פינת הנוסטלגיה של השושנים-הוספה סופי-סיפור אהבה שלא נגמר.

מזג האוויר הוא האויב מס' אחד של רוכב האופנוע, בנגוד למה שכולם חושבים שהם יודעים, דווקא הרטיבות היא הקטנה שבהם.
אם נתייחס לרגע לטבלאות המומחים כביש מכוסה קרח מספק "אחיזה" של 0.01 בעוד כביש יבש תקין מספק אחיזה של 0.08 הרי אותו הכביש שטוף נקי ורטוב, מספק אחיזה של 0.07 קצת פחות מכביש יבש, כמובן שבתנאי מעבדה זה ניראה טוב אבל בפועל המציאות שונה לגמרי. בוץ, סחף, שלוליות מספקות הפתעות ובעיות אחיזה לרוב. אבל כנגד כל אלה רוכב חכם יכול להילחם, כשהמודעות, הערנות והריכוז, מפחיתות את הסכנה, למרות שאינם מעלימות אותה לחלוטין, מיגון טוב, ונהיגה דיפנסיבית מוסיפות לביטחון!
האויב הגדול ביותר והפחות מדובר, היא הרוח! חזקה עוצמתית ובלתי נראית. מכת רוח מפתיעה עלולה להסיט רוכב אופנוע ממסלולו ואף להפילו ארצה, המיוחד בכל הסיפור שגם בקיץ, מכת רוח ממשאית חולפת, עלולה להיות מסוכנת!
החורף גם מזמין את רוכב האופנוע להתעטף בשכבות רבות של ביגוד, הביגוד מקשה על יכולת תפעול האופנוע, וככל שרכיבת האופנוע מצריכה יותר פעולות נהיגה כך קשה יותר לרוכב להפעיל את רכבו!
הוסיפו על כך אדים בתוך הקסדה, יכולת ראייה מוגבלת שלך ושל השותפים לדרך, קור מקפיא עצמות, ופחד מפני החלקה ותקבלו נהיגה מאולצת ולא טבעית, שהיא מתכון בטוח לתקלה!
בטח כבר הבנתם שההקדמה הארוכה הזו מבשרת על משהו, אז ככה:
בשבוע שעבר, מוקדם בבוקר, מזג האוויר אינו מבשר טובות, ערפל אופייני (ללונדון) מכסה כל חלקה טובה, והפנס של סופי מפלח בכל עוצמת ששת הוולטים שלו את הדרך, הכביש מכוסה שיכבה גדולה של טל הנסיעה איטית מתמיד כשתשומת הלב היא כמובן על ההטיה בסיבובים וחיפוש אחרי כל סימן מקדים לבעיות אחיזה, הסימנים דווקא מעודדים ואין בעיות מיוחדות וככל שנצברים הקילומטרים עולה הביטחון ומשתפרת רמת הנהיגה, לקראת סוף הנסיעה אני כבר מרשה לעצמי יותר, אבל עדיין מכבד ומכיר בכוחות הטבע שחברו נגדי, ממש בסיבוב האחרון לקראת מגרש הרוסים כשהכנסייה הרוסית כבר משמאלי אני מבחין במשאית הובלת העצורים של יחידת נחשון, כשהיא חוסמת נתיב אחד ולכן תוך כדי הטיה אני מחליט להרחיב קצת את הסיבוב מהרדיוס המתוכנן ואז זה קורה, הגלגל האחורי מאבד לפתע אחיזה ויוצא במהירות שמאלה ומנסה לעקוף את הקדמי, שבירה מהירה של הכידון לכיוון ההחלקה, מביאה את סופי לנסיעה על הצד עדיין על שני הגלגלים כשהקדמי מצטרף לחגיגה ומאבד אחיזה, ככה ממשיכים כמטר ויותר כשאני מצפה לנפילה ברגע שהגלגל הקדמי יחזור לאחוז בכביש, הורדת רגל ביטחון וטעות רוכב ראשונה, החלטתי בהחלטה טיפשית לבצע סבסוב של סופי סביב רגל ציר, ממש כפי שעשינו כשהיינו קטנים עם האופניים אבל, ההבדל ברור בווספה מרכז הכובד נימצא בחלק האחורי ובהחלקה יש למשקל מאחור משמעות גדולה יותר, הגלגל הקדמי שב במפתיע לעשות את עבודתו מוקדם מהצפוי וגרם לי לפיל את סופי לכביש מקדם מדי, יכולתי בקלות לקפוץ מעליה, אולם בכדי למנוע נזק מיותר, החלטתי שלא לנטוש ולנסות להורידה בעדינות לקרקע, (טעות מס' 2) העונש היה מידי, סופי אמנם לא נפגעה אבל הצליפה בי ברגל מעל הברך...מגן הווספה ביצע את העבודה טוב יותר מכולם, וסופי נחה לה עליו בבטחה, בדיקה מהירה גילתה אפס נזקים, למכונה וסימן כחול גדול וכואב לרוכב, אם לא לוקחים בחשבון את הפגיעה באגו!, נזק קל יחסית, טעות טיפשית ולקח חשוב.

כשהכל הולך הפוך, לפעמים עדיף להישאר במיטה. בתחילת השבוע אחרי משמרת ארוכה החלטתי להתעצל ולא לתדלק את סופי שהתחננה נואשות לטיפת אוקטן 96, ההיגיון העקום (שעובד לאט לאחר 24 שעות ללא שינה אמיתית) אמר כי אתדלק לפני המשמרת הקרובה, שהרי "לא יקרה כלום" אם אצא עשר דקות קודם ואתדלק.
לאורך המדרכה בה אני נוהג לקשור את סופי, עמדו המון מכוניות והמרווח הקרוב ביותר אילץ אותי לטפס על מדרגה גבוה יותר מהרגיל, סופי טיפסה את התוספת ללא מחאה אמיתית, פרט לגניחה קלה מכוון הגחון, קשירה זריזה לעץ, כיסוי ושנינו התפננו לשינה בריאה.

יומיים אח"כ:
מרפי מחליט לעבוד שעות נוספות אצלי, יציאת בוקר על הדקה, חישוב זריז אומר כי במידה והתדלוק יעבור ללא בעיות מיוחדות יישארו לי אולי חמש דקות להופיע בזמן לעבודה!
מרפי ימ"ש מחייך....מיד ביציאה מהחנייה סופי מייללת כמו חתול שדרכו לו על הזנב ומישהו חובט בו עם מגבת רטובה על הפנים.
סוד גלוי הוא, שאני שומע רק באוזן אחת (הפרחים לצה"ל) ולכן פרט ליתרונות הטבעיים בכך, שתמיד ניתן להגיד לפולנייה שלי "מצטער לא שמעתי", קשה לי גם לאתר כיוון של רעש מסוים, כמובן שהקסדה על הראש לא תורמת לעניין.
ההבחנה המידית הרעש מהגלגל הקדמי...עצירה מבט לשעון, בדיקה יוק...הכל תקין! ממשיך לכיוון האחורי כלום שיגרה מרגיעה,
המשך נסיעה והיללה הופכת לקונצרט...טוב נבדוק בתחנת הדלק, מתדלק, פרוק זריז של החלקים הבסיסים כלום... נסיעה ללא מנוע מבהירה שמדובר ברעש שנובע מכיוון הגלגלים...החלטה חפוזה ממשיכים עד לעבודה, מגיע לעבודה על הדקה! כמובן שבדרך כל הרמזורים אדום...מרפי עובר לצחוק מלגלג, מהירות הנסיעה חצי מהרגיל למנוע נזק מיותר...

שמונה שעות מאוחר יותר:
אני בעזרת חבר מבצעים בדיקה לגלגלים החבר לוחץ על הסבל, הגלגל הקדמי מתרומם, אין חופש מכיוון המייסב, אין "עצם" תקוע באופן, הסיבוב חלק וחף מרעשים, עוברים לאחורי... סופי מונפת אלעל סיבוב של הגלגל האחורי מתריע...גרררררר גררררר
מבט נוסף אחד מבהיר את הבעיה:

יומיים+שמונה שעות אחורה:
העלייה על המדרכה לחצה את עמעם האגזוז של סופי לכיוון הגלגל האחורי ונוצר חיכוך בין הגלגל לדוד האגזוז...

הפעולה, מכה קלה ביד מישרת ומרחיקה את הדוד למקומו הטבעי, חיזוק נוסף של בורג ההידוק ו...החיים חוזרים לנתיב המהיר!
המסקנה: אל תידחו למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים!

