מאז שאני זוכר את עצמי, אני קשור בעבותות ברזל לתחום המוטורי. על גלגולי הרבים כבר כתבתי וסיפרתי
וחשבתי לעצמי שכבר ראיתי והבנתי הכל.
למי שפספס בקצרה,התחום האהוב עלי הוא תחום האופנועים של פעם, ברזל פשוט, אדמה רוח ואש,
היינו חשמל בסיסי, קרבורטור, ודלק. כל הממבו ג'מבו של מחשבים, מערוכות שמתערבות לך ברכיבה,
גמדים שמקדמים/מאחרים לך הצתה או שומעים נקישות, היו מבחנתי צעצועים לעשירים.
אני לא מפונק, מאותגר טכנולוגית, וכסף אצלי הולך למקומות אחרים, כשהרכיבה, חשובה ככל שתהיה מגיעה
אחרי צרכים אחרים של המשפחה בסדרי העדיפויות ולכן הסכום שמוקצה לשם קטן.
השילוב הזה גרם לי לאהוב את כלים הבסיסים, האמינים, אני לא צריך מושב מפנק, או מגן רוח, אני מחפש
מנוע בסיסי שיודע לעשות עבודה, וגם כשהוא קורס מדי פעם אפשר לפתור הכל בכמה פעולת בסיסיות. אופנוע
זול, בהחזקה כזה שלא יקרע אותי.
ולכן לאורך השנים החזקתי וספה 1969 (סופי היקרה) היו קטנועים שונים, ג'אווה, GSX400 היה המפלץ החביב
BMW R100RS מודל 1977 שחרשנו איתו את המדינה לרוחב ולאורך וגם כמה אלכסונים נחמדים.
השילוב הזה של הג'ינג'ית אופנוע ואני חיזק את הצורך באופנוע טיולים, והשלב הבא היה לעבור למשהו קצת
יותר וקרנף סיפק הרבה יותר...ופה אני מודה, החלה הספקנות בדרך...
נכון התחזקתי כלכלית, והיום אני מעדיף טיפול במוסך אמין על עבודה בחצר. כן אני נהנה רחמנא ליצלן מפינוקים
בסיסים, אני כבר עוצר מיוזמתי מדי פעם לקפה (תירוץ) ובסתר משפשף ישבן דואב ומבקר בשירותים.
אני כבר לא רואה בכל אופנוע אויב, שצריך להביס בכביש ולהשפיל בהרמת גלגל, אני מטיף, שומו שמיים לרכיבה
בטוחה וממוגנת ולא לסקס פרוע כאחרון הזקנים.
אני פוזל עד סכנה לאופנועים חדשים, מבריקים, כאלה שיודעים לרוץ גם בשטח וגם בכביש, ולא מתבייש כבר לצבוט
להם באגזוז או ללטף להם את המושב.
אני רוצה הרבה יותר מאשר אני מסוגל לבלוע, האם התקלקלתי?
