כתיבה טובה.
כתיבה טובה.
כתיבה מעולה. תמשיך להעלות. הקהל דורש גם איחוד מרגש עם סופי בסוף הסיפור.
תודה
הרצון התמידי והחיפוש אחרי האפשרות להרוויח עוד כמה כוחות סוס העלה בי את השאלה, עד כמה, עד לאן, וכמה נמוך לרדת? המחשבה פגעה לי בעצב חשוף, כרייסר בעברי וחובב מהירות ונהיגה, התחושות והעוצמות שבעת הנהיגה על סופי, הן אחרות לגמרי. כמובן שעיינתי בעשרות אפשרויות למצות את מנוע המקורי של סופי עד תום והשמות הנוצצים מאלוסי פיולי ואחרים כיכבו מעל מסך המחשב שלי שעות נוספות. עשרות סוגי בלמים בולמים ראשי מנוע גירים ואגזוזים התרוצצו במוחי הקודח, במיוחד בשעות הנהיגה וברגעים שאמרתי לעצמי שהייתי מאוד רוצה עכשיו עוד כמה סוסונים למטה במנוע, אם זו עולה וצפה תמיד ההכרה במהות הרכיבה על כלי שיוצר כאשר הייתי אני בן ארבעה בלבד, בפשטות שלו, ביעילות. דומה כי הפשרה האפשרית היחידה בין השמירה על המקוריות המשמימה והאטית, לבין הצורך והרצון למשהו קצת יותר אנרגטי, מוביל אותי בטבעיות לימיה הראשונים של הווספה ואל שנות החמישים והשישים העליזות, מסתבר שהרצון שפעפע ברוכבי האופנועים אז אינו שונה במאום מאלה של היום, ותמיד נמצאו משוגעים לעניין שמצאו אין ספור פתרונות והמצאות לנושא, כבר אז היו קיימים ערכות שלמות לשיפור ולעידוד העניינים, ויאגרה להמוניים אם תירצו...עיון באתרים לשיפורי מנועי הווספות, מציע היום, סט שיפורים קלאסי ממש כפי שנימכר אז בשנות השישים והשבעים והמיועד לכלים ששרדו ועדיין מעוניינים בקצת פילפל, היתכן שנמצאה הפשרה שתתקבל אצל חובבי השיפורים וחובבי השימור כאחד. (הערת מחבר מאוחרת-בשיחה עם חובב וספות איטלקי הוחלט להשאירה במצב מקורי מהרבה סיבות, רובן נוסטלגית).
אתמול יצאנו לנו לסידורים במרכז העיר, שעות העוצר מנווטות אותנו הרחק מהפקקים בי-ם וכך מצאנו עצמינו נעים במתינות במזג אוויר יפיפה לאחר הסערה האחרונה, ברמזור מול תחנת הרוח עמדנו ורציתי להתבונן בפעם המי יודע כמה בתחנת הרוח, שסיפקה תעסוקה לתושביה הראשונים של ירושלים מחוץ לחומות, כאשר לפתע ביני ובין התחנה הישנה חצץ אחד מאבירי הדו"ג הבכירים בארץ, האמת ששמעתי אותו הרבה זמן לפני שראיתי אותו, יבבה מקפיאת דם בישרה על בואו וצליל אימתני סימן לי על קרבתו אלי, המפגש בין הכלי המרשים ביופיו בשלל צבעיו, האדום לבן שחור אפור וכמות המתכות האקזוטיות והפלסטיקה החללית, גרמה לסופי להתכווץ ולהרגיש בוודאי כפי שהיה מרגיש אחרון הדינוזאורים עלי אדמות, שהיה פוגש באדם הלבן. הבחור הצעיר הרים את המשקף מקסדתו המפוארת, שעלותה בוודאי שווה לכל הסכום שהשקעתי על סופי עד היום ויותר, ושאל: "איזה מודל?" "69" עניתי במבלי לנסות ולהסוות את הגאווה בקולי, "יפה" אמר וסגר את הקסדה בנקישה, הרמזור לא הספיק להתחלף לו לירוק יציב והמרלבורו על גלגלים, נעלם לכיוון מלון המלך דוד, לסופי לקח קצת יותר זמן להתארגן ולצאת מהרמזור לדרך, המשכנו לכיוון העיר 400 מטר מהמקום הבחנו שוב בבחור, הפעם בצד הדרך עם מנוע כבוי, וארשת אובדת עצות על פניו, עצרנו, אלה מה?...מסתבר שהמנוע כבה ללא סיבה נראת לעין ומסרב להידלק, "טוב, אמרתי בו ניראה מה הבעיה" נגשתי כבקי ומבין עניין לתחנת הכוח המכונה מנוע בתחתיתו של האופנוע, האמת קיבלתי סחרחורת, על מנת להגיע לכל לאחד מהחלקים החיוניים ביותר לנסיעתו של האופנוע, יש צורך בפירוק של שליש אופנוע. כמובן שלרוכב עצמו לא היה מושג ירוק איך, ועם איזה כלים, והמברג החלוד של סופי לא ניראה לי מתאים לצורך העניין משום מה, לאחר רבע שעה, אחרי שנתנו למנוע להתקרר, בדקנו דלק, טוב לא ממש השעון הראה שיש, הוציא הבחור את כלי העבודה הטוב ביותר שלו, הפלאפון, והזמין חילוץ למוסך, ביקשתי שימסור ד"ש ליוני וסופי ואני המשכנו בדרכינו, במשך כל הדרך הרהרתי מה היה קורה אילו לא נכחדו הדינוזאורים מעל האדמה, אחרי פגיעת המטאוריט, ואיזה מקום היה לאדם בתחרות בניהם? וסופי? סופי שתקה כל הדרך עד לבית, והשתיקה הזו מצלצלת באוזני עד עכשיו.
הקשר הזה בין אדם למכונה, המשיך להטריד אותי במשך השבוע, בעבר נהוג היה לקבל עם הרכב שרכשת, גם ערכת כלים מפוארת, ככל שהרכב שלך היה יקר יותר, כך גם התהדר בערכה מפורטת יותר ואיכותית יותר. עם השנים הלכה וקטנה הערכה, לכלים ההכרחים בלבד, ולעתים גם זה לא. היום המגמה הפוכה, במכוניות מפארות אין לנהג גישה אמיתית למכלולי המנוע, והמחשב ברכב הוא המתריע בפני תקלות בעיות וזמן הגעה למוסך, מבחינתי אם אין אפשרות אמתית לנהג לחלץ את עצמו ממצב תקיעה בצד הדרך, יש כאן חיסרון גדול. אחד מההנאות שלי בשעותי הפנויות עם סופי הוא לפרק את החלקים לנקות אותם ולנסות לסדר שיפעלו בצורה המיטבית. מתוך ההיכרות הזו אני יכול גם לשער איזה חלק עשוי לעורר בעיות, ומה ניתן לעשות בכדי למנוע אותם, הקשר וההכרה האינטימית של המכלולים, הם שיוצרים את החיבור הזה והביטחון ששום דבר לא יתקע אותי בדרך מבלי שאוכל לתקן אותו ולהמשיך, והוא בעצם מהות הקסם. השעות שביליתי בטיפול במנוע, הגירוזים בנק' הנכונות, תשומת הלב למכלולים, ולברגים יצרו את הקשר ובנו מערכת יחסים של תן וקח, האופי הממזרי שלה מלמד אותי בכל פעם מחדש שדי בשבוע של הזנחה בכדי שאקבל ממנה איתות של חוסר שביעות רצון, בורג שהשתחרר, חריקה לא מזוהה, קושי מיוחד בהעברת ההילוך. ההכרה האינטימית הזו משפיעה גם על סגנון הנהיגה ותשומת הלב הכללית שלי, המשקף של הקסדה תמיד פתוח בכדי לשמוע בחצי אוזן את הצליל והרעשים האופייניים. הגוף התרגל לתחושות המיוחדות שהיא מייצרת. למדתי לדעת בדיוק את הנקודה בה היא דורשת להחליף הילוך בצורה האופטימלית, ובכלל ההכרה ביכולות ובחסרונות שלה לימדו אותי לנהוג אחרת מכלים אחרים. שמתי לב לדבר נוסף, כאשר הייתי מתיישב לרכיבה על ה-R שלי, הייתי יושב בתוכו, התחת בתנוחה פורנוגרפית בסיסית, והמבט! המבט של העיניים היה יוצא מהחלק העליון של הגולגולת כיוון המצח, אם מתסכלים לאופק האישון במרכז ב-R האישון מעל קו האופק לכיוון המצח, והסנטר דבוק לחזה-רצח בעיניים, בהראלי (ירום הודו) העיניים מתחת לקו האופק לכיוון האף, הסנטר גבוה, מאין מבט מזלזל שאומר כולם על ה-ז-- שלי...ומכאן נקבע סגנון הנהיגה! ואילו ברכיבה על סופי הישיבה גבוה בשתיים המבט ממוקם במרכז פנוי להתבונן ולקלוט את הנוף והמראות, כמו באופנועי תיור. אין בישיבה זו שמץ של פוזה או קרביות, היא מכתיבה לך את הסגנון וצורת הנהיגה, דורשת קסדת עור חצי משקפי צוללנים (גוגולס) ומעיל טייסים מעור. קצת מוזיקה איטלקית ברקע יפיפייה דקת גזרה מאחור ו....זהו
גשם זלעפות, לא רואים ממטר, וכל שלולית בכביש מינימום תעלת למאנש, סופי עומדת בגבורה בכל זאת, יציאה מוקדמת בבוקר, ופגישה כואבת עם רופא השיניים, סופי ממתינה בסבלנות למטה, משם ממהרים לכותל, כוננות בעקבות החפירות בהר הבית, הנסיעה בתוך החומות תמיד מעניינת פי שתיים כאשר אני על גבה של סופי, ובתוך המנהרה הצליל של סופי מהדהד במוזיקה נפלאה, כמתוך סאבופאר ענק, אנשים מפנים לי את הדרך, אפילו השומר של הכותל מפחד להוציא אפו מחוץ לבקתה ומאפשר לנו להיכנס עד לנק' המשטרה ללא בעיות. סופי חונה מטר ממני וממתינה, לכל מי שעובר במקום יש הערה או סיפור מעניין 1930 אחרון השערים נסגר בהר הבית, הגשם לא הפסיק לרגע, בדרך חזרה למגרש הרוסים, כל הרמזורים אדום, בוחנים את עמידות החרמונית שלי. 0645 בוקר ערפל וחושך צלמוות לא רואים ממטר, כאילו מישהו מחק את הנוף והשתיל אותנו במצגת פוטושופ ענקית ברקע אפור חלק אני סופי וכל ה-6V של הפנס הקדמי, קצת לפני הבית על גבול מדבר יהודה התמונה מתבהרת קצת וקרן שמש בודדה מתחילה להאיר את הדרך, קר ורטוב, מתי יבוא כבר האביב?