חום אימים, סופי מפמפמת לה באדישות מתישה, החום מורגש היטב תחת הקסדה, ואפילו הרוח שהמשקף הפתוח מאפשר לה ליבש את בפנים, איננה מצננת.
בימים כאלה אני משתדל להתנהל בשיוט, כאשר יד ימין זהירה ביותר, ואינה נדיבה בגז כבכל יום, המנוע עובד על "טורים" וגלישה יותר מאשר על מומנט ומשיכה.
אדום ברמזור, לפנינו אס טייפ של החתול הבריטי הגדול, נהגו משתדל לשפר הופעתו בפני הבלונדית בעלת המחשוף הנדיב שמזיעה בתחנת האוטובוס הסמוכה, החלונות סוגרים עליו, והוא בשאננות קרירה אינו חושש או אינו יודע, כי בעלי החברה שלו מכרו את רכבו לייצרן משאיות הודי, מה שמעסיק אותו כרגע הוא לפזר קצת רושם יקר ברכבו המרשים.
עליית מחירי הדלק האחרונים יקרו את התדלוק השבועי של סופי בשקל וקצת, ואומרים כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא.
סופי ידידה נאמנה ולוחמת אמיתית, ממשיכה לעשות את העבודה האפורה יום יום ללא תלונות ומחאות, לא עוצרת ולא עומדת לרגע, לפעמים בדיוק בגלל זה, היא נעלמת ונשכחת בטירוף היומי, היא שם כדבר מובן מאליו, נכונה להסיע ולשנע מתי שרק תידרש, ללא בקשות או טענות מיוחדות. הזמן היחידי שאנו ביחד, הזמן הפרטי, הוא במהלכם של הנסיעות בין שם לכאן, אז נעצר המרוץ ונשכחות ולו לרגע הבעיות והצרות ולרגע קטן אחד רק אני והיא לבד בעולם, ביחד עם המחשבות ההנאות הקטנות והחום, נקודה קטנה של שפיות...כמה חם.

מצב נפשי משפיע על הרכיבה נקודה!

לאחרונה שמתי לב שמשהו קצת חסר ביחסים ביני ובין סופי, לכאורה שיגרה בריאה, יחסים מצויים של תן וקח, מעט תן והרבה קח, אם נהיה ישרים, אבל באמת שלא נשמעו תלונות באיטלקית.

ביום שיש האחרון התפנה לי קצת זמן ועשיתי משהו שהזנחתי אותו התקופה האחרונה, צאנו קצת לטייל, לא משהו גרנדיוזי גדול, פשוט היא אני והטבע. ההרגשה הייתה שסופי מתנהגת יותר טוב מאשר ביום יום, יותר נכונה לשתף, יותר נועזת, יותר זורמת,

רציתי להבין מה יום מימים, ואז זה היכה בי:
לאחרונה החלפתי בעבודה את הבוס שלי, וכתוצאה השתנה מעט לוח הזמנים שלי, במקום להיות בעבודה ב-0630 שפרוש הדבר לצאת בשעה שש מהבית ולרכב בצורה רגועה עם הזריחה, היציאה מאוחרת יותר והצורך להגיע עד לשעת העוצר גורמת לי להיות לחוץ יותר בנושא הזמנים, פחות קשוב לטבע ויותר קשוב לתנועה המתרבה בשעות אלה... הצורך להגיע בזמן גורם גם לבצע מעשיים שבדרך כלל כאשר עתותיי בידי אני לא נוהג לעשות!

דוגמא נוספת כיצד הכלי והסביבה משנים את מצב התודעה שלך, מכיר ויודע כל אופנוען. בכל פעם שמישהו עולה על כלי ספורטיבי
מיד לאחר ההתנעה הוא נותן שתיים שלוש מכות גז בריאות...(מוכר לא) צליל המנוע ונביחת האגזוז מכניסות את הרוכב ל"מוד" מאוד מסוים ועכשיו אם יש אנשים בסביבה, בעיקר אנשים מהסוג היפה, תמיד אבל תמיד היציאה לדרך תהייה מהירה מהדרוש, ויהיו גם כאלה שיניפו גלגל לאוויר, ללא צורך אמיתי באמת! אם יד על הלב, איזה רוכב שהגיע ראשון לרמזור והצטרפו אליו כמה רוכבים נוספים לא ניסה לצאת הראשון מהרמזור ללא קשר לטיב האופנוע או יכולות הרכיבה שלו? צורך נפשי קדום? יצר תחרות? לך תדע...

גם העייפות משפיעה על הרכיבה, התגובות איטיות, וחוסר הרצון להרים עצמך מכיסא הרוכב בהתקרבך לבאמפ (התודות לעירייה) או בור בכביש גורם לך להעדיף ולספוג חבטה על פני הפעלה של השרירים העייפים. לכל אלה השפעה קריטית על טיב הרכיבה, המהירות וההנאה ממנה!

זאת ועוד ברכיבה בקבוצה, תמיד הרכיבה לא תהייה זהה לרכיבה הרגילה שלך, הרצון להראות, להרשים, להיות חלק מהקבוצה גורם לך להתנהג קצת אחרת. קצת שונה, פחות טבעי.

בקיצור, מי שרוצה באמת ליהנות מהכלי שלו (המכאני המכאני סוטים) חייב לפתח יותר את שעות הפנאי שלו על חשבון השעות האחרות בהם הרכב משמש יותר כמכשיר ופחות כידיד!

וסופי? סופי מחייכת בסלחנות למודת ניסיון ומלמדת אותי בסבלנות של נזיר זן פרק נוסף מהוויות עולם הרוח!

בשבועות האחרונים סופי השתעלה קצת, מתוך הכירות אינטימית בנבכי מנועה של נסיכתי העלו במוחי שני סיבות עיקריות:
הפלאג שהוחלף לפני כשנה, או הקרבורטור שהדיזות שלו בלעו קצת אבק ירושלמי...
בנוסף החל מנסר בעת הנסיעה רעש מעצבן של שק מטבעות שמישהו בוחש בו היטב...רעש כזה יכול להצביע על בעיות קשות או סיבה מטומטמת, ומתוך היכרות של הנפשות בסיפור, בחרתי מתוך אופטימיות הזויה דווקא בשנייה.
וכך מצאתי עצמי בשבת מוקדם בבוקר עם ארגז הכלים הנאמן וידידי הטוב ה- 40 WD והמון כוונות טובות.
ראשון פורק הפלאג ומצבו היה משביע רצון פרט למעט פיח חביב ניראה שלם ובמצב מצוין מה שמעיד יותר מהכל על פעולת מנוע בריאה! נייר מים מהשאריות שהיו לי ניקו את הפלאג למצב חדש ונקי.
בגלל מחסור בספריי לניקוי קרבורטור החלטתי להמתין עם פרוק הקרבורטור וניסיתי למצוא מהיכן מגיע הרעש המעצבן...
כיוון שאני חרש באוזן אחת, באדיבות צ.ה.ל וקשה לי לאתר כיוון של רעש (לשם כך נדרשות שני אוזניים תקינות) נחלצה לעזרתי ביתי וביחד מצאנו את האשם...סיבה מטומטמת זוכרים?
בגלגולה הקודם הרכיבה סופי את הסוכך דמוי החלון בחזיתה עוד לפני שהיגיע סופי אלי ביקשתי להוריד אותו, אבל מה...
הסוכך מורכב עם שני חתיכות מתכת שנמצאות מתחת לפחיות שמתחת לידיות הגז והקלאץ זהו המקום לספר שסופי היא היחידה לדעתי בעולם ששני הפחיות המקוריות עדיין נמצאות במקום ובכל ווספה אחרת שראיתי הפחיות הנ"ל אבדו או פורקו!
בקיצור סופי היגיעה אלי רק עם פלך אחד כזה ונוצר רווח בין הפחית לכידון שרעד והרעיש, במקום הותאמו שני אומים להצרת המרווח
והשקט חזר למשלטיו הישנים...לא לפני שסופי קיבלה כמות נכבדה של דאודורנט (40WD) מתחת לפחיות להקלת תפעול ציר הגז והקלאץ...בנוסף עברתי והידקתי את כל הברגים האחרים, הרכבתי את הגומייה שקיבלתי מסימון (תודה סימון) על כנף מכסה המנוע וזהו...
היום בבוקר סופי הודתה לי הנסיעה נמרצת חזקה ומלאה מרץ, כאילו מדובר באוברהול מלא! קשה להאמין את גודל השינוי בתחושה וברכיבה...קצת תשומת לב ואהבה והכל ניראה ומרגיש אחרת.

https://carsforum.co.il/uploads/mont...71f7f9ce6a.jpg

נשים רוכבות-מוקדש לכל הרוכבות באשר הן!

