דעה: תרבות המירוצים בארץ.
לפני שנתיים+- כתבתי את המאמר (?) הבא ומאז הוא מעלה אצלי אבק במחשב, ברוח ספונטנית החלטתי לשתף אותו איתכם.
יכול מאוד להיות שמאז השתנו דברים אז תדמיינו שאתם קוראים את זה לפני שנתיים.
דגל אדום.
דגל אדום- מוצג כאשר תנאי המסלול מסוכנים מכדי להמשיך את המירוץ ויש לעצרו במיידי.
יש המייחסים את מירוץ פריז-בורדו-פריז כמירוץ הראשון בהסטוריית מירוצי המכניות. המירוץ התרחש ביולי 1895 והסתרע על פני 1,177 ק"מ.
המנצח רשמי במירוץ היה פול קוצ'לין אך הוא לא הנהג אשר חצה את קו הסיום ראשון, הראשון לחצות את קו הסיום היה אמיל לבסור אשר חצה את קו הסיום כאשר שעון העצר עומד על 48 שעות ו-47 דקות, כ-6 שעות לפני המנצח הרשמי של המירוץ.
הסיבה שבגללה לא קיבל אמיל את תואר המנצח היא משום שחוקי המירוץ קבעו כי המכוניות המשתתפות בו חייבות להיות בעלות ארבעה מושבים, כשאר למכוניתו של אמיל היו רק שניים.
מספר חודשים לאחר מכן התרחש מירוץ נוסף, היה זה מירוץ "שיקאגו טיימס-הרלד", שלימים נחשב לראשון על אדמת ארה"ב.
היה זה יום חג ההודיה, יום קר ומושלג, מסלול המירוץ היה בוצי ורטוב, על קו הזינוק עמדו שבעה רכבים; שלושה מכוניות מתוצרת בנץ, מכונית אחת שנבנתה על ידי צ'ארלס אדגר דוריה, שהייתה גם המכונית הראשונה מתוצאת ארה"ב המונעת על בנזין, שני רכבים דו גלגליים (מוכרים כיום כאופנועים) ומכונית חשמלית אחת שפרשה מהמירוץ מיד לאחר הזינוק משום שמצבר המכונית קפא בגלל הקור של אותו היום.
הייתה זו המכונית של צ'ארלס דוריה שניצחה במירוץ וגרפה את הפרס על סך 5,000 דולר (פרס אשר שווה ערך ל-137,980 דולר היום). צ'ארלס חצה את קו הסיום ועצר את השעון על 7 שעות ו-53 דקות, במהירות ממוצעת של 11 קמ"ש. שעה וחצי לאחר מכן חצה אוסקר ב. מולר את קו הסיום במכונית הבנץ וזכה במקום השני.
המירוץ זכה לפירסום נרחב בעיתונות של ארה"ב, והמכוניות היו המנצחות האמיתיות. עיתונים בכל רחבי המדינה חזו את קץ השימוש בסוס ועגלה והיללו את היכולת של המכונית לתפקד בתנאי מזג אוויר קשים. הפירסום הרב גרם להאצה של 5 שנים בפיתוח המכוניות וכשנה לאחר המירוץ החל הייצור הסדרתי של המכונית הראשונה תוצרת אמריקה.
שני המרוצים הללו סללו את הדרך לעולם המירוצים המונה היום אין ספור קטגוריות.
לעולם המכוניות ענפים כמו- פורמולה 1, נאסקר, ראלי, מכוניות ספורט, מכוניות בייצור סידרתי, מרוצי דראג, רכבי אספנות ועוד.
לעולם האופנועים ענפים כמו- MotoGP, סופר בייק עולמי, מוטו קרוס, סופר מוטו, אנדורו, מירוצי קרח, טיפוס הרים ועוד.
יש לציין שחוץ מהענפים הרשמיים קיימות עוד אלפי ליגות חובבנים.