תקלה (?) ראשונה, היום בבוקר, אבל ממש בבוקר, שרובכם עדיין הייתם מתחת לפוך ולתנור המחמם, החליט הספידומטר של סופי לפצוח בשביתה איטלקית, לאחר שהתעלמתי בהפגנתיות זמן מה, מרשרושים מכיוון הכניסה לשעון. להגנתי אומר שאף אחד לא פותח פנס ראשי בקור של ירושלים בשבועיים הכי גשומים בשנה, ולצורך הנסיעה מספיק לוח שנה ואין צורך אמיתי בספידומטר. אבל מספיק בתקלה זו בשביל לעצבן אותי על הבוקר. לפני כן הספקתי עוד לצבור 80 ק"מ ביום אחד, חלק גדול מהנסיעה בזוג! כשהגעתי הביתה לא היה לי ממש חשק לבדוק מה קרה לו ולכן יאלץ הספידומטר הנכבד להמתין עד שאמצא זמן עבורו.
היום זרחה שמש נהדרת בחוץ ולוח הזמניים שלי התפנה במקצת, וזה היה בדיוק הרגע לו חיכיתי בסבלנות. פרקתי את שעון הספידומטר ובדקתי את החיבור מאחור, תקין. פתחתי אותו על מנת לבדוק את מצב הכבל הפנימי, גם הוא היה במקומו...מוזר, משיכה קלה של הכבל מתוך השרוול פתרה את התעלומה, הכבל קרוע! זהו עכשיו צריך לאתר אחד חדש, למצוא עוד זמן ולהרכיב מחדש.
לפנות בוקר את השקט מפלחת באחת האזעקה של הסובארו, האזעקה שמעולם לא אכזבה אותי, מבט מהיר דרך חרכי התריס מגלה רכב מסחרי גדול מונע במרכז הרחוב ושתי דמויות כהות, את האקדח מצאתי בשניות, את נעלי הבית כבר לקח לי יותר זמן... ירידה זריזה במדרגות תוך שיחה בהולה לתחנה ובקשה לשלוח ניידת לחסום את היציאה מהרחוב...חריקת צמיגים מכיוון החנייה מבשרת לי בתחושה של החמצה כי אולי קצת מאוחר מדי, יציאה שפופה לכוון הגיישה ממבט ראשון נראת שלמה, אין כבר זכר לרכב המסחרי צליל מנוע הניידות מהדהדים בכל השכונה לפחות הגיעו מהר...בדיקה מדוקדקת של הסובארו אינה מגלה דבר מוזר, האזעקה הזו מעולם לא קראה לחינם...סריקה של המכוניות האחרות עם השוטרים, שיחות סרק על המצב וחזרה הביתה, אולי נתפוס עוד שעת שינה, למחרת בבוקר יציאה ללימודים ברבע לשבע, אני על יד סופי, מבט לעבר המנעול והעסק מאמש מתבהר...מישהו ניסה לחתוך את השרשרת, והסובארו הנאמנה שחנתה מטר מסופי הצילה את אחותה החורגת, ההשערה אחד מהגנבים נשען חזק מדי על הסובארו אה... מצאתי גם את המברג ומגזרי התיל ששימשו את הגנבים-עכשיו כבר יש לי שני שרשראות מחוסמות ושני מנעולי רב בריח כבדים...אם אני מאבד את המפתחות רק חומר נפץ יעזור לי.
התעוררתי בבהלה... צריך להתקשר דחוף לחברה ולהגיד להם שאבא לא מוכן לתת את הפיאט לנסיעה לים, היה לי קצת מוזר שהרדיו לא העיר אותי כמו תמיד לצלילי להקת תיסלם... רגע, מה עושה פה הכלבה הזו שמכשכשת לי בזנב, והחדר הזה, והאישה לצידי. וואו מסתבר שלחוסר שינה יש את ההשפעות שלו... דווקא היה יכול נחמד לנסוע עם החברה מהשכונה שוב לים בפיאט 131 סופר מרפיורי של אבא, כשצללי עין הנמר בוקעים מהרוסטאר 7000 הישן והטוב...שמיים בהירים בוקר פנוי פחות או יותר ומיכל מלא, לא צריך יותר מזה...מחכה בקוצר רוח לסיום שעת העוצר, כמה סידורים והבוקר שלי, צריך להגיע לקישלה למסור משהו ומשם הכל פתוח, אני מאוד אוהב להסתובב בעיר העתיקה, מעיר את סופי ומפליגים לדרך, חולפים ליד השכן החדש ישן, מסתבר שגרתי בסמיכות לסלברטי ידוע ומשפחתו, ששכבו להם בשקט באלפיים ומשהו השנים אחרונות, דווקא משפחה טובה הייתה לישו, שקטים למרות שדווקא בשמו נרשמו תקופות אפלות בהיסטוריה העולמית.....
ממשיכים בדרך חברון הפקק הבלתי נמנע, עבודות הרכבת הקלה פוקקות את ירושלים וכבר עלו בחיי אדם, לסופי הקיצורים והפתרונות משלה לפקקים, ואנו כבר בירידה לבריכת הסולטן הדורמציון נוצצת לה מימין ומשמאל ימין משה ומשכנות שאננים, בשער יפו אני מוריד שני רגלים לקרקע הרצפה העתיקה מרוצפת באבן ירושלמית, והגשמים גרמו לשקיעת האבנים ולהפרשי גובה שגורמת לסופי להרגיש כמו אחרי מסיבת פורים עליזה במיוחד, והצמיגים הסיניים לא מצליחים למלא תפקידם ביעילות ונדרשת לא אחת התערבות הרגל האנושית למניעת נפילה מביכה במיוחד. הכניסה לקישלה, מסתבר ששכחו להודיע על בואי והשומר מסרב לאפשר לי להיכנס עם סופי פנימה, סופי לא מרוצה בעליל, אבל השומר מבטיח להשגיח עליה האופן אישי, נכנסים לבניין האפל, אי שם בשנות הארבעים ישב סבי ז"ל בבית המעצר ממש כאן, לאחר שסירב להסגיר את אחיו לוחם האצ"ל, כעשרה ימים ישב בתא מוכה פשפשים וכינים כשאיש בבית לא יודע היכן הוא, וכשחזר סוף סוף הביתה סירבה סבתי להכניסו לבית, לא לפני שיפשוט בגדיו בחצר המרכזית ורק לאחר ששרפה את בגדיו, ושטפה את סבי בחצר בצינור, בחודש פברואר קר במיוחד, גילחה את שערות ראשו הורשה סבי להיכנס הביתה לכוס התה הראשונה שלו מזה זמן רב, כמה ימים מאוחר יותר תפחה באופן מפתיע קופת האירגון בסכום ענק, וסבתא לא הבינה כמעט עד יום מותה לאן נעלמו החסכונות והכסף ששמרה לימים גשומים, זו הייתה נקמתו של סבי ז"ל בבריטים. היום התאים כבר נראים אחרת, והיומנאי מדבר עברית מתובלת בערבית גרונית...וסבא עליו השלום מחייך אלינו מלמעלה.
עובר על יד חצר הסוסים ואומר שלום לקצין הפרשים במקום, משלים את המשימה ושוב אנו חופשיים לדרכינו, סיבוב בתוך החומות לפינות החמד הנסתרות ברובע היהודי, קצת בייגלה ערבי, כעק כפי שסבתא שלי ז"ל הייתה קוראת לו, והביתה סופי מפמפמת לה במרץ מרוצה בעליל מהטיול והמראות.