סופי ואני יצאנו לחופש, אחד מהיתרונות שאנו לא מוגבלים לשעה או למקום מסוים ואנו נהנים לשוטט לנו ברחבי ירושלים.
באחד מהאמשים האחרונים, הסבה סופי את תשומת לבי לרוכבת חתיכה (לפחות על פי מה שהספקנו לראות מבעד לקסדה ומשקפי השמש) הרוכבת שהתניידה לה על פלסטיק אופנתי 125 בקלילות מרשימה לבשה מכנס קצרצר שחשף רגל חטובה ושזופה שהסתיימה לה אי שם למטה בסנדל אצבע מרשים ואצבעות ארוכות משוכות בלאק אדום בוהק (שרי רד באנגלית).
על גופה האנורקטי בעליל, השליכה גופיה ירקרקה, כפרצופי הנהגים שצפו בה מבעד לחלונות רכבם בפקק הארוך,
והגופייה שהתאמצה ללא הצלחה לעטוף את פלג גופה העליון שניראה כי אחד מטובי מנתחי הפלסטיק, בארץ או בחו"ל השקיע לא מעט זמן כסף וסיליקון, בשיפור המראה. קסדת חצי, תואמת את צבע הקוראיני/סיני/יפני שלה, אודם תואם את צבע הלאק, ומשקפי שמש סטייל קריסטיין דיור...
יש משהו בנשים רוכבות. יגידו עלי שוביניסט, יגידו חרמן, אבל רוכבות אופנוע עושות לי את זה...משהו בישיבה המפושקת, הרכינה קדימה לכידון, היכולת שלה להתמודד עם רכב לא שגרתי ונותן פרט ליכולת להגיע ממקום למקום גם הנאה מהוויברציות והרכיבה
מעידה על יותר מדבר אחד משותף לה ולי.


אי שם בסוף שנות השבעים, פרקתי ביחד עם שכן מנוע של אופנוע, השכן שהבין שיש לו עסק עם חולה הגה, היה בעל ידע ויכולת מדהימה, ללמד ולהסביר מה תפקידו של כל חלק וחלק במנוע, וכך הפכו הברגים וחלקי המתכת המלוכלכים בשמן וגריז, תחת שפתי הדבש שלו, למכונה אחת מופלאה ששרה ומנגנת בסימפוניה מתוזמנת היטב, פעם אחת פרקנו והרכבנו מנוע ומאז ברור לי איך הוא עובד ומה מניע אותו!
בעוונותיי גם נשים פרקתי והרכבתי, אפילו מס' פעמים, למען ההגינות גם הן עשו לי דברים דומים, אבל עד היום לא ברור לי איך הן עובדות או אפילו מה מניע אותן. דוגמאות לא חסר.
ישנן את אלה הרואות אופנוע ניגשות לרוכב ואומרות בלי בושה ישר לתוך עיניו "אני רוצה סיבוב" מבחינתן הוא יכול להיות רוצח סידרתי, חולה נפש, או סתם סדיסט, אותן זה לא מעניין הן רוצות סיבוב, אגב אם אתה היית ניגש לבחורה ואומר לה משפט זהה היו יכולים להאשים אותך בהטרדה!


או אלה האומרות אני עם אופנוען לא יוצאת בחיים! אבל עם נרקומן, שתיין, עבריין, מהמר. כן?


אחרת חובבת אופנועים שהייתה חלק נכבד מילדותינו העשוקה, את רוב נעוריה בילתה במושב האחורי של האופנוע, מיום שהתחתנה הטילה וטו על בעלה בנושא רכישת אופנוע-אופנוע זה מסוכן-לך ללמוד לטוס!


חברה אחרת בימי רווקותי העליזה, ערב סתיו, ממתין לה מתחת לבית במרחק סביר מהאבא העצבן שלה, האופנוע מונע, היא יורדת באיחור אופנתי בשמלת קיץ קלילה וטי שירט, למי שלא מכיר את י-ם בלילות אספר שמאוד קר שם...ועל אופנוע קפוא!
אגב השמלה אף פעם לא נשארת במקום, תמיד מסתבכת בשרשרת!

בקיצור סופי ואני עוצרים בסמוך לגב', אני יכול להישבע לכם שריח קרם הגוף שלה או הבושם גרם למנוע של סופי לעבוד חזק יותר,
שאלתי אותה אם היא יודעת שהיא מסכנת את עצמה ברכיבה בלבוש כזה על הקטנוע, יודעים מה הייתה התשובה?

"חיים רק פעם אחת" ... בחיי! - אחרי תשובה כזו נגמרו לי המילים.

סופי אני מסתובבים יחדיו בי-ם, אווירת סתיו באוויר, בלילות כבר צריך קצת יותר מסתם חולצה. האור אינו בוהק ומסנוור השמש משחקת לה בין העננים, ואנו משתובבים לנו בין כתמי האור.

טרנזיט הסעות פולט לעברינו עננת עשן מסריח, ואני עוצר נשמתי עד יעבור זעם, סופי אינה פולטת עשן כלל ועם זאת לפני חודש הפסיקו ליצר את אחיותיה בגלל תקנות זיהום האוויר, לך תבין...בשבוע שעבר החלפתי לה פלאג לחדש, והרכבתי את צינורית האוויר שקיבלתי בדואר ביחד עם המשלוח של החלקים ללמברטה של יוני. עכשיו רק נישאר לנו להחליף את הפלטינות, הקבל, ושמן הקלאץ ואנו מוכנים לחורף.

ברמזור אני שומע נהמה מוכרת, ורכב מנסה לעקוף אותי מכל כיוון אפשרי, למוד ניסיון אני נצמד למדרכה מנסה לאתר בעייני את פתח הניקוז הבא, ומאפשר לרכב לחלוף על פני, הבחור עוצר ברמזור את הרגל אינו מוריד מהגז, כנראה נהנה לשמוע את שאגת המנוע ה"משופר" מבלי להתייחס לסביבה ולמשבר הדלק העולמי, כריס מדריך הנהיגה שלי היה מכנה אותו איידיוט (כאשר הדגש על תחילת המילה).

חוסר ההבנה גורם להם לחשוב כי שיפור המנוע בלבד יהפוך את הרכב שלהם למהיר יותר, ספורטיבי יותר, נחשק יותר. מהנה יותר לנהיגה...פרט לבזבוז האדיר של הכסף בדרך כלל התוצאות הפוכות...

כריס היה נוהג ברכב סטנדרטי מושכר, על המסלול ופעם אחר פעם משיג תוצאות טובות יותר מאשר אנו בוגרי הקורס ברכבים המשופרים ומיועדים למסלול, שם למדנו את השיעור הראשון והבלתי נשכח של ענווה, צניעות והכרה כי תמיד אבל תמיד, יהיה נהג יותר מהיר ממך ללא קשר על מה הוא נוהג!

סופי אינה מהירה, יתרה מזאת, אני אינני נוהג להגיע איתה למהירות המקסימאלית בכלל, למדתי ביחד איתה בדיוק היכן הנקודה שם קורים הדברים הנכונים באמת, ומהו הקצב הרצוי לנו, על מנת למצות את הפוטנציאל שלה ושוב אנו הכי זריזים בעיר, לטקטיקה, הכרת תיזמון הרמזורים ובחירת הנתיב הנכון, משמעות גדולה הרבה יותר מסתם נסיעה מהירה ברוטלית המחייבת אין ספור פעולות נהיגה ופעולות חירום על מנת להישאר בקצב הרצוי...משל הצב והארנבת.

אין זה אומר בהכרך שאני פחות נהנה מהרכיבה להיפך, אני נהנה מהחלפת הילוך מושלמת ממשיכה רציפה ונחמדה ללא טלטול בין החלפת ההילוכים, הנקישה המבשרת לי שזה בדיוק הזמן לשחרר את ידית הקלאץ בעדינות, כי ההילוך כבר משולב בגיר, הורדת הילוך ביחד עם גז בינים בכדי למנוע חריקה מיותר מכיוון הגיר, כל זה משתלב לנו היטב בקצב ובנופים החולפים לנגד עינינו.

אהבת הנהיגה היא אהבה של נהיגה נקודה, למהירות קסם משלה, אבל מי שאוהב לנהוג יודע שהמהירות היא רק הבונוס רק הדובדבן שבקצפת, לנהג טוב באמת זה שאוהב לנהוג ממש, לא משנה מה המהירות, העיקר זה להיות בתנועה.

טבען של אגדות, שהם מתעצמות עם השנים, וסופחות אליהן תוצרים נוספים, נוסטלגיה, געגוע, זיכרון, לכל אחד יש את הסיפור הקטן שלו הקשור בחיפושיות, באיש ובאגדה, הזיכרון האנושי משכיח בדרך כלל את החסרונות ומשמר בפינה חמימה בלב את הדברים הטובים.

כך לגבי החיפושיות וכך גם לגבי הווספה, מאז פורסמה ההודעה על הפסקת יצור הווספה הקלאסית דומה ששכחו כולם, עד כמה מיושנת ולא ידידותית היא הווספה, הנדסת אנוש גרועה, נוחות מפוקפקת, והיא אינה עומדת בשום סטנדרט מודרני...אבל כולם זוכרים אותה דווקא לטובה, תמונות ישנות מוצאות דרכן לשולחן השבת, כתבות בכל העיתונים, סיפורים ושירי הלל...

לנו זה עושה רק טוב, אנחנו שמחים על כל זה בתקווה שהדבר יעודד אנשים נוספים לשפץ עוד ועוד ווספות, אותנו לא מעניין מה כותבים או מה מספרים לנו עליהן, אנחנו יודעים את האמת אנחנו שותפי סוד!

