15600 ק"מ
רכיבת לילה, עמוק בלילה, אשתואול חזרה לבית, הפעם דרך כביש 1 פשוט נס הרים צובא כבישים חשוכים
והסיכוי להיפגש עם חיית בר באחד הסיבובים מציאותית מאד, הפגישה עם בני הגרעין שלי אלה שעשיתי איתם
את כל הצבא שחררה שסתום נוסטלגי.
יוסי בנאי, בוכה לי את ליבו על אהובתו אנבל ליי, שם על ים ערפלי, באזניות וככה משום מקום קצת לפני הסיבוב
בית שמש כביש 1, קופצת לי ניידת פקחי תנועה שקוטעת ברגע אהבה אבודה, לפקק תקוע.
זה לוקח יותר מעשר דקות עד שמילות הדבש שתרגם זאב ז'בוטינסקי משירו של אלן אדגר פו בביצוע המצמרר
נשפכות שוב אל אוזניי.
האורות בצד הכביש גורמות לו היראות חלק, מאין אשליה אופטית שמחייבת יד זהירה והמשקף בן השלוש
כבר לא שקוף כבעבר גורם לי יסנוור מיותר ולכן אני מעדיף לרכוב איתו פתוח עד תחילת הסיבובים.
שם כבר היד מרגישה יותר חופשית והסיבובים בואכה ירושלים כבר מסתדרים מעצמם בקצב שלהם,
מחלקת ההנדסה שחשבה על כמעט כל דבר בתכנון כביש הגישה הראשי לי-ם, לא חשבה עלי, ממש לא,
התכנון המדויק הקפדני, ריק ומנוכר הרג את הנשמה של הכביש הזה, היום זה כביש רחב, בטוח ללא שיפועי
צד כביש כמו עוד עשרות כבישים אחרים, והוא מרגיש לי פחות שלי, מהכביש הקודם לפני השיפוץ.
הכביש ההוא הפריד את המבוגרים מהילדים, אם היית נהג או רוכב שיודע מה הוא עושה היית הראש
מאחוריך היו נאבקים אלה שלא הכירו את הכביש על בוריו כמוני, בבלמים, בהגה, בכוחות צד משל היו ספינה
מטלטלת, בעוד אני הייתי מנצל כל ס"מ פנוי בכביש, כל בליטה ושיפוע צד, לצבור עוד מהירות ולהתרחק.
היום כל ממזר מלך, כל ילד קטן עם אוטו גדול, פשוט לוחץ וטס, כביש אינסטנט.
באזניות יוסי בנאי מתחנן לאהובתו שלא תלך מכאן, אני יחידי על הכביש תופס את הגל הירוק עד בגין,
שם אני נאבק במצלמות שאף אחד היום לא באמת יודע אם הם כן או לא ובאופנוע שרוצה לעוף.
02:00 אני בית, טקס קשירת האופנוע והביתה לישון, אני וסימון ומואיז הקטן...