"למה אתה נוסע מכאן?" שואלת זוגתי שתחייה, לנשואים שבניינו ברורה המשמעות המסוכנת של השאלה וחשיבות בחירת התשובה הנכונה, למען הרווקים ארחיב, אין זה שיקירתך מתעניינת באמת, למה בחרת בדרך זו אחרת, השאלה אינה אלה ביקורת נסתרת על דרך הבחירה, העוטפת בתוכה גם פרשנות אישית, ואי הסכמה כללית לגבי דרך התנהלותך בחודש וחצי האחרון. ברור שתשובה לא נכונה עלולה להצית פתיל שהדי הפיצוץ יגיעו עד למישור החוף, ויקבעו את כמות המשקעים שירדו בעשור הבא. וגם לעיתוי החודשי,צריכה להיות מוקדשת מחשבה מכרעת! בהתחלה שאשתי עדיין הייתה חדשה בי-ם, הייתי מסתפק באומרי " יש כאן קיצור דרך שרציתי שתלמדי" לקח לה בדיוק חצי שנה להבין שלא כצעקתה, אחר כך הייתי אומר, "מהדרך השנייה יש כרגע יותר תנועה אז מכאן פשוט יותר מהר" גם תירוץ זה לא החזיק הרבה. כמו "זמן תזמון הרמזורים עדיף מכאן" או "על מנת שלא לפגוע בנדידת הציפורים השנתית" כבר לא עבד, לאחרונה פיתחתי מנהג לגלגל עיניים ולהמהם משהו בלתי ברור, ולקוות לטוב, אבל כאחד שנישא במודע לג'ינג'ית דעתנית ופולנייה (רק רבע לטענתה) אני יודע, שגם ימי התירוץ הזה ספורים. למה באמת אני בוחר בדרך זו ולא אחרת? חשבתי לי בדרך מהעבודה לבית, היום בשבת שטופת השמש, שנפלה עלינו ללא התראה מוקדמת וגרמה לכל הירושלמים שנעלמו בבתים בחודש וחצי האחרונים לצאת החוצה. הסיבות רבות ומגוונות אבל העיקריות שבהם רומזות משהו עלי, הסיבה הראשונה והעיקרית היא שאני אוהב לרכוב, נקודה!
בשבילי הרכיבה היא לא רק הדרך הקצרה מנקודה א' לנקודה ב'. להפך על מנת להעצים את חוית הנהיגה, אני בורר לי את סוג המוזיקה המועדפת עלי, את החברה ברכב, וכמובן שאת הנוף, הנוף עצמו מורכב כמובן מהשכונות היפיפיות של ירושלים, אבל גם מהנוף המשתנה של האנשים והמכוניות, ואני אף פעם לא מתכנן מראש את דרך הנסיעה, אלה פועל על פי החלטות רגעיות שונות ובלתי מוסברות. בכל נסיעה בדרך חדשה, או כזאת שלא ביקרתי בה הרבה זמן, קיים הסיכוי לגלות רכב זר חדש או לא מוכר, הפתעה מוטורית מעניינת, או מציאה נחמדה כזו או אחרת. אני נהנה להיכנס לרחובות לא מוכרים "ללכת לאיבוד, ולמצוא את עצמי מחדש" נהנה מהחידוש מהריגוש. סופי כבר רגילה למצוא את עצמה במקומות הכי מפתיעים והכי מרגשים בי-ם כשאני רוכב עליה אינני חייב הסבר לאיש, ולכן לזמן או למרחק אין ממש משמעות עבורי. אני יכול למצוא עצמי עולה לרכיבה ללא תוכנית מוגדרת ולחזור הביתה אחרי שעתיים שלוש לאחר שביקרת בכל הכבישים המשניים וגם על אלה מדרגה שלישית ויותר. מבלי לזכור כיצד הגעתי, מאיפה ולאן, שלא כדברי המקורות-"דע מאין באת ולאן אתה הולך"... עכשיו נסו לדמיין אותי מסביר זאת לאישה שאיתי, שממהרת הביתה למשימות ולמטלות של החיים.
היום שלי שהתחיל אתמול בצהרים לא בישר במאום על סיומו היום בבוקר, אבל בכדאי שלא נקדים מוקדם למאוחר, הרי הוא לפניכם על פי הסדר הכרונולוגי, יציאה בסביבות השעה רבע לאחת לכיוון העיר, כשאני מרגיש קצת מגוחך חנוט בתוך החרמונית המשטרתית כשמסביב כתמי שמיים בהירים ושמש, למרות שבבוקר עדיין טפטף קצת, הכביש היה יבש והתנועה באופן מפתיע זרמה כך שסופי ואני התקדמנו במרץ ובקצב נהדר לכיוון העבודה. בסככה הפנימית, כל שלושת המקומות נתפסו ע"י אופנועי היס"מ כך שחניתי מחוץ לסככה, מבט למערב לא רמז מאום להפך השמים הכחילו ונצצו... כמובן שסופי נעטפה וכוסתה היטב, לא כהגנה מפגעי הטבע כמו כנגד העין הרע...כחצי שעה לאחר מכן נפתחו ארובות השמיים, כאילו "מישהו" שכח את הברית שכרת בינו לבין אברהם, לפני כמה שנים...ובמשך כל הלילה לא פסקו הממטרים לרגע, שכל טיפה דוקרת גם בלבי, מתוך מחשבה על הנסיכה שממתינה בחוץ, בסיום המשמרת רבע שעה לפני העוצר, אני מוריד ממנה את הכיסוי הרטוב, וסופי יבשה באופן מפתיע הכיסוי של "פוגל" עשה עבודה טובה, הפעם החרמונית נראית בדיוק במקום, אבל כפפות הנומקס הישנות והטובות, ממש לא מתאימות למאורע....יציאה רטובה ומיהרה בין השלוליות והרמזורים, כשאני משתדל להגיע כמה שיותר מהר לטמפרטורה טובה במנוע, למנוע אי נעימות בגשם, ברח המלך דוד קצת לפני המלון פתיתי השלג עולים כבר על כמות טיפות הגשם והסופה הופכת את מגדל י.מ.ק.א לגלויה לכנסיה בחג המולד. רק שאנחנו במזרח התיכון וממש לפני חופשת פסח....להוסיף על כל הצרות מחליט ציר המשקף של הקסדה להשתחרר, ולהשאיר אותי עם משקף מתנדנד ופתוח השלג מצליף בפנים, ולדעתכם במהירות תנועה השלג דוקר בפנים כמו מחטים ותוך כמה דקות הפנים קופאות האף נוזל והעיניים דומעות...ולא הזכרתי את הידיים שקפאו לפני כן, ובמצב הזה צריך לשמור על יציבות ערנות
ולהיזהר משטויות של נהגים אחרים...שלג שני העונה סופי לא מתרגשת ועובדת בצורה מושלמת, רק הרוכב הרכרוכי שעליה מתפקד ב-50% כשהגענו הביתה ממש בתחילת שעת העוצר עדיין הייתי צריך לעטוף את סופי ולקשור אותה היטב שלג או לא.
10 ס"מ לא יותר...פחות מחצי בלטה! לפני כמה דקות, סיימתי ביחד עם היחידה שלי חצי יום הדרכה בתחנת כיבוי ברח' השח"ל בי-ם. מיהרתי הביתה, להספיק לעשות כמה דברים, הכביש היה רגוע, סופי נהנתה לתת בגז, והסוסים קראו דרור לשריריהם בהנאה מרובה. קצת אחרי הכניסה לשכונת פת, כביש שני נתיבים הרמזור מתחלף לירוק אני שלושים עד ארבעים מטר לפניו בנתיב הימני הפנוי דוהר בנחת כשבראש כבר מסדר לי רשימת מטלות לביצוע, לפתע, נהג מונית סקודה סטיישן, מחליט לקצר לעצמו את זמן ההמתנה בנתיב השמאלי העמוס, ולי את החיים. ויוצא ללא אזהרה מבין המכוניות מספר מטרים לפני...בשם אלוהי כל הווספות שבעולם, אני מספיק לחשוב, הגוף שמתורגל יותר טוב ממני, כבר לוחץ בלימת חירום ברגלית המעצור, צווחה מקפיאת דם מהגלגל האחורי מפנה אלינו את כל תשומת הלב...אין מצב, אני מספיק לחשוב, נטישה או לנסות הנחתה רכה? הגלגל האחורי מושך שמאלה.. רע מאוד, אני מצליח לתקן מעט אבל מוגבל מאוד ביכולת התמרון, מוריד רגל שמואל ציר ומחליק את הגלגל האחורי ימינה, בדיוק כפי שהיינו עושים באופניים כילדים, סופי מבינה עניין, ומשתתפת ברצון בתרגיל, האחורי עדיין מיילל כחתול שדרכו לו על הזנב, אבל עכשיו אני מרגיש כבר יותר בשליטה, הגלגל מחליק החלקה מבוקרת בציר לכיוון ימין ו...סופי נעצרת...עשרה סנטימטר מפרידים בין מכסה המנוע שלה למונית, בשנייה האחרונה!... את סט הקללות שהורדתי על הנהג, עדיין מפענחים במחלקה לתרגום שפות זרות בצ.ה.ל
חם...כמה חם...אפילו לחשוב בזמן הרכיבה קשה לי, שבת, כמעט צהרים, סוף משמרת מתישה. בשישי במפגש, זכינו לנפילה הראשונה הצפויה אחרי השיא, מצב הרוח לא היה משהו שהגעתי לעבודה, גם המשמרת לא משהו, נק' האור היחידה הייתה הרכיבה מהבית לעבודה וחזרה, או הטיפול הנפשי שלי, כפי שאני בוחר לקרוא לה. הרכיבה הזו מאווררת אותי, מנקה לי את הראש, בין שבר למשבר, לחץ למצוקה, ועושה לי הפרדה נחוצה בין בית לעבודה. רבים מרימים גבה כאשר אני מוותר על שינוע משטרתי הביתה וחזרה שאני זכאי לו ובוחר לרכב על כלי מצ'וקמק מבחינתם, במקום ליהנות מפלאי הטכנולוגיה של שנות האלפיים, לך תסביר להם....