השבוע התפרסמה בי-ם תוצאות התחרות לצילום גשר המיתרים בכניסה לי-ם, האמת נסענו סופי ואני מס' פעמים חמושים במצלמה
על מנת לצלם את האובייקט אבל כמספר הפעמים שרכבנו לשם כך מס' הפעמים שחזרנו בידיים ריקות. הדבר הזה מכוער...

שום צילום לא יהפוך את הזוועה הזו למשהו אסטטי, מצטער! מסופר על עשירי פריז משורריה ואנשי הרוח שבה, שהתנגדו נמרצות לבנייתו של מגדל אייפל בפריז (שנים מאוחר יותר גם לפירמידת הזכוכית ליד הלובאר), הטענה שלהם שבבירה הצרפתית שלד של ברזל בתוך הארכיטקטורה אירופאית הקלאסית, יהיה כעצם בגרונם...לימים לא ניתן לדמיין את פריז ללא מגדל אייפל. ולכן החלטתי לנצור לשוני עד עתה, ולנסות ולעכל את הסמל הפאלי הזה הפולח את ירושלים. מכל זווית שניסנו סופי ואני לצלם את המומנט לטיפשות, לא נמצאה אפילו נקודה אחת מחמיאה לו...סופי טוענת שירושלים עגולה, וזה די נכון כל המרחב סביב השפיץ עגול בנוי באבן ירושלמית ורק הקוץ המכוער בנוי לו בהזדקרות השייכת למקומות אינטימיים אחרים, ללא יחס או קשר לסביבה, ביוהרה מזדקרת שלא במקומה, האמת שמצאתי את המקום המושלם עבורו, אפשר להעמיד אותו במחלף איילון לרמת גן שם ישתלב יופי באווירת ההי-טק וגדלות, או על הר חירייה סמל לטמטום והגאווה המיותרת.

נסענו משם, לא רחוק ממש כמה דקות רכיבה וצילמנו סט תמונות בשכונות הישנות של שוק מחנה יהודה, רח' בצלאל, ונחלאות.
ירושלים האמתית, הצנועה, המסתתרת. ירושלים למבינים, וסופי השתלבה לה בדיוק באותה הצניעות והקלאסיות כמו בבית!

זה הסתיו עם הענן
ועם הרוח המייבב,
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב."


הסימנים הראשונים הם ללא ספק החצבים, לקראת סוף החופש הגדול ניתן לפתע לראות אותם גדולים וזקופים בצדי הדרכים.
כילד הייתי מאד מתבאס כשהייתי מבחין בהם לראשונה, זה היה הסימן הראשון לסוף החופש הגדול, סוף להרפתקאות ולקיץ.

החצב פורח הקיץ בורח...לאופנוענים שבנינו החצב מסמל יותר, החצב מסמל את הצורך בבגוד חם יותר, כפפות סירבול בתנועה,
סכנת החלקה, ומעבר לרכיבת חורף.

דומה שנהגי הרכבים אף פעם לא יבינו את המשמעות של רכיבה בחורף, ריצה מהירה לרכב פתיחה של הדלת, הפעלת חימום, ווישרים, רדיו והפלגה בטוחה ויבשה לדרך, הגשם מנגן קלות על הגג, המגב מוסיף חריקה אינטימית, והחימום מרדים ומשרה אווירה של....

ואצלנו...ריצה בתוך הגשם, הסרת הכיסוי של סופי וקיפולו, הידיים נרטבות, פתיחת שני המנעולים, הכנסה לתא הכפפות, חבישת הקסדה, ניסיון להכניס את היד (רטובה זוכרים) לכפפות, קיק...עוד אחד, מס' מכות גז קלות לחימום המנוע...עוד כמה...נסיעה מגומגמת, סגירה של הצ'וק...המנוע מתייצב, קר...רטוב...חלק...רטוב...

נהיגה זהירה בסיבובים, התחמקויות אלגנטיות מרכבים מלאי אדים שיושבים בתוכם נהגים עם חימום, רדיו ווישרים חורקים, שלא ממש מעניין אותם מה קורה בחוץ...כי הגשם מנגן על הגג והחימום אינעל דינו מרדים אותם...

הסתיו בירושלים יש לו איכויות אחרות, הוא צובע את ירושלים בצבעים אחרים, משחק בצללים, מבליט ומעלים אתרים ומקומות כרצנו.

השעות היפות ביותר הם שעות הבוקר המוקדמות או שעת השקיעה, אז הצבעים העזים מתערבבים זה בזה בתערובת של אדום כתום אפור זהב העננים נצבעים בצבעים פסיכודליים כאילו משהו השתולל קצת עם המברשת בהשפעת LSD לצלילי לוסי ברקיע היהלומים של ביטלס, בשעה כזו רכיבה בשנים ומוסיקה תואמת באמ-פי ואז באמת ניתן להתמכר בקלות...

סתיו...דלת הכניסה של החוף...איזה כייף

כבר שלושה שבועות שסופי נחה לה תחת הכיסוי, מאז הפציעה האומללה שלי אין באפשרותי לרכב, בזמן הזה איבדה סופי את הטסט ואין דרך כרגע עד שאשוב לרכב להעביר אותה טסט חדש.
האילוץ לנהוג ברכב ארבע גלגלי מחזיר אותי שוב ושוב ליעילות ולנוחות השימוש של נסכתי האהובה, על מנועה החלש והרועש, על הנדסת האנוש הגרועה שלה, על הקופצניות והלכלוך, הריח והסכנה.
אין אהבה אמיתית כמו האהבה הישנה, ולא יעזרו החידוש והנוחות המזגן והרדיו, כי כשאתה תקוע בפקק, מחפש חנייה, או נאלץ ללכת דרך ארוכה בגשם למקום חפצך בדיוק אז אני נזכר בה, ואז הכל פשוט הכל נסלח לה!
הגעגוע מגביר את התחושות, והרצון לשלב הילוך ולצאת לדרך איתה גובר מיום ליום, לקראת הטסט הצלחתי להשיג מס' נורות 6V עבורה (תודה חיים) והן ממתינות לאחד מסופי השבוע לצורך טיפול הרכבה ולטסט.

גשם מכה בכל, הכיסוי של סופי ספוג, היתרון היחידי שניתן למצוא הוא רק שהכיסוי ניראה נקי יותר ומריח פחות...
מהשלוליות הקרובות ניתזות טיפות מים גדולות, ושמן צף על המים צובע אותם במגוון צבעים וטבעות, מזכירים לי שבגלל התאונה לא הספקתי למרוח את סופי בווקס החורף שלה, הימים הקיציים גרמו לי להאמין שיש עדיין מספיק זמן לכך, אבל ל"מישהו" היו תכניות אחרות. האצבע כבר כמעט ולא כואבת, בשישי הבא אשתדל להעביר את סופי טסט, יש לי הרגשה שכבר אוכל לרכב עליה עד אז, בנתיים אפור וקר, ואין חשק בכלל לקום ולצאת מהטרינייג החדש ונעלי הבית הישנות והטובות, יושב מול החלון, הקפה ביד, מביט לעבר סופי המכוסה וסופר טיפות גשם, לצלילי הפינק פלויד. שבת של חורף ירושלמי טוב,

אחד מימי הקיץ הגעתי כהרגלי לרכיבה, בין הגלגל לקיר הבחנתי בחתול
לא בהכרך זה שבתמונה, שנמצא בפוזה קרבית, החתול שהתעלם ממני לחלוטין,
ניראה דרוך מאד ועסוק ביותר.

מתוך סקרנות גרידא הצצתי במעשיו, והבחנתי שהחתול האמיץ
נלחם בצפע עין גדי, אחד הנחשים הארסיים ביותר באזור י-ם.
הנחש שהיה מלופף בין הגלגל של סופי לבין השרשרת הקושרת,
נלחם על חייו,

החתול שדעתו הוסחה לרגע בגלל הגעתי, איבד לשניה קשר עין עם הנחש,
וזה ניצל את ההזדמנות וברח לתוך חור הניקוז בחומה,

החתול נעמד ע"י החור וניסה נואשות לשלוף את הנחש מבפנים.

לרגע חשבתי מה היה קורה אם החתול האמיץ (שוויץ) לא היה במקום
ומה הסכוי שהייתי מכניס את ידי למנעול השרשרת ופוגש בצפע בעצמי.

מאז החתולים זוכים ממני ליחס של כבוד, ובימי החוף הקרים הם מוצאים מקלט
מתחת לכיסוי של סופי, ומחממים לילותיהם ביחד.

