מניסיוני הדל, החיידק הארור הזה שזורם לנו בדם, לא נכחד, לא כשאנחנו מתרסקים, לא כשחברים
טובים שלנו מחליפים מיקום ללא קליטה, לא כשלוחצים עלינו ולא כשנגמר התקציב.

הוא שם והוא נשאר עד לרגע בו אנו עוצמים את העיניים פעם אחרונה ולתמיד.

לפעמים אנחנו לוקחים פסק זמן, מתנערים ממנו בכאילו, נשבעים שזהו נגמלנו ולא עוד, התבגרנו
ראינו את האור ומהיום רק אוטובוסים חנאן עשרווי ומירי רגב.

ואז בלילה בלילה כשאף אחד לא רואה אנחנו פותחים את העיניים ולא נרדמים, המוח רץ בלי שליטה
התכניות הארורות מסתדרות לבד, הרעב מכרסם בבטן, והכאב הפיזי מתעצם וככל שהרעב גדול יותר
עמוק יותר כך גם הצורך, שוב אנחנו משוטטים ביד 2, שוב מגיעים אלינו בדרך לא דרך העסקאות
המפוקפקות של אופנוע כמעט בלי כסף, שרק צריך...

אתה לא נרדם, לא מוצא מנוחה, מלטף בסתר אופנועים זרים, ואז פתאום ממש בלי להרגיש מבלי דעת
מדוע ואיך זה קרה, יש בחנייה עוד אחד, שדורש, מפנק ומשכיח את מה שהיה, מבטיח הבטחות שלא יקיים,
מושך, מלבב עד לעונג הבא...

בוא בשישי לטוביה, רגע לפני שאני טס נשיק כוסות. - רן