Singularity - או איך התאהבתי שוב
זה מתחיל בריגוש.
האדרנלין מפלח את דרכו בדם ומעביר פולסים של רעידות בכל הגוף. אתה מופתע ומתלהב כאחד כל פעם מחדש מהתחושה הזאת של ריחוף 120 ס"מ מעל האספלט השחור.
ואז הקולות.
זרים לך בתחילה, אבל נהיים יותר ויותר משכנעים, הם מבקשים ממך בכל לשון שתבדוק את האפשר. שתגיע לקצה גבול היכולת.
"תרים גלגל!" צועק הראשון,
"אולי תגיע למנתק?" מציע קול נוסף,
"בוא נראה אותך משפשף את הבירכית בסיבוב הבא!" מאתגר קול שלישי.
ואתה, מה כבר אתה יכול לעשות? נכנע בקרב שנועדת ממילא להפסיד בו, ומאמץ אליך את הרעיון להגיע לקצה.
מוריד הילוך, זורק קלאץ', סוחט את המצערת עד ששורש כף היד לא סובל את הזווית.
משכיב.
הראש כל כך קרוב לאספלט שאתה יודע להגיד מה העובי של הפס הצהוב שמסמן את שול הדרך. קולט אותו. הוא קולט אותך. לשבריר שניה אתה נשאר איתו, ומיד נזכר שיש המשך לדרך והעיניים אוטומטית לוקחות לסוף העיקול.
וככה אתה ממשיך, קלאץ', הילוך, גז, הטיה, סחיטה, יציאה.
ואז קורה משהו אחר.
singularity.
או ייחוד אם תרצה.
הקולות חסרי האחריות ממקודם מפנים מקום, ויחד איתם מתפנים כל המחשבות, החששות, הדאגות, הפחדים, השאיפות, התוכניות והחלומות.
נשארת לבד.
כל כולך נמצא בתוך הרגע הזה של עכשיו. לא קיים שום דבר בעולם ששווה מחשבה פרט לך, לאופנוע ולכביש מלפנים.
אתה לא חושב על העבודה ביום ראשון, לא על הפרויקט שאתה חייב לסיים ללימודים, לא על סבתא שהזמינה אותך לשבת אצלה וממש כבר תיכננת להגיע, לא על התוכניות שלך לעתיד ומה תעשה עם עצמך.
לא על זאת שעזבה, למרות שנורא רצית שתישאר, וגם לא על זאת שנמצאת ואתה כל כל רוצה ללמוד לאהוב.
אתה לא חושב על שכר דירה, משכנתא, לא חושב על הטיפול הבא וגם לא על הילד המשועמם במכונית שהרגע עקפת.
אתה גם לא חושב על זה שאתה לא חושב.
הגעתי בשביל הריגוש, נשארתי בגלל הייחוד