זהו, מגיע לנו מזל טוב בשעה טובה ומוצלחת סופי עברה טסט נוסף, באיחור אופנתי של שלושה חודשים...
הסיפור מתחיל קצת יותר מוקדם היום,


הגעתי לנסיכה המכוסה בכיסוי אדום אופנתי, שהפך לוורוד מזעזע במרוצת הזמן,
והסרתי אותו מעליה, הנסיכה לא הישירה מבט, ורק התבוננה בי מזווית הפנס, מנסה לנחש כוונותיי.
נורת ה-6V מתבוננת בסקרנות בארגז הכלים שאיתי,
מנצל את השקט שלפני הסערה, עוד בטרם פצחנו בחילופי האשמות מרגיזים,
הספקתי להחליף לה את כל הנורות השרופות. מתוך הכירות עם הנסיכה ידעתי שהיא לא תתמסר בקלות,
בטח לא אחרי שהזנחתי אותה כמה חודשים טובים...
ולא יעזור לי סיפור האצבע הפגועה, הזמן המוגבל ותירוצים אחרים, נגש בשקט לרגלית ההתנעה,
המרחק בין הקיר לא מאפשר לי גישה נוחה, מנסה להזיזה קצת וסופי מנסה לזרוק עצמה על הרצפה,
ברגע האחרון אני מצליח להחזיקה בכוח,
מעמיד אותה על הרגלים ומנסה להתניעה, יוק, בדיקה מהירה מגלה את הבעיה, יבש הדלק במיכל...
נסיעה עם הגיישה ומיכל לתחנת הדלק, ערבוב שמן ידני ו..מכה ראשונה להזכיר לקרבורטור את תפקידו
מכה שניה וסופי פולטת ענני עשן, עשן סמיך שמו שמיים...וסופי שלי לא עישנה מעולם!
כמה מכות גז קלות וסיבוב מהיר בחנייה וגם אני וגם סופי כבר משתוקקים לצאת לדרך,
זמן הפרידה רק הגביר את הגעגוע והרצון לשוב ולחזור לימי הנסיעות העליזות בשניים.
המנוע שחזר לפעול שורף את מצבורי השמן המיותר וחוזר להצביע ירוק, ומפסיק לעשן.
השמש שולחת קרניים משקרות צובעות את י-ם באור רך ומזמין אבל האוויר קפוא,
ולכן אני לא לוחץ על סופי ונותן לה להתנייד אחרי המנוחה הארוכה הזו בקצב שלה,
בניית האמון המחודש הכרחי, שוב אנו לומדים אחד אחת את השני, בוחנים, מגישים, מחייכים,
לקראת סוף העלייה סופי כבר מתמסרת, החום המוכר והחביב נפלט ממנה שוב והיא משתפת פעולה
על מנת לרצות אותי, ורומזת "תקשיב מנוול אחד...הפעם נסלח לך, אבל שזה לא יקרה שוב!!!"
את הטסט עוברת סופי כמו גדולה, ליטוף סמוי מידיו של הבוחן, מחמאה מנהג אחר ואנו חוזרים עם הטופס המיוחל!

זהו בעוד חודשיים שוב נגיע למכון לטסט נוסף!
ובינתיים הכבישים והשבילים שוב מחייכים אלינו

יהיה מי שיגיד סתם מזל רע, יהיה י שיגיד נקמתה של סופי ולימור תגיד סתם הצטרפות מקרים...
כל ה"חורף" ירדה בי-ם כמות משקעים מזערית, בתקופה שסופי עמדה מאונס כמעט ולא ירדו גשמים.
אתמול אחרי הרבה זמן החלטתי להגיע לעבודה רכוב על גבי סופי, ולא להשתמש בהסעה הרגילה.
בבוקר מוקדם הגעתי הכיסוי האדום, זה המספור הקודם היה ספוג מים, וגשם זלעפות הרטיב אותנו, אבל אנחנו
עקשנים וגשם לא מפחיד אותנו, לכן קיפלתי את הכיסוי והכנסתי אותו למקומו הקבוע בין הגלגל הרזרבי
לבין הסבל...וככה כמו תמיד נסענו לנו סופגים סוף סוף מראות ותחושות של חורף, תרתי משמע!
הגעתי לעבודה ומצאתי חנייה מתחת לגגון האופנועים, שחרור של התיק ו...אין כיסוי, במהלך הנסיעה
איבד הכיסוי עצמו לדעת...
מיד אחרי העבודה טסנו ליוני, ושם אחרי שיפשוף הפלסטיק זכינו בכיסוי חדש לסופי, וגרעון בתקציב האישי...
"זה היה סיפור של חורף, לא יותר.

סופי ואני שונאים פלסטיקים נקודה!

זה משדר חפיפניקיות, זה משדר לנו עלה תאנה המכסה ערווה מדולדלת,
זה התחיל עם האופנועים הגדולים בשנות השמונים שרצו לכסות שילדה מכוערת וחוטים שעוברים ממקום למקום,
המשיך במקדמי אווירודינמיקה ומשקל עאלק, וניגמר שבכל נפילה פעוטה מצטבר הנזק לאלפי שקלים.

ניחא עם המצב היה נעצר שם, גם הטוסטוסים החדשים מקוראה, סיגון, יפן, הודו, סין, וטרינידד,
מתפארים בפלסטיקה שמחזיקה מעמד בדיוק עד המדרכה ביציאה מסכנות האופנועים השכונתית.
כלים נוצצים בוהקים שאחרי דקה מתהדרים באזיקוני פלסטיק, דבקים מתקדמים, וחלקים שבורים כשיניים
חסרות בפיו של אגרופן.
חלקי פלסטיק שלעולם לא יפגשו שוב אחד את השני והסיכוי להידברות בונה בניהם שווה לסיכוי לשלום במזרח התיכון...

מעט מאד פלסטיק אם בכלל, תמצאו אצל יצרן ההארלי ירום הודו, פחות מזה אצל בוני האופנועים העצמאיים,
גם למעבר החוטים והכבלים נמצאו פתרונות יצרתים,
הניקל הברזל והאלומיניום חוגגים, ואפילו בן דודו היקר להחריד של הפלסטיק, הפייבר קרבון מדיר רגליו משם.

אופנוע אמיתי צריך להיות מברזל, ניתן להתפשר גם על סגסוגות חמות יותר, אבל סוס הברזל חייב לשדר מסר
של חוזק וחוסן, נוכחות, ומראה קרבי, שלא תמצאו בפלסטיק המודרני צבוע ככל שיהיה,

קחו ווספה ישנה מקומטת ומסמורטטת, פרקו אותה לגורמים שלחו אותה לפחח מבין עניין
ואחרי פרק זמן יהיה ברשותכם כלי "חדש" נסו לעשות זאת עם טייפון ממוצע, או פלסטיק אחר...

רוכבי הפלסטיקים המודרניים שפוגשים את סופי בתנועה מרימים גבה, ידיהם המטופחות (והשלמות) לא טעמו
מעולם גריז שמן ולא לכלוך מתחת לציפורנים נעליהם נוצצות וללא כתמי שמן ופיח, והם חושבים לעצמם שגילו
את סוד החיים...

סופי ואני מסתירים חיוך... יש דברים שאנחנו יודעים יותר טוב.

היום סופי עברה טסט נוסף...ואם לא תגלו לאף אחד אז נורת ה-6V האחורית שפעלה היטב בבדיקה המקדימה שלי
הכריזה שביתה איטלקית דווקא כאשר הבוחן (שלא התאפק וקיבל סיבוב) טרח לבדוק אותה, כמובן שמעוצמת ההתרגשות
שלו שכח להכשיל אותה וסופי עברה בגאון את מסכת הייסורים...הגאווה שלה לשמוע את דני, ממוסך דני סילון מומחה ווספות ותיק
שבדק אותה קצת קודם ( לצורך מתן אישור לטסט) ואמר, שהיא נשמעת ונוסעת ומרגישה מצוין, היה בונוס גדול ביותר.
אכן סופי אטרקציה מיוחדת, נאמנה אמינה וכפית במיוחד, השבוע אם לא יהיו בעיות מיוחדות אפנק אותה קצת בווקס חיזוקים
ומראה חדשה

דני קומבינה

זצ"ל


Sent from my Redmi Note 9 Pro using Tapatalk

הינה זה בא!
לא נסיכה כסופי תעבור בשקט על תשומת הלב המרובה לה זוכה החיפושית בשבוע האחרון.
צרפו לכך שכבר כמה וכמה חודשים טובים, לא פתחתי את מכסה המנוע שלה, ושעת הנקם הגיעה!

בהתחלה כשהבאתי את הגרמנייה השמנמנה הרגישה סופי קצת מוזנחת, אבל כאשר הבינה שהיא
עדיין מנגנת כינור ראשון, התרגלה לרעיון, לא שהיא חפה מהתנהגות נבזית כלפי החיפושית, שהרי
כל בוקר כאשר הייתי מתניע אותה, הייתה פולטת את עננת העשן הראשונה ישירות לפניה של השמנמנה
בפרצוף תמים לחלוטין, כאילו במקרה...

אבל כל עוד נישמר הסטטוס-קוו האומר החיפושית מוזנחת ומכוסה וסופי נעה, לא הייתה כל בעיה,
אבל הזמן הכסף והיחס שזכתה לו השמנמנה בימים האחרונים הרתיחו את סופי!

את שלושת הימים האחרונים ביליתי בהכנות של השמנמנה לטסט, שעות פשפשתי בין קרביה, מנקה מתקן
מייפה, וסופי מתבוננת ושומעת מתחת לכיסוי...