עלה בדעתי שכבר מזמן לא כתבתי על עלילות סופי בעיר הקדושה, ולא שאין מה, כל רכיבה והסיפור שלה, או סיפורים אחרים שמתנגנים לי בראש, הגיגים ושברי רעיונות, שבדרך כלל מתגבשים להם לרעיון אחד ומוצק, שמוצא דרכים כאלה ואחרות לצאת החוצה, נושא הסניף מעסיק אותי ואת סופי שעות ארוכות, בכיסי נמצאים תדיר פתקים מודפסים של הזמנות לרכבי האספנות ובעליהם להגיע למפגש וסופי ואני מוצאים דרכים מדרכים שונות ומשונות להגיע הביתה, מבלי לפסוח על שום רכב ולהשאיר לו מזכרת על הווישר.
היום לא! פשוט חם מדי, החום הנפלט מהכביש המבוקע מרחיב את הסדקים שנוצרו, וגורם לך, פרט לרגשי אשמה על כך שהמנוע המיושן והלוהט מחום, ללא אמצעי קירור כל שהם, מפמפם לו במרץ שם למטה, גם לרכב במשנה זהירות ולשמור על הבולמים והגומיות הקשישות שעובדים להם שעות נוספות, הזיעה מכסה את המצח ונספגת בקסדה הסגורה, ומעיל הדיינז שקנתה לי אשתי בסיום קורס הקצינים ניראה מגוחך, ביום הראשון של הקיץ, שחבר לו בדיוק מרגיז עם היום החם בשנה. כפות הידיים שהשתזפו על פי דוגמת הכפפות הפתוחות, מזכירות לך, את הצורך בקרם עם מקדם הגנה רציני לרכיבות קיץ...ואת הצורך הדחוף בגירוז כבל הקלאצ' לפני שיקרע....השאיפה היחידה להגיע כמה שיותר מהר הביתה לקרירות, האבטיח, וכוס הקפה. היחידה שאינה מתלוננת היא סופי, כמו נהנית מכל רגע גנוב של נסיעה, אחרי שדממה כלכך הרבה שנים במחסן, ויודעת להעריך את החופש והדרור, המראות והצלילים של ירושלים, גם ביום לוהט שכזה.
החום גורם לכולנו לתופעות שונות ומשונות, כעס, חוסר סבלנות, עייפות כאבי ראש, וסופי לא שונה בעניין הזה, מאז תקופת השרב ההתנעה שלה קשה יותר, והפרינססה דורשת צ'וק בכל התנעה חמה! אחרת היא מגיבה בבאק פייר מטורף שמקפיץ את כל הסביבה! לכן במסגרת שיטוטי היום נגשתי לרופא, דר' ונטורה, המומחה פסק ללא שהיות כיוון הצתה, על מנת שלא יהיה לה משעמם תיאמנו לשבוע הבא שעל הפרק ניקוי קרבורטור מלא, החלפת כבל קלאץ' וגירוז מלא, הורדת ראש מנוע ניקוי והרכבה טיפול גדול שוטף ו...זהו בעצם... אחרי כ-8000 ק"מ משותפים פשוט מגיע לה.
מצפוני קצת הציק לי, שאני ממהר לשלח את סופי לטיפול בידיים זרות, (טובות ומיומנות ככל שיהיו) אז החלטתי לפחות להתחלה לנסות לבד! בערבו של יום, שמזג האוויר התקרר לו מעט, ירדנו זיו, אני וארגז הכלים הנאמן ביחד עם מיכל לניקוי קרבורטור, ניר מים והמון מוטיבציה ופרקנו את מכסה המנוע, כשזיו מבצע את עיקר העבודה ואני משגיח (מישהו צריך לדאוג לדור העתיד, גיא הגדול מתעניין בעיקר בבנות ובאופנועים שיכולים להביא לו עוד בנות... ופחות בגריז וידיים מלוכלכות, זיו עדיין בעניין המכונאות...שניהם אגב זכו בגנים שלי!) מיד אחרי המכסה, הקרבורטור בו חשדתי כגורם העיקרי. פילטר האוויר נוקה, הדיזה הראשית והמשנית פורקו נוקו והחזרו למקום,, לאחר שהתזתי כמות נכבדה של חומר ניקוי לתוך הקרבורטור סופי הותנעה וספריי קרבורטורים מצא דרכו פנימה לכיוון ה"אין פילטר אוויר" עשן כחול יצא מהאגזוז סופי השתנקה ורצתה להיכבות אבל לא נתנו לה, אחרי כמה שניות התאוששה והתחילה להגיב כראוי לבת אצולה, הפלאג פורק ונוקה למרות שניראה תקין כמו בספרים, קצת ספרי לניקוי מגעים וזהו...הרכבה מהירה, כיוון קטן של בורג כניסת האוויר הורדה של הטורים וסופי מפמפמת במרץ, כמובן שהיינו צריכים לבדוק אותה בזמן אמת, לכן עלינו הביתה התקלחנו, התלבשנו וזוגתי ואני יצאנו לראות סרט (תן בגז) או משהו כזה, סרט טיפשי למדי על רבעיה של חברים בסביבות גיל המעבר, שמאסו בחיי היום יום המשעממים שלהם, ובוחרים לצאת למסע חייהם, על הארלי מחוף לחוף בארה"ב, ומסתבכים להם אם כנופיית אופנועים אמיתית...משבר אמצע החיים...איך שנהניתי...למרות שלא הצלחתי להיזכר את מי זה מזכיר לי... הנופים, האווירה, האופנועים...(אזהרה הסרט מתאים למכורים בלבד, שמוכנים להקריב ערב למשהו טיפשי, קיטשי וחמים, שהולך טוב עם בירה, צ'יפס ודוגמניות לא יותר...)....סופי מיותר לציין התנהגה למופת.
שעות הבוקר המאוד מקדמות, הן השעות הכי אהובות עלינו, רוב האנשים מפספסים אותן בלי דעת, מסיבות מובנות, אף אחד בעצם לא משכים קום ביחד עם השמש, אם הוא לא באמת חייב. ודווקא השעות הקסומות האלה מבוזבזות בשינה וחבל...
בגלל סגנון עבודתי למדתי להעריך את השעות האלה ולהכיר אותם, האוויר עדיין קר, השקט העמוק מופר לעתים רק ע"י הציפורים המשקמות קום, האור הראשוני עדיין אינו חותך ומסנוור וצובע את הכל בצבעים כתומים רכים, מגוון חיות העיר מסתובבות בין החצרות והפחים, ואם יש לך הרבה מזל תוכל גם לראות את הצבאים והיעלים שעולים מכיוון הוואדי לחטוף ארוחה מזדמנת מהפחים בשכונה.
היקיצה בשעה מוקדמת המלווה בקפה של הבוקר, אל מול המדבר המתעורר והשמים הכתמים מכניסה אותך למצב רוח רומנטי במיוחד, וכאשר סופי ואני נפגשים למטה אי אפשר לתאר את התחושה במילים, ההתנעה מלווה ברגשי אשמה על כך שאנו פוגעים בשקט הפסטורלי, בפימפום המנוע. ואנו משתדלים ככל שניתן להצניע עצמינו ולהפריע כמה שפחות לגורי החתולים שמתרוצצים בחוץ בעונה זו של השנה, תחת עיינה הפקוחה של אמא חתולה המתבוננת בהם ממרחק בטוח.
מעט מאוד אנשי עמל משכמי קום ברחובות, בשעות הקסם. אלה הם הפועלים האמתיים, אנשי העבודה והמשמרות, עם הידיים החזקות והעור הקשה, הבגדים המלוכלכים הזיעה והקפה השחור...הרבה לפני הברוקרים, פקידי הבנק, הקומבינטורים, ואנשי הכסף, שיתעוררו רק בעוד שעתיים לאספרסו של הבוקר....
בשעות אלה הכביש שלי ושל סופי בלבד, הרמזורים עדיין נמים את שנתם ולא מפריעים לנו בקצב ההתקדמות הזריז, ההד של רעש המנוע חוזר אלינו מקירות הבתים והחצרות, וטיילת ארמון הנציב יפה שבעתיים בזריחה מבכל שעה אחרת! הריח הטרי של הבוקר בשעות שאחרי שקיעת הסירחון של יום האתמול ובטרם הצטבר הסירחון והערפיח של היום החדש, מכה באף מתחת למשקף הפתוח, וסופי משלבת לה הילוכים במקצועיות של אופנוע מרוץ, ובקצב שהיא יכולה להרשות לעצמה ללא הגבלה. רק בשעות האלה אני מרשה לה לחתוך סיבובים בקו הנכון, להאיץ בפניות עיוורות, ולרדת לזוויות מטורפות באין רואה...בשעות האלה אין לה צורך לעשות חשבון לאיש כיוון שכימעט רק אנחנו נמצאים על הכבשים, הרגעים האלה חמקמקים ונדירים ואם פספסת בכמה דקות, תתקל קרוב לוודאי במשאיות פינוי האשפה, חלוקת החלב של תנובה ובשאר כוכבי הכביש, ואז תתקע מול אוטובוס (ירוק) של אגד שיפיח בפרצופך ענן עשן דיזל שילווה אותך בריחו כל היום...לכן אני מקפיד לקום מוקדם מאוד לתוך השקט שלפני הסערה, מפסיד אולי שעת שינה אבל מרוויח בגדול-תנסו לבד, לא תפסידו.
