליטה עליהם, אבל כל הגדולים והחכמים מקבלים שוב ושוב כאפה מהחיים
שמראה להם שאין לאף אחד באמת שליטה אמתית.
סופי הווספה שלי הוכיחה לי אז ומוכיחה עכשיו הרבה יותר שלא צריך הרבה בשביל ליהנות ממה שיש, לא היה מנוע מטורף, לא צמיגים מהשורה
הראשונה, היא לא הייתה נוחה, או מגנה מהרוח, היא הייתה דורשת תשומת לב ותחזוקה שוטפת, היא היית מסריחה, מלכלכת, מיושנת, אבל
היה לה אופי והיא הייתה שלי, אהבתי אותה ואני אוהב אותה בכל רגע נתון.
נצרתי את כל הרגעים הקטנים היום יומיים האנושיים והאמת אני מאד מתגעגע.
רוצים לשמוע את סיפור המפלץ?
המערכת פועלת באמצעות vBulletin® ; גרסה 4.2.2 Copyright © 2026 vBulletin Solutions, Inc. כל הזכויות שמורות. תורגם על ידי WizCraft