היום בבוקר ביקשתי לצאת לעבודה וסופי מסרבת להתניע, מבט לחלקה תחתון מבהיר מיד יש שלולית דלק
גדולה מתחת לסופי...

בדיקה של מיכל והוא ריק כמו הכינרת, כנקמה הגירה סופי מימייה, עכשיו יש לנו בעיה (נוספת) לפתור
בניינו...

הזמנתי נסיעה דחופה לעבודה, ואת היום פתחתי באיחור

יום החלטתי שדי לה לסופי לסבול, החינוך והעונש הקשה מספיקים לה, בכדי להבין את כוונותיי.
מילאתי ארבע ליטר דלק במיכל ובעזרת השמנמנה הבאתי אותו אליה,
לאחר הכנת הקוקטיל שמן ודלק לגמה הנסיכה בצימאון את המשקה...
בחינה מתחת לגופה לא מצאה שום נזילה, אולם לא הסתפקתי בזאת ועל מנת לבנות מחדש
את האמון ביני לבין הנסיכה, פרקתי את הקרבורטור וניקיתי אותו היטב בעזרת ספרי ניקוי
ייעודי של STP.
לאחר מכאן הנעתי אותה שוב והזרמתי כמות נכבדה של חומר דרך פתחי היניקה בקרבורטור
עשן לבן יצאה מאגזוזה של סופי, ואז התיישב האפיפיור (אני) ויצא לו לסיבוב רכיבה קצר.
שוב בחינה מדוקדקת, יוק שום סימן לנזילה, רטיבות, או הזעה משום כיוון...
ליתר ביטחון בוצע ניקוי כללי למנוע והורחקה ג'יפה מיותרת,
קרטון נפרש מתחת לנסיכה והיא הושכבה לישון, עד מחר לבדוק שאין הפתעות נוספות
במשך היום....

בקיצור, בעיית התנהגות אופיינית לנסיכה מפונקת ולא תקלה כפי שחשבתי, חשוב
ששתי האחיות החורגות ילמדו לדור בכפיפה אחת, לפני שאני מביא להן עוד הפתעה.

סוף הקיץ, ודווקא עכשיו מתנגן ברדיו השיר הנה באה השמש, בחוץ כבר מתקרר, הלילות כבר קרירים מאד
ורכיבה מצריכה חולצה ארוכה או מעיל.

סופי מפמפמת לה בשקט, מקבלת את דין השמנמנה, מתרגלת לרעיון שמעתה יתחלקו הנסיעות בין האחיות החורגות
במשפחת המלוכה, והיא כבר לא הבלעדית.

אחרי תקופה ארוכה בה ההתלהבות מהחברה החדשה במשפחת המלוכה,
גרמו לי לשכוח במעט את תענוגות ברכיבה בשנים, החזיר לי הסתיו הממשמש ובא את הרצון והצורך, לקחת את סופי
לסיבובי ערבית נהדרים, כשהכל ניצבע בכתום של שקיעה, וירושלים הופכת מזהב פלטינה, לזהוב נחושת, ומשם לכסף
עמוק וחושך...
הפנס של סופי מבליח דרכו באפלה ופרט לטיקטוק המנוע, ניתן לשקוע בשקט לנקות את הראש ממחשבות מטרידות
ולתת לנוף והאווירה למלא כל חלל מצוי בחזה.

זיכרונות ילדות, אהבות, קטעי זיכרונות משנים וזמנים שחלפו ואינם, עוצרים ליד עץ התאנה העתיק, גזעו עוד זוכר
את סנדלי הילדות שלי מטפסות על הענף החסון בניסיון לקטוף תאנים מתוקות,
היום אני מסתפק ולקטוף את התאנים שבהישג היד, למרות ההזמנה הרשמית של גזע העץ לטפס ולעלות.
עדיין חוכך בדעתי אם לצרף לחגיגה הקולינרית גם סברס קוצני מהשיח הסמוך, אבל אותות הגיל כבר עושים שלהם
פעם לא הייתי חושב פעמיים, והיום, היום הקוצים שמאיימים להינעץ בכפות ידי מונעים ממני את הטעם
המתוק של הסברס האמתי. אומרים שהמבחן המבדיל בין מבוגר לילד הוא כאשר שלולית מים בדרך הופכת
מהזדמנות למכשול...
אז בכדי להוכיח לעצמי שאני עדיין לא ממש מבוגר אני נכנס בשני גלגלים לשלולית שנקוותה מברז עירייה סורר
שמבזבז את מימי הכינרת בדליפה חזקה לכביש...
חיוך עולה על שפתי כשהגלגלים פולחים בשלולית וחוצים אותה לשתיים משפרצים רסיסים עכורים לכל הכיוונים.

עוד עלייה ואחריה ירידה, סיבוב, הורדת הילוך עם גז ביניים משיכה של הגז עד לסוף, סופי מטה עצמה לסיבוב
מתמכרת לתחושות ולהנאה ומושכת אותנו החוצה להזדקרות עוד קצת משיכה של השלישי, טיפה מעל הצורך
החלפה מהירה לרביעי להעלאה נוספת של המהירות, תכונה לקראת הסיבוב הבא, ממתין טיפה עם הברקס
מזכיר לעצמי שלא להגזים בבלימה מאוחרת, הורדה לשלישי שני, הטיה חזקה, שיא הסיבוב, מבט ליציאה מהסיבוב
גז ,שלישי רביעי ....והביתה.
הראש נקי הגעגוע חופר והסתיו כבר פה, ולא ברורה לי העצבות שנחתה עלי.

ירדתי להחליף את הקרבורטור בחיפושית השמנמנה, פשוט קיבלתי אחד במצב
מצוין, שיפצתי אותו עד לרמת הבורג והחלטתי להרכיבו סוף סוף בשמנמנה.

סופי הביטה בי במבט מאשים מתחת לכיסוי, כועסת נרגזת ומאשימה.
במשך החורף עשתה סופי כל מאמץ להזכיר לי על קיומה.
היא קרעה את הכיסוי תוך שהיא משתמשת בראי ובסבל האחורי
כסכין על מנת לחשוף את גופה החטוב לעיני כל, יודעת הממזרה
כי אבוא לכסות אותה היטב שוב, בכל פעם שעברתי על ידה חשפה גלגל
מזדמן מזמינה ומרחיקה כאחד...

לא בי האשמה מיהרתי להזכיר לעצמי, על מנת להתמודד קצת ברגשי האשמה
זו היא שבחרה להפיל את האגזוז מנקודת החיבור שלו למנוע,
ולא לאפשר לי גישה נוחה להחלפת הבורג, הביטוח שניגמר, והחורף הקר.
תירוצים, מלמלה היא ללא מילים, הגרמנייה הזו עושה לך את זה יותר...
טוב, אז לא הצלחתי בפירוק הקרבורטור, חסר מפתח חצי סהר 13
עוד כלי שצריך לקנות...
בכדי שלא לצאת וחצי תאוותי בידי, ניגשתי לסופי, היא התעלמה ממני לחלוטין
פרקתי את האגזוז כולו והעליתי אותו הביתה, שם נוסר הבורג הסורר
והוחלף בחדש, ירדתי שוב והרכבתי אותו כראוי, השמנמנה לקחה
אותי ביחד עם מיכל לתחנת הדלק (לאות תודה ניפחתי לה את הגלגלים)
מילאתי 4 ליטר דלק ערבבתי עם השמן, כי הנסיכה שאנינת טעם היא, שותה
קוקטיל דלק/שמן 2.5 אחוז בלבד...
שפכתי אותו לקרביה המרוקנים של סופי ונתתי קיק ועוד אחד ולמרות חילוקי הדעות
הנסיכה הניעה, האמת ציפיתי למאבק עיקש יותר, אבל כנסיכה אמיתית ידעה סופי
מתי להניח בצד את משקעי העבר ולהשקיע הכל בעתיד טוב יותר.

אז לאות תודה הברקתי את גופה החטוב, מאבק ולכלוך, ניקית היטב את מקום מרבצה
החלפתי שמן גיר, סידרתי לה את תא המטען, וניקיתי היטב את מנועה משמן אבק ולכלוך.
ורצתי לספר לחברה. טלפון בשידור ישיר ליוני למברטה והשמעה בטלפון כיצד מפמפם
מנועה של סופי אחרי תרדמת חורף ארוכה מאד...

ימי האביב הם הימים של רכיבה בשנים, אור רך של שמש, פרחים ופרפרים
האביב כבר כאן, לא לפספס.

ברצלונה 2010 כנס הארלי העולמי, כל חברי הארלי דיווידסון מכל העולם בשדרה המרכזית
מול האנדרטה בכיכר אספנייה, ואותי מטריד רק המשקל של תרמיל הגב מאחורי.

כמה דקות קודם לכן נפלה החלטה חשובה ביחסי עם סופי. אבל בואו נעשה קצת סדר על מנת
שתצלחו להבין קצת מהזיותיי (הטבעיות!) נישבע שלסנגרייה ששתיתי אין קשר לכלום.