לא רוצה לקטוע לך את פרץ הרומנטיקה, אבל אני וחלק גדול מאוד מהשכנים שלי יוצאים מהבית בחמש וחצי כל בוקר.
אין בזה שום רומנטיקה, זה רוע הכרחי כדי להקדים את הפקקים.
ואור של בוקר אחרי שעבדת כל הלילה מצהרי היום שלפני הוא גם לא נחמה פשוט כי אתה הרוג מעייפות (כן, אני עובד משמרות).
בקיצור,
עדיף לישון, ולא משנה בכמה צבעי פסטל תעטוף את זה.
זה הקטע שאם תתאמץ תמצא רומנטיקה בכל דבר, זה לא באמת המציאות אלה איך שאתה תופס אותה! לא עובד על אשכנזים ויוצאי פולין!ציטוט:
נכתב במקור על ידי ayalzo
אומרים שעד שאתה לא מאבד משהו קשה לך להעריך אותו, ואכן כך הדבר. בעשרה הימים האחרונים הייתי עסוק מן הסתם בדברים אחרים, חופשה, בילויים והחיפושית השמנה שהשגתי, סופי הוזנחה לה מתחת לכיסוי ושבתה לה לעשרת ימי תשובה, או חופש גדול אם תירצו, זה היה הפרק זמן הארוך ביותר שלא רכבתי עליה מאז הגיעה לרשותי, היום בבוקר ירדתי כמה דקות קודם על מנת לפייס אותה קצת ולראות מה תהיה תגובתה על תשומת הלב המלאה לה זוכה החברה החדשה במשפחה, שבאה לא איך לא על חשבון אחותה החורגת בעלת שני הגלגלים. בילינו ביחד כמה דקות של זמן איכות, ניקוי קטן מאבק, קצת ליטופים לפיוס והתנעה, סופי הגיבה מיד וטרטרה במלוא המרץ, רואים שהשבתון החל להימאס עליה, והרצון שוב לצאת ולגמוע מרחקים בוער בעצמותיה, הק"מ הראשון הוכיח לי כמה התגעגעתי לרכיבה ולא היה לי את זמן או הפנאי לחוש בכך, דברים אחרים מילאו לי את הראש ולוח הזמנים ועכשיו ברור לי כמה התגעגעתי, הטיול נמשך עוד דקות ארוכות עד שהגענו לעבודה ואח"כ בסיום המשמרת, חזרה הביתה, תוך הבטחה הדדית שלא עוד יותר לא נוותר על הרכיבה לכלכך הרבה זמן.
...
הצהרים הלוהטים ביותר השנה, אנחנו ברכיבה זהירה מחפשים את המקומות בהם אפשר להשתחרר קצת מהצפיפות, על מנת לפתח מהירות סבירה, ולזכות במעט בריזה, אד שקוף וחם עולה מהכביש ומטשטש את הסדקים והבורות שעל פני הדרך, הצליל של סופי נעשה שטוח ועצל בניגוד לצליל החד וערני בשעות הקרות יותר, הזיעה ניגרת במורד המצח, ישר לתוך העיניים, וגורמות לצריבה מרגיזה, הנהגים בכביש עצבניים וחסרי סבלנות, נלחמים על כל חור של כמה מטרים בכדי להרוויח עוד שנייה בפקק,
חולפים על פני הסינימטק, ניידת של משרד התחבורה ובוחן רכב עומדים ועוצרים נהגים לבדיקת תקינות וזיהום אויר, אנחנו נעלמים להם מהר לפני שיספיקו להגיב...ממש על יד מגדל דוד אני מבחין בשלולית מים גדולה, סגירה מהירה של הגז הורדת שני רגלים במקביל לקרקע והרמזור מתחלף לאדום, לא טוב, רגל ימין עוזבת את משמרת הבטיחות, ולוחצת קלות על הבלם, הדילמה כעת אם ללחוץ חזק יותר ולעצור לפני הרכבים שחוצים את הכביש ממש מולי, ולהסתכן בנעילת גלגל, או להמשיך בהאטה הדרגתית אם סיכוי סביר לפגוע ברכב ממול, נעילה של הגלגל הזנב בורח קצת תיקון קל רגל יציבה על הקרקע נעצרנו בבטחה. משחקים אותה קול, לנהגת שמימין, כאילו בדיוק לביצוע הזה התכוונו, חיוך וממשכים הלאה....אוף כמה חם...
אחת החוויות ברכיבה על סופי היא התגובות שאתה מקבל מהסביבה, אספתי כמה עבורכם:
בתחנת דלק: "הכלים האלה עוד נוסעים?"- לא... סחבתי אותה לכאן על הגב, לשתות מים....
נהג האמר(!?): "שותה הרבה דלק?- לא יודע... אבל כל פעם שאני נתקע אני מתדלק מהזיפו וממשיך...
נהג מונית: "אתה לא יכול להרשות לעצמך משהו יותר טוב?- אני יכול, ואישתך?...
נהג ברמזור: "מיצרים להם עוד חלקים?"- לא... מה שנישבר אני מתקן בעיסת נייר...
בעל פיצוציה: "שווה הרבה כסף?"-הרבה פחות מהגורמט שלך...
"זה לא כלי מסוכן?"-פחות ממני ששואלים אותי שאלות אידיוטיות...
חתיכה בחולצית בטן: "תיתן לי סיבוב?"- כן בטח, באיזה אוזן?...
ברמזור בקצה הפקק: "למה אתה לא קונה מכונית?- אחרי 25 דקות שאני בדרך חזרה והוא עדיין בפקק בכיוון הנגדי-"ככה"
"מבין עניין": "אני מת על הכלים היפניים האלה"....
רומנטיקן נוסטלגי: "לאבא שלי היה כזה והוא היה נוסע עליה כל יום י-ם חיפה...." כן בטח...
"ילד גראס": "אתה יודע שאפשר לשים קיט מאלוסי גיר 5 הילוכים ובולמי גז?" ...שיט, שכחתי את האקדח בבית...
שליח פיצה: "כמה סוגרת?" אף פעם לא ממש בדקתי .....
דודה: "ומה אתה עושה בחורף?" - רוכב רטוב?....
והשאלה הנצחית: "מוכר?" לא, אבל מוכן לקנות עוד כמה....
בעיטה ברגלית ההתנעה, וסופי ומניעה באחת, בלי גמגומים ובלי מחאות, האחות החדשה מאיימת עליה, היא יודעת שזה לא הזמן לקונצים...נכון שהבורג הסורר של המספר עדיין משתחרר כל כמה מאות ק"מ בצורה מסתורית, ופה לפתע מתגלה בורג שאבד, אבל מעבר לכך יוק...לפני שבוע חגגנו שנה ביחד, לא הייתי זוכר אם לא הייתי עובר במקרה על הניירת ומגלה כי ניגמר לסופי הביטוח שבוע קודם, מה שאומר בדיוק שנה לזוגיות.
החיים נעים במעגלים נסו לדמיין את קו החיים כקו ישר שאתם צועדים בו לעבר האופק, שבכל נגיעת רגל שלכם לאורכו, מסמלת עוד צעד במסע, ושולחת גלים מסביב, כמו אבן שנזרקת למים ומעגלים יוצאים מהמרכז ומתרחקים, משקל הצעד קובע את עוצמת המעגל יש מעגלים קטנים שנסגרים בטווח הקצר, ויש כאלה שנפגשים איתם רק שנים מאוחר יותר, הרומן שלי עם כלי הרכב דו הגלגלים התחיל באזור גיל עשר, ומאז נשלחו אלפי גלים גדולים כקטנים וחלקם פוגשים אותי עד היום, חלקם כבר פגשתי, וחלק לא אפגוש לעולם..., ההונדה החצי השחורה שהייתה משאת נפשי בגיל שש עשרה, פגשה אותי מחדש בגיל ארבעים וכנראה תעזוב אותי בקרוב, או שלא... הווספה הלמברטה, רעי הדו גלגלים שליוו אותי במשך השנים לטוב ולרע בכל יום אני מקבל ד"ש כזה או אחר מאחד מהם, בזכות צליל, ריח ומראה...תמונות מן העבר סגירת מעגל. סופי מפמפמת במרץ בקצב שלה אנו לא ממהרים לשום מקום, מאזינים לצלילים ולריחות, האנשים וכלי הרכב מתרוצצים להם בקצב מהיר של ערב חג, לרוץ, לדחוף, להספיק להצליח לדחוס עוד כמה דברים במסגרת הזמן המוגבל, מחלקת הלב בהדסה מלאה בכאלה שלא ידוע לעצור בזמן.... לאנשים כבר אין סבלנות, החיוך הפך למשהו נדיר, עזרה? אין בכלל על מה לדבר, פעם כשהיינו פוגשים ידיד זר תקוע עם האופנוע שלו בחצי הדרך, היינו עוצרים לברר אם יש מה לעזור, והיום קצת שכחנו, אנחנו עסוקים מדי בדברים חשובים באמת, כסף, עצמה, שררה, שלטון, וימותו הקנאים....
סיבוב חד, הורדה לשלישי, מציאת נקודת האיזון, הטיה עוד גז ויציאה סופי מזדקפת לבד, ללא עזרה יודעת ומבינה, המחסור הכרוני בכ"ס מחייב נהיגה אופטימלית, ניצול של כל פוני איטלקי עד למקסימום מבלי לגרום לו להתעייף ולקרוס לפני הזמן, הנהיגה הטכנית המחושבת והרגועה מהירה יותר מהנהיגה הפראית, במיוחד אצל סופי שהמעברים החדים העצירות המרובות והטכנולוגיה המיושנת לא עוזרים לה במיוחד. אנו כבר למדנו להנות ביחד מהחלפת הילוך מוצלחת בזמן, משיוט רגוע מהנופים והמראות.
