חוויות ראשונות מרכיבה "ספורטיבית", כבישים מפותלים והבנות
היי חבר'ה.
לא מזמן הצטרפתי למועדון אופנוענים צעירים בתחילת דרכו אשר מבוסס באשקלון, ולאחר היכרות עם החבר'ה הנחמדים שיש שם, שרובם הגדול בגילי עם אופנועים בנפח עד 500 סמ"ק, ארגנתי נסיעה קצרה של כמאה ועשרים ק"מ דרך בית גוברין, בית שמש ולטרון.
נפגשנו בתחנת הדלק ביציאה מאשקלון ונסענו בקצב "רגוע" של 130-140, כשמנהיג השיירה מתיישב לו בניחותא על מיכל הדלק, עומד על המושב ומבצע שאר סטאנטים שונים. לפניות החבר'ה שלפניי נכנסו בקלות ב-120-130 קמ"ש, כאשר אני קרטעתי מאחור במהירויות גבוליות-לחוקיות של 90-100 חצילים בפנייה. נסיון לנסות לעמוד בקצבם הסתיים בכמעט תאונה עם ג'יפ שחמקנו זה מדרכו של זה בדקה התשעים. לאחר מכן נסענו למגרש בעיר והתאמנו מעט לפני שהסטאנטר החליק באחת הפניות והפיל את האופנוע, יצא ללא שריטה ואמר שזה דבר של מה בכך כשמתאמנים במגרשים.
המסקנות מהטיול הקצר יחסית הזה הוא שרכיבה ספורטיבית זה לא בשבילי, ועם כמה שאני כן רוצה להשתפר ברכיבה שלי ולגשת לקורס דוגמאת "אופנוען מאומן", השכבות במהירות כמעט כפולה מהמהירות החוקית זה לא מה ש"עושה לי את זה". אני רוכב בשביל החוויה, בשביל לנשום את הרוח, להביט במה שסביב ולהתחבר לטבע, בעוד שהחבר'ה האלו רוכבים בעיקר בשביל האדרנלין. בעת שיחה על אופנועים עתידיים הבנתי שאני היחיד מביניהם שחושב במסלול הרטרו/קרוזר הרגוע, וכל השאר מפנטזים על סופרספורטים כאלו או אחרים, למקסם ביצועים בכבישים הציבוריים.
מה שמצחיק הוא שהחלק הכי מהנה בכל הטיול היה כשנפרדנו לדרכינו ונסעתי הביתה בקצב רגוע של 100 קמ"ש בכביש של 80, כשהשקיעה מולי והשדות הירוקים נפתחים סביבי, ושוב הבנתי שזו הסיבה שהוצאתי רשיון.