לכל אחד מהענפים האלו קיים קהל של מאות מליוני צופים ברחבי העולם, הספורטאים רואים את הצופים האלו כאוהדים; הייצרנים, רשויות השידור, נותני החסות, בעלי הזכויות ורשימה ארוכה של אנשים רואים את הצופים האלה ככסף.
אז מכל ההקדמה הארוכה הזאת אפשר להבין שכל תרבות המירוצים הזאת נתמכת על ידי מספר גדול מאוד של גורמים שתלויים אחד בשני.
בלי סיקור המירוצים על ידי המדיה לא יהיו צופים, אם לא יהיו צופים לא תהיה לנותני החסויות סיבה לממן את המירוצים, הרוכבים והייצרנים, ללא מימון נותני החסות לא יצליחו הייצרנים לכסות את כל ההוצאות האסטרונומיות שנכללות בעונת מירוצים.
המכונית הכי טובה היא המכונתי שתנצח, המכונית שכל צופה יחלום לנהוג בה, האופנוע הכי מהיר יהיה האופנוע שכולם ירצו לקנות, תמריץ לא קטן ליצרנים והסיבה העיקרית שבגללה הם רוצים לנצח.
נתחיל לנסות ולהקביל את כל מה שדיברנו עליו לתרבות הישראלית.
מירוץ הראווה הראשון בישראל התקיים בעיר אשקלון בשנת 1987, היה זה מירוץ מסוג ראלי-קרוס (מסלול מעורב-אספלט ושטח) בו השתתפו מכוניות ראלי. היאורע היה הראשון מסוגו בארץ וכלל סידרת מירוצים, תצוגת ראווה של דגמי מכוניות אשר יובאו במיוחד, האירוע משך צופים רבים וחשף את לראשונה את הציבור הישראלי לתרבות המירוצים.
למרות יחדיותו של האירוע לא היה זה המירוץ הראשון שהתקיים בארץ וגם לא האחרון. מירוצי מכוניות, טרקטורונים, אופנועים ועוד. מירוצים אלו התקיימו בניגוד לחוק, בפורמטים קטנים ובמקומות שלא נחשפו לכלל הציבור. כל תרבות המירוצים בארץ התנהלה באופן מחתרתי.
וכמו שכבר הבנו, ללא קהל, ללא פירסום, ללא נותני חסות לא יכול להתקיים הספורט המוטורי, וגם אם כן אז ללא התפתחות וללא עתיד אמיתי.
ישנו מספר בודד של ישראלים אשר כן לוקחים חלק בתחרויות מוטוריות אך הם נאלצים לעשות זאת מחוץ למדינת ישראל, ללא תמיכה אמיתית מהמדינה בין אם בפרסום, מימון, מקום ושטח ראוי לאימונים וכלים כאלו ואחרים הנדרשים לעוסק בספורט המוטורי. ראוי לציין שגם ללא תמיכה זו מצליחים הספורטאים הישראליים להגיע להשיגים טובים מאוד כדוגמאת אלון דאי שמתחרה בליגת ה- GT Pro של ה-FIA ומדורג במקום השישי נכון לכתיבת שורות אלו. זאת לאחר שבשנת 2009 זכה בתואר האליפות בסדרת הפורמולה רנו באסיה.
בשנת 2005, 18 שנה אחרי אותו אירוע אייקוני שהתקיים באשקלון נולד חזון "החוק המוטורי". חוק שהפיץ תקווה חדשה בקרב חובבי הספורט המוטורי. החוק, שעבר בקריאה שנייה ושלישית, אמור היה להיכנס לתוקפו תשעה חודשים לאחר אישורו, כלומר בחודש אוקטובר 2006, את המועד הזה רשאי היה שר החינוך, התרבות והספורט לדחות לתקופה שלא תעלה על ששה חודשים, והוא אכן דחה זאת למרץ 2007. מאז מתעכב ביצוע החוק בפועל בשל העדר התקנות המלאות היוצקות לתוכו תוכן ומגדירות במדויק כיצד יש לבצע את לשון החוק.