צעירה גבוה ואתלטית, מחוברת באינפוזיה למדיה דיגיטלית כלשהי באוזן, רצה לאורך הטיילת ובידה מחזיקה כלב ענק, אנחנו נדרכים, המפלץ מרגיש בקיומינו הרבה לפני היפיפייה, יש משהו באופנועים שמשחרר בכלבים האלה איזה יצר קדמון, כאילו שחררו לפניו ארנבת לפני האף, אנחנו בורחים לנתיב המרוחק, האוזניים מזדקפות הזנב מוטה לאחור והוא פורץ לכביש... הבחורה מתנתקת בפתאומיות מהעולם הדיגיטלי למציאות נושכת, מנסה להשתלט על המפלצת...אנחנו כבר רחוקים, תכנון, ראיה לרחוק וקריאת המצב בכביש!
המדריך ההולנדי שלי לנהיגת מרוץ, היה מרוצה מהטכניקה, מסופי קצת פחות.
יש ימים שהכל זורם בהם מעל למצופה, זה מתחיל בדברים הקטנים, מזג אויר המזמין לרכיבה, בדיוק במינון הנכון, בו לא קר מדי לשרוול קצר ומכנסי בד, ולא חם מדי למנוע ובקסדה, ממשיך בכך שסופי משתפת פעולה בכל מה שתבקש ממנה, וזה בעצם המדהים בכל הסיפור, שתי יציאות לה לשכונה שלי אחת הוותיקה והראשונה, דרכה פרצו הלוחמים בששת הימים למוצב הנקניק ולארמון הנציב, ומשם לאבו-טור הערבית, היום יושבת שם טיילת שרובר, המשקיפה על העיר העתיקה, ומזרח ירושלים, והשנייה נפרצה בשנים האחרונות מדרום, מתחת לקיבוץ רמת רחל, ומוצב הפעמון, בואכה צומת הפילבוקס, מדובר בעלייה ארוכה וקשה, בימים רגילים אנו רוכבים לנו במהירות ממוצעת מגיעים לסיבוב הרחב לפני העלייה הגדולה מאיצים קצת ובמהרה סופי מבקשת למתן את הקצב ולהוריד הילוך וכך במשך מס' דקות עד לסוף העליה בהילוך שלישי, ורק לקראת הרמזור, שם העלייה הופכת למישור ולירידה, ניתן לחזור לרבעי, היום לא, היום שנינו מעודדים ממזג האוויר והחופש שנחת עלינו, החלטנו לקחת את הסיבוב קצת יותר מהר מהרגיל, לא משהו מסובך או מסוכן במיוחד, פשוט רבעי בפול גז, הטיה חריפה יותר ימינה בסיבוב, הכביש ריק מתנועה, ורק רעש המנוע של סופי הפועם בקצב מהיר, שומרים על הקו הנכון מזדקפים ומתחילים את העלייה סופי צוברת מהירות, רגע...שוב, סופי צוברת מהירות? כן משהו קרה וסופי בניגוד לזמנים אחרים, ממשיכה בקצב הנתון ולא נותנת לעלייה לשבור אותה, וכך ממש עד לרמזור ברבעי בקצב טוב, אפילו טוב מאוד...תיקראו לזה אופי, תיקראו לזה קריזה, תיתנו הסברים מלומדים, אותות או מופתים, אבל אני יודע שלפעמים יש גם ימים כאלה, בהם נפתחים שערי שמים ורגע של חסד נשלח למטה, לאלה שיודעים ממש באותו הרגע, להושיט את היד ולקבל אותו.
אלף פנים לה לירושלים והיא מחליפה אותם במהירות קיצונית שלא תאמין, ההבדל בין קודש לחול, רגיעה למשבר, סערות ושלווה חום וקור, עליות ירידות, חדש מול ישן, ואנו שחיים בקופסאות, למדנו להתעלם מהם, אנו קמים בבוקר בקופסה גדולה ומטופחת, שמנטרלת אותנו ממה שקורה בחוץ, אנו בוררים את הטמפרטורה הרצויה לנו, את הצלילים, והמראות, מנתבים את חיינו בין הקופסה שמשדרת לנו קצת מהנעשה בחוץ, לקופסה ששמורת על טריות האוכל שלנו, יוצאים לקופסה הניידת הממוזגת, שסוגרת אותנו ב-ד' אמותינו, ונוסעים לקופסה אחרת בה אנו מבלים רוב היום מתעסקים בדברים חשובים, בכדי לסיים את היום קצת יותר עייפים, קצת יותר זקנים וקצת יותר ממורמרים, בחזרה לקופסה היפנית/קוריאנית/אירופאית/אחרת, שתיקח אותנו שוב לקופסה הגדולה, שם נשב מול הקופסה הכחולה וניראה חיים של אנשים אחרים, סיפורים על טבע והרפתקאות, מתח ואימה, בנוחות מרופדת רחוקה מסיכון אמיתי, פרט אולי לנזק למערכת הלב שלנו. ושנמאס לנו מאוחר בלילה, אנחנו נכנסים לקופסת הפוך ושוקעים בחלומות על קופסאות גדולות יותר יקרות יותר ונוצצות יותר.
אני החלטתי מזמן, אני את הקופסה שובר! מרוץ העכברים אווט, אני אין! יציאה לטבע חובה! נסיעה פתוחה אהלן וסהלן, ציוץ ציפורים המיית הרוח, מי מעיינות, מעוף ציפורים וריחוף פרפרים, החופש לבחור לי את הדרך והמסלול, המהירות והטעמים, ומי מתאימה לכל זאת אם לא השותפה הנאמנה שלי, לכל תעלול ומשובה, אם לא סופי? אגב, שמתם לב שהסתיו כבר בחוץ?
שבת בבוקר, דלת המוסך נפתחת חרישית ואני מעיף מבט אוהב על כל אוסף האספנות שלי, מתוך לוח המפתחות המחובר על הקיר אני בורר לי את צרור המפתחות של סופי, סופי נוצצת ומבהיקה, מחכה לי בקוצר רוח, ע"י ההרלי סופטייל השחור שלי שעבר אתמול טיפול לכל חלקי המתכת והעור שלו. ניווט קצר וזהיר שלא לפגוע ב-TR250 הישנה חדשה, ובחיפושית שעברה שלשום טיפול דוארשיין מקיף, ד"ש לחדר הכלים המכנים שלי ויוצאים לדרך כשדלת המוסך נסגרת באיושה חשמלית חרישית, המטרה פגישה של נציגי כל המועדונים המוטוריים בישראל לקראת ישיבת הממשלה בה יוחלט על קבלת חוק המוטוריקה החדש, אותו יזם מועדון החמש המורחב! קשת הנציגים המוטוריים כבר מחכה בקפה אלוויס בואכה י-ם על כוס קפה ובקלוואה מתוקה, והאווירה חגיגית ונוצצת, בשבוע הבא יתקיים יום המוטוריקה הישראלי ולכל נציג במועדון יש את חלקו בעניין וכולם עליזים ומתרגשים....סופי נכנסת לחניה במהירות ו....."הלו קום, אתה לא צריך ללכת לעבודה?" שיט...זו הפעם האחרונה שאני שותה כלכך הרבה יין לפני השינה....
דעתי שזה יבוא, הרי לא נסיכה כסופי בעלת דם איטלקי טהור, יש אומרים אפילו נפוליטאני, תעבור בשתיקה על צרוף הגרמנייה השמנמנה למשפחה, בדרכה האלגנטית התעלמה במופגן מתשומת הלב המרובה לה זוכה הגרמנייה, אולם בין לבין ראיתי וחשתי את מבטי הקנאה וחוסר שביעות הרצון של הנסיכה. וכאשר יגורתי בא לי, בבוקר כשאני ממהר לעבודה שוב פאנצ'ר באחורי, וזאת לאחר שאמש ניפחתי את הצמיגים ונהניתי שוב מהיגוי חד ומדויק וסיבובים עם אחיזה משמעותית יותר מבתקופה האחרונה...
הגלגל הוחלף חיש קל אולם הלכלוך אילץ אותי לשוב הביתה להחליף בגדים, הגלגל הנוסף (הרביעי) שקיבלתי מחבר ואשר ניצבע וחודש מצא מקומו על סבל במקום גלגל הספר הגלגל המפונצ'ר הועלה הביתה לשיפוץ וצביעה!