טסנו לברצלונה אישתי ואני, פסק זמן לנקות את הראש קצת, בבוקרו של יום יצאנו מהמלון
והתחלנו בשוטטות רגלית ברחובות ברצלונה, נהנים מהאווירה מזג האוויר והחנויות, כשלפתע
צדה את עיני חנות פיאג'ו, (למי שאינו בקי או בדיוק שכח, החברה שמייצרת את הווספות...)

כמובן שנכנסנו להגיד שלום, את עיני צד ארון הדגמים שהכיל את כל דגמי ווספה לדורותיהם.
ודגמי ווספה חדשים, וכל הציוד הנלווה להם.

"אולה" ניגש אילנו בעל הסוכנות, "פורפאוור, סווה אינגלז?" אני.

יס פליז, טוב עזבו נעבור לעברית, לבחור הנחמד יש משפחה בישראל בקיבוץ!
היה כבר כמה פעמים פה, ומתכון להגיע בקיץ, שוב. לא מוכר חלקי חילוף ישנים אבל...

מיד מעביר אותי לסוכן משנה הנמצא...שני רחובות מכיכר אספנייה, הוא המוזיאון הלאומי
והמזרקות, על הר היהודים, למי שמכיר, שלגמרי במקרה פנינו לשם...

מחליפים מספרי טלפון תוך הזמנה שלי אליו לצלצל כשהוא בי-ם, (קשרים בברצלונה עם הדילר
של פיאג'ו, מעולם לא פגעו באיש....) ואני בדרך, התאפקתי נישבע שהתאפקתי ולא הלכתי לחנות
באותו יום, אבל חשבתי על כך, כמה ימים מאוחר יותר, לקחנו טראם (כמו הכרמלית אבל ג-ד-ו-ל)
ונסענו שוב, הארי סקוטר שופ! את החנות מצאנו בקלות לפי כמויות הלמברטות (סליחה יוני) והווספות
שבמקום, הארי בחור חביב שדובר קטלונית בלבד, ומתעקש שלא להבין מילה במה שאני מכנה לאדינו/עברית/אנגלית
או כל שפה אחרת, ולכן עברנו לרישום אני מצביע לו על הדגם והחלק והוא מביא מהמחסן.
ספידומטר מקורי אין להשיג, רק דרך היבואן הרשמי צריך לחזור לפיאג'ו, על ההודי ביקש 90 אירו-נישאר אצלו
בולם אחורי איטלקי (ווספה מקורי) 60 אירו-נלקח, קיבלתי מתנה את הגומייה העגולה.
מה עוד צריך?...מחשבה מהירה בעצם כלום, יש הכל... (עוד נגיע לזה!)

לוקחים כרטיס ביקור מודעים לו שיהיו לו עוד קליינטים מישראל, וחושבים על יוני....(נחזור רגע ליום הראשון בברצלונה)
המדריך שלקח אותנו משדה התעופה מסביר "בברצלונה יש כייסים, כייסי כל העולם מגיעים להשתלמיות בברצלונה,
ולכן, אסור (אסור!) להסתובב עם כלום בכיסיים כל מה שלא שימושי נישאר בכספת במלון"
אז מה יש לי לעשות בברצלונה עם פלאפון? (סליחה יוני).

מכניסים את כל הטובין לתרמיל הגב (כבד החרא הזה) ויוצאים להמשיך לטייל, ולא סיימנו כאן,
כמה ימים אח"כ בחנות אחרת, קורצת לי מראה מוכרת מהחלון, כניסה פנימה מלמדת שיש מראה מקורית לווספה
כולל הזרוע באיכות מצוינת, והמחיר...14 אירו. נלקח והושם בתיק שעולה למטוס!

יום שני ואחרון, חוזרים לחנות בהם ראינו אשתי ואני שני קסדות 3/4 מצופות עור במחיר 63 אירו "רק להתרשם שוב"
בעוד אני מודד את הקסדה מצליחה המוכרת להסביר לנו שמדובר בעצם במבצע שנים במחיר אחד...
נלקחו אחת שחורה בשבילי ואחת בצבע וורוד עתיק (וורוד גברי!?) לאשתי, והושמו במזוודה הקשיחה עטופות בכל
הבגדים להגנה.

ומה עם כנס הארלי העולמי אתם שואלים, משם יצאתי עם ג'אקט עור עם דפס נשר וכיתוב "חי בשביל לרכב רוכב בשביל לחיות"
ובאנגלית זה נישמע וניראה הרבה יותר טוב!

הגענו לארץ הכל הגיע בשלום, בדיקה מעמיקה בספר היינס לווספה מבהירה מידית שלבולם יש שתי קצוות,
בטח תגידו "נכון, רואים מיד גם בלי "היינס" גאון שלנו...." אהה, אבל חשבתם על זה שצריך שני גומיות
אחת לכל קצה...?

אז בדיקה מעמיקה בארגז ההפתעות שלי, בו מחכים לי כל החלקים שהזמנתי בעבר מגרמניה, לצורך שיפוץ מקיף
מגלה לי גומייה חדשה מוכנה ומוזמנה להתחבר לבולם, (אמרתי לכם שלא חסר לי כלום,) טוב אולי רק בורג...

וההחלטה ביחסים ביני לבין סופי?
בינתיים ממשיכים עד שיהיה לי יותר כסף לפרויקט אחר, אבל אל תספרו לה היא לא ידעה אף פעם שהיא מועמדת להחלפה

https://carsforum.co.il/uploads/mont...0304e42be1.jpg

הנסיכה עברה טסט! בבוקר כשהיה עדיין קריר,
מעלה ברוכה לה לירושלים שלא משנה עד כמה חם ביום, בלילה קר יותר!
נגשתי לנסיכה, בדברי חלקלקות הסרתי ממנה את כיסוי המנוע, פרקתי פלאג וניקיתי אותו.
גם את הקרבורטור לא הזנחתי נשלפו הדיזות נוקו ובושמו בספריי קרבורטורים.
פילטר האוויר נוקה וכן המנוע, הידוק ברגים אחרון, חוט הפלאג שעושה קצת בעיות
הודק הייטב לראש הפלאג, בעיטה קלה בקיק וסופי מפמפת באושר,
נסיעה למכון, פסק הגמגום, שני הצעות קניה לווספה בדרך, ואחת מהבוחן
שניזכר שבשנות השבעים הייתה לו אחת כזו בדיוק, וחבל שהוא מכר אותה....!

מה שלא עזר לו הרבה כשניסה להניע אותה (סופי לא מתמסרת בקלות לזרים)
באבירות ועם הרבה טקס בישבן הראתי לו איך עושים זאת נכון, בכל זאת ארבעים שנה
לך תיזכור...

בדיקת הבלם היא נסיעה ועצירה בחריקה, קלי קלות ואפשר גם להוסיף קצת דרמה.
כולם מסתכלים...זהו קיבלנו את החותמת ואנו כשרים לנסיעה לעוד שנה....

אח"כ העמסתי את שתחייה על הווספה ונסענו לדואר לשלוח חבילה לצנחן שלנו
ועוד מעט נצא שוב לכיוון המפגש בטוביה להגיד שלום לחברה!

שלושים ומשהו שנה אני רוכב על דו"ג, וכיוון שחוק ההתיישנות פועל לטובתי הפעם,
אז אפשר להגיד שמגיל 14 אני מסתובב על הכבישים, עם בן לוויה כזה או אחר
רובם גרוטאות ממורטות שהצלתי במצבי צבירה שונים, וחלקם המילה הכמעט אחרונה
בשפה היפנית חדים ומושחזים, כמו לוחמי נינג'ה מאומנים.

תמיד רכבתי מתוך כבוד והקשבה לכלי, עם המון רספקט ופחד יצוק מהתנועה, התשתית ומהכלי עצמו.
ולמדתי שמי שבוחר להתעלם מהשילוש הקדוש הזה מוצא עצמו מהר מאד במקומות לא צפויים
והרבה פעמים כואבים במיוחד...

משנה לשנה קרבות ההישרדות בכבישים הפכו קשיים ומרים, ופחות זמן רכיבה הוקדש
להנאה ויותר זמן מוקדש לרכיבה דרוכה ומתוחה.

כבר למדתי להיזהר מרכבים מסוימים בשעה שסופי ואני בתנועה,
במיוחד מכאלה בהם החלונות הושחרו או האגזוז גדל לממדי RPG בידי ילד בן 16 ממערג' עיון,
מרכבים שמשתפים אותך במיטב המוסיקה המזרחית דרך החלון הפתוח,
מרכבים עם ספויילרים שנגנבו מרפא"ל, גלגלים מוגזמים, ומגזרים מסוימים.

כמעט שכחתי, אוטובוסים, מוניות, משאיות, שליחים, ג'יפים, נהגים חדשים,
אזרחים וותיקים, רכבי עירייה (יעני אוטו זבל) רכבי לימוד נהיגה.
רכבים עם שלט "נהג שודים/תינוק באוטו (אותו הדבר רק שבראשון התינוק גם נוהג).