חלק מתקנות החוק אכן אושרו מה שאיפשר קיום של מספר אירועים מוטוריים בארץ. בשנת 2011 התקיים טורניר ראווה מוטורי בנמל העיר אילת, מארגני הטורניר סללו במקום מסלול זמני באורך של 1.2 ק"מ ונערכו בו מירוצי ראווה של מכוניות פורמולה רנו, אופנועי ספורט ואופנועי סופר מוטו. בשל הצלחתו של האירוע, התקיים בשנית שנה לאחר מכן.
השנה, בחודש ספטמבר התקיים אירוע מוטורי נוסף, מלבד הופעות הפריסטייל התקיימו גם מספר מירוצים במגוון קטרגוריות שונות, ואכן הכל נעשה בצורה חוקית וכשרה.
אז למרות שלא נולדנו לתרבות מירוצים עשירה,לא פיתחנו אופנועי קצה, לא פיתחנו מכוניות ספורט, לא סללנו מסלולים שהפכו למוקדי עלייה לרגל אבל גם לנו, הישראלים, זורם הספורט המוטורי בעורקים. גם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לעסוק בספורט המוטורי עם תמיכה של המדינה ולא עם התנגדות, בלי להרגיש שתמיד שמים לנו רגליים.
לאן התקדם החוק המוטורי משנת 2005 בה לראשונה הוצג? הרי הממשלה כלכך אוהבת להעתיק חוקים ותקנות ממדינות זרות, למה לא ניתן לממש זאת גם במקרה הזה? התרבות המוטורית מתקיימת בכל רחבי העולם, נכון שאי אפשר לעשות העתק הדבק סע לשלום המפתחות בפנים אבל כן אפשר להתשמש בתקנות והחוקים הקיימים קקוים מנחים, כחומר גלם שממנו ייבנה החוק המתאים.
מלבד בעיית עיצוב החוק והתקנות ישנה גם בעיה בתפיסה. מרגיש כאילו במדינת ישראל לא מעוניינים לאפשר כל ענף ספורט בו רמת הסיכון גבוהה. הכל חייב להיות מלווה באין ספור תקנות בטיחות, דרישות כגון רשיונות מירוצים, הסמכות, הדרכות דברים שלא נדרשים ב"מדינות המוטוריות".
ישנו מירוץ המתקיים כל שנה שנקרא Isle of Man TT. המירוץ נקרא על שם המקום בו הוא מתחרש, האי מאן, שנמצא בים האירי, בין אירלנד לאנגליה. ישנם שישה קטגוריות שונות, חמישה מתוכן לאופנועים לסיידקאר (הכלאה בין מכונית לאופנוע עם סירת צד). אופי המסלול מסוכן מאוד בשל היותו כביש רגיל לחלוטין שנסגר למטרת המירוץ. לאורך המסלול מוצבים אמצעי מיגון וצוותי עזרה ראשונה שנמצאים בכוננות תמידית. למרות זאת, משנת 1911 ועד היום נהרגו 240 רוכבים (בממוצע שני רוכבים בשנה), בין אם במקצה אימונים ובין אם במהלך המירוץ עצמו. נתון זה אינו גרם לביטול המירוץ ועדיין כמדי כל שנה ממשיך המירוץ להתקיים.
תקנות הבטיחות משתנות כל הזמן וכל תאונה גוררת אחריה שינויים בתחום בטיחות הרוכבים אך את התאונה הבאה לא ניתן למנוע.
על המדינה להבין כי עם כל הצער שבדבר הספורט המוטורי מלווה בתאונות, ולא תמיד ניתן למנוע אותן. אינני טוען שיש לנהוג בקלות ראש אבל אי אפשר לצאת מנקודת הנחה שאפשר למנוע תאונות אלו במאה אחוז. מי שבוחר לעסוק בספורט המוטורי מודע לסיכון שקיים בו ולוקח בחשבון את התוצות.