אחרי כל אלה שמח וטוב לב בנסיעה זריזה לעבודה מיד לפני הרמזור הפונה לאבו-טור הערבית, התנועה עומדת, עקיפה קלה ותמרון בין המכוניות, ואנו עומדים מצד ימין לרכב פז'ו 307 כאשר סופי מובילה בחצי גוף על קידמת המכונית, על עלבון כזה הרי לא ימחל נהג הרכב ושני חבריו, מבני ישמעאל וכאשר האור מתחלף הוא מנסה לעקוף את סופי בחריקת צמיגים, למרות שאין לו מרווח תמרון מספיק, סופי מאיצה אולם הרכב נדבק אלינו לצד השמאלי ולא משאיר לנו מקום בין הרכב למדרכה מימין, הנהג מבחין במצוקה אבל ממשיך בשלו תוך הצמדות עיקשת אלינו, למזלי הבחנתי במקום נמוך במדרכה והצלחתי בשנייה האחרונה לפני ההתהפכות הוודאית לעלות בבטחה על המדרכה. הנהג, ברח לנתיב השני והצליח להתרחק כשלוש מכוניות ושוב שבר לימיני חוזר חלילה תוך סיכון לרכבים ולעצמו, ואני אחריו, כאשר ראה שאין לו ברירה וסופי הקטנה זריזה ממנו בתוך הפקק, עבר לנתיב הנגדי ובנסיעה פרועה בנתיב הנגדי ניסה להימלט ראיתי כי הדבר עלול לסכן את המשתמשים בכביש והחלטתי לוותר, אולם הפקק בצומת קירב אותי לנהג במהירות ועל יד הסינימטק התפתח בינינו ויכוח מילולי והרכב נעצר בצד בדרך ומתוכו נשלפו שלושה והתקרבו אלי, כנראה שמישהו עדיין אוהב אותי שם למעלה וכמו משמים נשמעה צפירת אזהרה של סירנה משטרתית וצוות מג"ב צץ לו מאי שם, תשובה הולמת למי שאומר שתמיד אין שוטר שצריך אותו!
הפרטים נרשמו, ה"חברה" נבדקו במסוף, ונרשם להם דו"ח הזמנה לדין בהתאם, אנחנו כבר ניפגש בבית המשפט!
יום שהתחיל בפאנצ'ר וניגמר במזל גדול, בצורה טובה.-היזהרו לכם שם
סוף שבוע מתיש עבר על סופי, התחיל ביום שישי שזוגתי שתחייה ואני רכבנו לתוך השקיעה, (טוב, לא ממש אבל בשביל הקטע)
ונסעו לנו למפגש המועדון במרכז העיר, הכבישים היום ריקים יחסית, ותנועה דלילה של שישי לפנות ערב קידמה את פנינו, מאפשרת לסופי הקשישה להוכיח שגם בגילה כוחה עוד במותניה והיא עדיין מסוגלת לשנע בנחת ורוגע שני מבוגרים למרחקים לא קצרים בעליות ובירידות, האוויר הסתווי והשקט שלפני כניסת השבת, ריחות מאכלי יום השישי שבושלו ע"י נשות ירושלים עלו מכל חלון ואנחנו בטרטור חף מעשן מפזזים לנו בכיף ובמהירות לעינינו, היום החלטנו לבצע שוב בזוג מטלות שדחינו בחצי השנה האחרונה שהתפרסו לאורכה ורוחבה של ירושלים, מצב התנועה בבוקרו של יום א' כשעבודות הרכבת הקלה והפקקים ממררים את חיי הנהגים לא פסחו גם עלינו, אבל סופי ללא תלונה ומענה, בכי או נהי, עמדה במשימה בכבוד הראוי ואף מעבר לכך, כפיצוי החלטתי לתדלק אותה, אחרי ששמתי את השמן במיכל לפי הכמות הנדרשת הסתבר לי שדווקא דלק 96 חסר במכלים, בעיה! השמן כבר במיכל, ודלק אין... בלית ברירה תדלקתי ב-95 אני התרגשתי מאוד, סופי בכלל לא, ולבסוף שקשרתי אותה בתום יום התיזוזים הארוך הזכירה לי הנסיכה בחיוך סלחני, שבעבר הייתה רגילה ללגום גם אוקטן 83 ללא בעיות מיוחדות! אין על הנסיכה שלי
ווספה גיבורה מתחבר לתמונהציטוט:
נכתב במקור על ידי השושנים
האדם שבטנק ינצח
אין על הנסיכה שלי, שמחר מיועד לה הטסט החצי שנתי, בשבוע האחרון חילצה מותניה והוכיחה לכל העולם שגם בגיל 38 ועם מעט קמטים של אופי, קסם של פעם, והמון פח חינני, היא עדיין מספקת את הסחורה, וללא בעיות, מוקדם בבוקר יצאנו ליום אימונים שלי ומסתבר גם שלה, לפני שעות העוצר הגענו לצד השני שלי י-ם בואכה שועפאט, שם ביצענו (בעיקר אני) קצת אימוני קרב מגע, וכשירות מבצעית, ומשם בנסיעה מהירה למטווחים במוצא, כיוון שהקדמנו בהרבה את שאר המשתתפים, ולא קסמה לנו ארוחת הצהרים במגרש הרוסים, החלטנו לצאת קצת למסע הררי באזור י-ם, בירכנו "שחיינו וקיימנו" ורכבנו לראשונה בקטע הכביש החדש שנפתח מכיוון רמות לכיוון היציאה מהעיר בנסיעה פתוחה ומהירה, עד הכניסה ל-"בית האדום" במוצא ושם בחרתי להמשיך ולטפס את הקסטל לכיוון מבשרת, סופי שינסה מותנים צרות, צברה מהירות והמשיכה ברביעי כמעט עד לאמצע העלייה המתישה, צמודים לפס הצהוב המשכנו דרכינו שאנו בוררים בין ההילוכים שלישי ורבעי עד לקניון הראל, שם עצרנו לצהרים, ומשם לאתר הקסטל הסמוך ובדיקה בין בנייני הקסטל למציאת מציאות מוטוריות מיוחדות. משם דרך כביש שבע האחיות (מומלץ לכל חובב מוטוריקה ונהיגה או סתם נוף טבע והיסטוריה) הדבר הקרוב ביותר לכבישי האלפיים בארץ! חזרה לכיוון המטווחים נסיעה רגועה על שביל עפר, שם הפתענו נמייה ארוכת זנב ומלאת פרוות חורף, ועד למטווח עצמו! בסיום, שוב נסיעה בדרכי עפר התחברות זריזה לכביש העולה לירושלים, נסיעה בגז פתוח בין הסיבובים עד לרמזור כשהמשחק ביני ובין סופי הוא, לא מורידים את היד מהגז ולא נוגעים בברקסים, רק זוויות ההטיה מדברות...ניצחנו!
התחברות לכביש בגין נסיעה רגועה במהירות שיוט לצינון המנוע והדם, ומשם הביתה סוף יום אימונים מפרך...אני גמרתי עם כמה שרירים תפוסים ריח זיעה ואבק שריפה, וסופי...כלום! אין עליה כבר אמרתי?
בוקר סתווי, האוויר כבר מתקרר והחזאי מדבר לו על גשם, סופי ואני נגשים לטסט באיחור של יומיים, התנעה פשוטה וקלה, אולם סופי מעשנת, פרט לעשן אין סימן לגמגום או חוסר במשיכה, הבנתי מיד שהיא נוקמת בי על היומיים שהקדשתי לשמנמנה.
כפיצוי טיפלתי באור הברקס שלה לקראת המבחן השנתי, ויחד נסענו לדואר לשלם אגרה, בתום העלייה הפסיקה סופי לעשן, וחזרה לתפקד כקדם, אני מיחס זאת לדלק 95 שתדלקתי אותה בחוסר ברירה. בטסט עצמו ביקשו ממני חתימה שאישור הברקסים זהה למקור, אלה מה, המוסך מרוחק מאוד ממקום הטסט ומאוד לא התאים לי הסיפור, נגשתי לאחד הבוחנים שאוהד את נושא האספנות ויחד פתרנו את הבעיה! סופי עברה את הטסט ללא מצמוץ אור! משם נסענו להציק ליעקב, וסופי עברה ניקוי אוויר! אנטנה לחיפושית ווישרים בוש לגיישה והביתה להמשך היום-סתם שעתיים של בוקר
זה קורה לי די הרבה לאחרונה, אני יוצא מהבית טרוד בענייני הראש עוסק באלף ואחד דברים, מגיע עד לסופי מתחיל הטקס קיפול הכיסויים, פתיחת השרשראות וההכנות לנסיעה. תכנון קפדני של הדרך האופטימאלית למטלות ותחילת נסיעה, הראש כבר זורם בקצב אחר האוזניים קשובות לרעש המנוע, (הרבה אפשר ללמוד ממנו), ורעשים נוספים, ה"מוסיקה" הזו שנעשתה כבר חלק מאתנו מלווה אותנו בכל נסיעה ודומה שמגוון הצלילים והרעשים הופך לשיר אחד, מוכר וידוע, שכל זיוף בטון, במנגינה או באחד מהצלילים, נישמע כמו חזרה גנרלית גרועה במיוחד של בחינת הקבלה לכוכב נולד. ומרמזת על נפילה או סילוק מהמעמד, העיסוק הזה מרכז את כל תשומת לבי כשבהכרה של רגע אני נזכר, שאני לא יודע לאן מועדות פני, בתוך ים המטלות פשוט שכחתי מה קודם למה, מאין אני בא ולאן אני הולך...עוד רגע של בלבול ומחשבה סדר מחודש בראש והכל מתבהר שוב, אני ממהר לסיים את המטלות בכדי להיות פנוי לדבר האמתי ואז כאשר בדקתי שוב ושוב שבאמת לא נישאר לי כלום לעשות, אני פנוי כולי לרכיבה לשקט להכרה שעכשיו כבר שום דבר לא באמת עוצר אותי, ולאן שאסובב את הכידון תיקח אותי הרוח...מכור לצלילים ולריחות, למראות ולתחושות, ומרגיש ולו לרגע כבעל בית על הזמן והמקום.