בקיצור כולם חשודים עד שהוכח אחרת!

היום, רכיבה מתונה בשעות הבוקר, מנסה לתפוס עוד כמה דקות של אויר בוקר קריר לפני מכת החום,
רכב שמנסה לגנוב עוד כמה מטר בפקק לרמזור על חשבון הנת"צ מבחין לפתע בניידת משטרה
וחותך מטר לפני הגלגל של סופי וסוגר לה כל צ'אנס הזוי לחלל פנוי להידחק או לעצור,
הגלגל האחורי צועק חמס ומעיר מנמנום הבוקר את כל הסביבה הקרובה והרחוקה, והמטומטם
במקום לעצור או לברוח קצת הצידה מתעקש להמשיך בשלו, למזלי הנהג הנבון ברכב לפניו מבחין במצוקה
ופותח לי מקום להתחמק, שלושים שנות ניסיון, המון מזל ונהג פיקח אחד מצילים אותנו מתאונה.

האינסטינקט הראשון שעובר אצלי בגוף זה לחפש את הקרש הכי עבה בסביבה,
ולגשת לנהג וליישר איתו את ההדורים, אבל מתוך היכרות (אינטימית) עם האופי המסריח שלי
אני מעדיף לשלוח לו מבט זועם לקרוא לילד שבי חזרה פנימה ולהעלם מהמקום,
לפני שאני הופך לו את האוטו בחינם לקביריולט כשהוא בפנים....

רכבתי משם, ושום דבר כבר לא היה אותו דבר, פחות ופחות אני נהנה מהרכיבות, ויותר ויותר חושש
הסטטיסטיקה כבר מזמן לרעתי, צדקה אני נותן באופן קבוע, אולי זה יעזור.

את סוף המסלול כבר עברתי בגעגוע לכבישים של פעם, לנהגים של אז ולתנועה הזורמת, עד שהכביש
המחורץ ושפכי פסולת הבנייה של הרכבת הקלה העירו אותי שוב...

סעו בזהירות

כבר שבועיים שהיא יודעת ומרגישה שהפור נפל, היא משתדלת בחיי שכן.
מניעה מיד, נוסעת כמו שד, ומשתדלת לרצות "רק תיראה כמה אני טובה..."

בבוקר נסענו לבדיקות, ממני לקחו קצת דם, וסופי השתדלה שלא להקיז נוזלים
על המדרכה. משם נסענו לעבודה. הפקקים עם תחילת שנת הלימודים ובין החגים
הופכים כל רכיבה לסיוט טהור.

סופי צוללת לה במהירות בין המכונית, מנווטת בזריזות, יודעת היכן מרוחה החמאה
נסיון החיים שלה לימד אותה לנצל הייטב את כל היתרונות הזעירים שלה ולחפות ובגדול
על החיסרון היחסי בכוח המנוע, תמיד אנחנו ראשונים בפקק.

"חושב שככה יהיה לך גם עם הגרמני השמן שקנית?" שואלת סופי במבט נעלב.
ברור שלא, אבל תביני, זה ממש לא את, זה אני, התבגרתי הצרכים שלי השתנו, אני
מרגיש כבול למקום אחד..."

"אתה בכלל עדיין אוהב אותי?"

"בטח איזה שאלה, אבל תביני זה בכלל לא קשור"

"אני לא מבינה ולא רוצה להבין, אני איתך גמרתי...."

"סופי"

שקט, המנוע עובד סופי נוסעת אבל זה לא זה, משהוא נישבר אצלינו בפנים.
אני מנסה לפנק קצת, לפצות, כלום, סופי כבר לא מדברת איתי.

בלילה ממש לפני שכיסיתי אותה אני נישבע שהבחנתי בטיפה גדולה על יד הפנס,
החברים אומרים שזה טל, או בגלל הלחות, אבל רק אני באמת יודע...

היום ניגשתי לנסיכה, היא התבוננה בי במבט מושפל מאשים ולא אמרה מילה.
הוספתי דלק ותערובת למיכל, ליטפתי את גופה העגלגל, נחמתי אותה.
משיכה בצ'וק ליטף קליל של המצערת ובעטתי בקיק, תוק תוק תוק תוק תוק....

אחרי כמעט שנה ללא תזוזה הניעה הנסיכה האהובה שלי במכה ראשונה
עשן כחלחל נפלט מאגזוזה והיא מתבוננת בי בשאלה, קלאץ ראשון גז לכיוון
תחנת הדלק, סופי האהובה שיכורה על גלגלים מתנדנדת לכאן ולכאן, האוויר שברח
מחוסר מעש מגלגליה גורם לה לחוסר יציבות אך מעבר לכך היא מתנהגת כאלופה!

ניפחתי אוויר וחזרנו הביתה כמה קשה לי להתרגל שוב לתנוחה הישיבה לאחר
שנה על המפלץ הכבד, סופי קלילה נהדרת אחוזת תזזית, כמעט ונשבעתי לה אמונים.
רק זכר מנהל הבנק גרם לי לשתוק ולהרגיש אשם...סופי המסכנה, אין עוד ווספה כמוך!

סופי איננה, במקום בו הכל התחיל בדואר, הועברה רשמית סופי לידיים זרות.
הנסיעה האחרונה הייתה עצובה, סופי נמרצת כתמיד נהנית מהרכיבה טסה שטה
לה, המנוע מפקפק בצורה סדירה מהדהימה, הנסיעה חלקה, וההבדל בין המפלץ
לנסיכה מתחדד יותר מתמיד, כמה מהר שוכחים, שוכחים תנוחת רכיבה כעת גם בולט
חוסר היציבות ומחסור הכוח מול המפלץ הכבד, שוב אנו צולחים פקקים צרים עם אפס מקדמי
זהירות, עוד רגע וזהו, נהנה מכל רגע אחרון מבקש לזכור רק את הטוב וזהו, סופי עברה
למשכנה החדש.

הכסף בוער לי בכיס, מיהרתי לבנק להפקיד אותו, עצם נוכחותו אצלי לא נעימה לי, ההרגשה
מחורבנת, סופי היא יותר מכסף...לא יעזור.

הרכיבו אותי הביתה על גבי פלסטיק 125 סמ"ק, כבר שנים לא ניגנתי כינור שני ברכיבה,
הפלסטיק המזרחי הזה לא יבין בחיים מהותה של נשמה איטלקית, אין ולא יהיה לו פרומיל
מהאופי הקסם והנוכחות של הנסיכה שלי. הוא גם לא ישרוד כמוה!

בבית החנייה של סופי מיותמת, כמו שן חסרה בפה מחייך, נשארנו רק אני המפלץ.
להתראות סופי שלי, היית לי ידידת אמת, ניפגש בחלומות

ריק, ריק בלב, ריק בנשמה וריק המקום של סופי.

כמה נכון היה להעביר אותה הלאה, ואני מגרד כל הזמן בסיבות האלה
על מנת להירגע, אבל זה לא עוזר.

אני משכנע את עצמי שבקרוב אמצא משהו נוסף, וזה עדיין לא זה.
חברים טובים הציעו לי תחליפים, אבל תחליף הוא רק תחליף.

אומרים שאהבה ישנה תוחלף רק באהבה חדשה...אז אומרים.

החוסר שקט הזה, כבר מוכר לי, הרעב המתחדש, החיפושים.
מצד אחד, זה מרגיע קצת, מהצד השני מאד מדאיג...

אולי נפתח שירשור נוסף?

בינתיים זהו זמן האבל בממלכה, עדיין מבכים את האבדן הכפול.
אבל באיזה מקום כבר ממתין לו יורש העצר החדש למלוכה, ומנקה
את קורי העכביש.

סוף דבר:

את סופי החזקתי מאוגוסט 2006 ועד יוני 2011 כלי בכלום כסף והכי הרבה פאן והיא הייתה המקפצה שלי לדברים אחרים.החיים מגלגלים אותנו כרצונם, אנחנו רוצים לחשוב שיש לנו איזה שליטה עליהם, אבל כל הגדולים והחכמים מקבלים שוב ושוב כאפה מהחיים
שמראה להם שאין לאף אחד באמת שליטה אמתית.

סופי הווספה שלי הוכיחה לי אז ומוכיחה עכשיו הרבה יותר שלא צריך הרבה בשביל ליהנות ממה שיש, לא היה מנוע מטורף, לא צמיגים מהשורה
הראשונה, היא לא הייתה נוחה, או מגנה מהרוח, היא הייתה דורשת תשומת לב ותחזוקה שוטפת, היא היית מסריחה, מלכלכת, מיושנת, אבל
היה לה אופי והיא הייתה שלי, אהבתי אותה ואני אוהב אותה בכל רגע נתון.

נצרתי את כל הרגעים הקטנים היום יומיים האנושיים והאמת אני מאד מתגעגע.

רוצים לשמוע את סיפור המפלץ?