מלבד ההתנגדותה של המדינה קיים גם נושא העלויות. במדינה שבא עלות אופנוע חדש נעה סביבות ה-100,000 אלף שקלים לאומת 11,000 דולר (כ- 40,000 שקלים) וכך גם עלות הציוד הנלווה, הרוכבים נאלצים "להסתפק" בציוד מיגון בינוני במקרה הטוב, זאת גם בשל המחירים. השוואה מהירה באינטרנט תראה כי קסדה ממוצעת (מבחינה בטיחותית) תעלה בארץ כ-1700 שקלים לאומת 170 דולר שהם כ-600 שקלים. הסיפור כמובן ממשיך עם מגפיים, חליפות רכיבה, כפפות, חלפים, מעילי רכיבה והרשימה עוד ארוכה.
ועדיין במידה ופתרנו את כל המכשולים המוזכרים פה קיים מכשול נוסף, מכשול התרבות. אני חי בעיר מנהטן שבמדינת ניו יורק כבר קרוב לשנתיים. כ-4 חודשים אחרי שהגעתי לארה"ב וכמה ימים אחרי יום ההולדת שלי החלטתי לפנק את עצמי במתנה קטנה. אחרי עבודת מחקר קטנה מצאתי מקום בעיר המשמש כחניית אופנועים בתשלום, התשלום מבטיח לך מקום אישי בו תוכל להחנות את האופנוע שלך, מדף קטן לאחסן עליו את ציוד הרכיבה שלך ומגוון פעילויות חברתיות שמציע המועדון. בעונת המירוצים (MotoGP) מוקרנים המירוצים באחד משני סניפי המועדון הקיימים בעיר. המועדון מציע השתתפות בימי מסלול, רכיבות שטח, אירועי קרטינג ועוד.
אז לאחר שמצאתי אורווה בה אוכל לשכן את הסוס התחיל החיפוש אחר האופנוע, האופנוע הראשון היה ZX6R בציר 2007, מלפני שעברתי לניו יורק רכבתי על הנינג'ה הקטן וחשבתי להישאר במשפחה. מאחר ואין לי יותר מדי ידע מכני באופנועים ולא ממש ידעתי מה לחפש ומה לבדוק הציע בעל המועדון לבוא איתי ולבדוק בשבילי את האופנוע, הוא גם הציע להוביל את האופנוע חזרה למועדון והכל בתנאי שאכסה את הוצאות הדלק בלבד (יותר מאוחר התווספו גם משולש פיצה וכוס שתייה קלה).
עד היום אני מודה לו על כך שהצתרף אליי והציל אותי מקניית אותה נבלה, נזילות שמן שנחבאו מתחת לפיירינג ונקישות מהמנוע הספיקו לגרום לנו להבין שזה לא אופנוע שכדאי לקנות. עזבנו את המקום והתחלנו את הדרך חזרה לכיוון העיר. קורבן מספר 2 היה R6 שנת 2006, שייך לבעלים שנהג להתחרות איתו ולכן הגיע מוכן למסלול. מאחר וזו הייתה מטרתי היחידה ולא התעניינתי באופוע שישמש אותי גם בשיגרה האופנוע התאים לקריטריונים ולאחר מיקוח קצרצר ענה גם על התקציב, לא אפרט אבל כן אומר שהיה זה מחיר מצחיק, לפחות בסטנדרטים שאליהם התרגלתי מהארץ.
היה בי חשש קל לגבי המנוע (שהוחלף למנוע מדגם 2008) ולכן גם הבטיח המוכר שבמידה וביום המסלול הראשון ילך המנוע לעולמו הוא יקח את האופנוע בחזרה ויחזיר לי את כספי, כ-20 ימי מסלול מאוחר יותר המנוע עדיין חי ובועט.
המשך בהודעה הבאה...