לקחתי את סופי לטייל במחוזות ילדותי, קצת מוזר לדבר על כך, כיוון שהורי עדיין גרים בבית סמוך לבית בו נולדתי ואני נימצא באזור המון, אבל הרכיבה על סופי במקומות שהיו נוף ילדותי, רק במטרה לאתר זיכרונות ישנים, והגעגוע לאותם ימים רחוקים, העביר אותי לזמנים אחרים. השכונה בה גדלתי, תלפיות הישנה, הייתה מלאה אז בבתים צימודי קרקע, גדלתי כמה בניינים מביתו של הסופר ש"י עגנון, וחצר ביתו הייתה אז מגרש המשחקים שלנו. אמי מספרת שהסופר בערוב ימיו, היה יוצא מביתו ונפגש עם האימהות הצעירות והעוללים והיה מכירם בשמם! עד היום זכורה לאמי התמונה בה מלטף עגנון את ראשי ואומר לאמי "מאין לבחור הצעיר הזה שפה עשירה שכזו", אחד הדברים המרגיזים אותי היום, שאז לא חשבו לצלם מעמד שכזה. השכונה שינתה פניה ומבתים צמודי קרקע הפכה למפלצות נדל"ן מכוערות, המנצלות כל פיסת קרקע חשופה עד למטר האפשרי האחרון, השדות בהם רצתי ונפצעתי, לכדתי נחשים וצבים, המקומות בהם שיחקנו כדורגל, סטנגה, נקודות המפגש והמחבוא שלנו. והמקומות בהם אחזנו ידיים רועדות מהתרגשות בידי הבנות...כולם נעלמו. בריכת גני יהודה או מלון דיפלומט בשמה הנוסף בה עברו להם בחטף ימי החופש הגדול, הפכה לשלד גדול ומכוער עליו תיבנה הקונסוליה האמריקאית החדשה. רעש המנוע של סופי מהדהד מקירות הבתים, מנסה לזהות שמות רחוקים קולות וריחות, עץ התות עומד לו עדיין, עקר מפירות, ובכלל לא בטוח שמישהו טרח וטיפס עליו בשנים האחרונות לאכול מפרותיו המתוקים, ולהכתים את החולצה בכתמים אדומים שאינם יורדים בכביסה. זיכרונות כואבים מאלה שהלכו ואינם, האנשים שפגשתי יום יום והיו מזכים אותי בחיוך או מבט זועם על שהטרדנו מנוחתם בשעות לא שעות...נסענו שוב את הדרך מבית הספר היסודי עד לבית ועצרנו במקומות בהם היינו נוהגים לעצור לרגע לשבת ולצבור כוח לפני העלייה הגדולה, עברתי בין בתי החברים, שהיו גם ביתי השני שהיום מתגוררים בהם זרים שאינם מכירים את שמי, תחנות האוטובוס שינו מקומם, והרחובות הפכו לעמוסים וחד כיווניים...אפילו המטעים של קיבוץ רמת רחל, בהם היינו ממתיקים את שפתינו בתפוחים עסיסיים, דובדבנים, ושזיפים הפכו מזמן לווילות לעשירים, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי את אותה תחושה, שלוותה אותי כילד עת הסתובבתי בשכונה ועשיתי בה כבתוך שלי, הפניתי את הכידון של סופי חזרה למציאות, וחזרתי הביתה... "הייתי פעם חלק מהנוף, היום אני אורח!"
נהדר!
עוד בבקשה...
בוקר ממש מוקדם, קמתי עשר דקות לפני השעון...חשוך והרבה יותר קר. התלבשות זריזה המחייבת מחשבה ואלתור, ברכיבה על אופנוע, (כל אופנוע) צריך להגיע לאופטימליות בין שכבות הלבוש ליכולת התזוזה וההפעלה המקצועית של מערכות הכלי, יותר מדי שכבות או לבוש לא מתאים, יגבילו או יסכנו את הרכיבה הבטוחה, ופחות מדי יקפיאו את הגוף עד למצב של חוסר תחושה מוחלט ואובדן היכולת להשתמש באברים חיוניים למשך זמן רב. (הכוונה כמובן לאצבעות ולרגלים, לכל אלה שהמחשבות המלוכלכות שלהם לקחו אותם למקומות אחרים) מעיל הדיינז עולה מעל לגופיה הארוכה, וכפפות הקיץ מפנות את מקומם לכפפות הנומקס הישנות והטובות שליוו אותי דרך לא קצרה, כל אופנוען נאמן לציוד הרכיבה שלו ובדרך כלל אין הוא מחליף אותו, גם אם הכלי שתחתיו משתנה, הנאמנות הבלתי ברורה הזו, הופכת למובנת כאשר הכפפות מתיישבות על הידיים כאילו לא הורדת אותם מעולם והמעיל מכיר בדיוק כל פינה בגוף שלך, ומתיישב בדיוק מותאם על כל פיסת בשר חשופה. הבדיחה הרווחת בין אלה שרואים את המעיל המפואר, לבין המראה האפרורי של סופי, היא שבמחיר המעיל ניתן לקנות שנים כמוה...אבל בעצם מה הם מבינים?
העננים מסתירים את כדור השמש האדום שעולה מעל הכפר, ונביחותיה של סופי, קצת אחרי ההתנעה הקרה, קצרות ומתכתיות, עדיין משתנקת ומתבלבלת, עד להגעה לטמפרטורת עבודה נכונה.
התנועה ברחובות דלילה, והקצב מתגבר ככל ששנינו מתחממים ולומדים להכיר עצמינו מחדש, "בכל פגישה מקרית פורחת איזה תכלת" אמר המשורר ואצלי כל פגישה עם סופי היא כאילו היכרות ראשונה, ונדרשת ההתנהלות המוכרת והבטוחה של השניות הראשונות עד למציאת התנוחה והישיבה האופטימאלית, לאחרונה שקע קצת הכיסא, כיוון שנישבר שוב הקפיץ שתוקן בעת שיפוץ הכיסא וקרע נבזי החל עושה דרכו מתחתית הכיסא לכיוון מעלה, צריך לחזור לרפד למקצה שיפורים...בדרך בית לחם, הקצב כבר ממש מהיר הכביש ריק ואנו נותנים דרור למנוע להגיע עד קצה היכולת, מדי פעם אני נותן לסופי לרוץ חופשי חופשי לצורך מתיחת איבריים חיוניים, ושחרור לחצים, הנוף רץ במהירות, ואני קשוב ודרוך לכל רחש ושינוי בכביש, היום נוסעים לאימון נהיגה מתקדמת ברכב, בבית הספר המסונף למשטרה, סופי תנוח לה בחניון המשטרתי ואני אשתולל לי קצת על מסלול ההחלקה! האדרנלין מתחיל לפמפם הרבה לפני! באימון כרגיל המדריכים שמחים לראות אותי, ושוב התחרות הבלתי נמנעת בין ה"חניך" למדריכים....שווה היה לצלם קצת את הפרצופים שלהם! חזרה הביתה לי-ם בגשם שוטף, למזלנו בי-ם לא ירדה טיפת גשם וסופי יבשה...ושוב הדרך הביתה בתנאי חשכה וקור, קשירה מהירה וכיסוי הנסיכה, ובלילה התפללתי שהגשם השוטף שירד על הרחובות והניס את חתולי הרחוב למקומות המסתור שלהם, מדלג על נסיכתי.
תודה, כייף לשמוע שעוד מישהו חוץ ממני נהנה.ציטוט:
נכתב במקור על ידי MADMAN1200
האהבה עיוורת, אין ספק, היא גורמת לך להתנהג כמו אידיוט, בניגוד גמור לתדמית שלך, לאמונה שלך, לך עצמך... גורמת לך לעשות כל דבר, גם דברים שנשבעת שלא תעשה לעולם. אתה חוזר להתנהג כמו בגיל העשרה ולהתנהג כאילו אין מחר...
האהבה מגמדת את הפגמים והחולשות אצל האהובה, וגורמת לך עצמך לרחף על ענן ולא לראות ולא להקשיב לקול ההיגיון, לאישה, לחברים, למומחים ולנשמות הטובות....בשבילך היא הכל ולא כלום, ממשית כמו החלום והפנטזיה, ולא יעזרו דברי שכנוע וחוכמה!
האהבה נותנת לך כוח ששכחת כבר שקיים בך, אתה קם עם חיוך וישן בחלום, ולא מפסיק לפזר קטעי מנגינות בזיופים מחרידים...
הרומנטיקה גועשת בדמך, והכל צבוע בצבעי זריחה.
למה אני מספר לכם את זה?...השבוע זכיתי להניח עכוזי על כלי יפני, ששורשיו נעוצים עמוק באסכולת הדו"גים הדומים דמיון מפתיע לסופי, הוא חזק יותר (הרבה יותר) הוא חדש יותר (יותר חדש מחדש) פלסטיק נוצץ מבית טוב, חשמלי מפנק, נוסע כמו חלום מהיר חזק ואלגנטי, נוכחות של בראד פיט, ארלונד שוונצנגר ובילי קלינטון ביחד! מקום בשפע, אחריות עד הפנסיה, ומיכל דלק שלא נגמר...עליתי, רכבתי, שכחתי. שכחתי לרגע אחד קטן. נהניתי ואהבתי את רגעי החסד, וחזרתי.
חזרתי הביתה למוכר ולבטוח... לאהבה האמתית השורשית זו שאינה תלויה בדבר, אהבת נעורי המקומטת והחלודה, החלשה והאיטית, עם הכיסא הקרוע והמרופט...שמכירה אותי בדיוק וסולחת לי, סולחת לי על מעלותי וחולשותיי, יתרונותיי וחסרונותיי ומקבלת אותי בדיוק כפי שאני...אידיוט מושלם.
לרכב לתוך הזריחה זה מאוד רומנטי....אבל גם כואב בעיניים!