בוקר.
ייוצא רגוע לעוד יום עבודה שגרתי.
הקאווא מתגלגל בעצלתיים וברקע הקארדו מנגן את הרפסודיה ההונגרית מספר 2 של פראנץ ליסט.
הרמזור נפתח ואנו פונים שמאלה ותגלגלים על גלי המומנט לעבר הרמזור הבא.
ברקע נשמע רעם של מנוע לא משהו מוכר.
מבעד למראה נשקפת תבנית מוכרת.
מעיל שחור של דוקאטי קסדה לבנה ודיבורית וכל זה על דיאבל שחור וואלק הצבי.
בוקר טוב מהיר והמבטים מצטלבים.
יש משהו במבט שאומר הכל מין ניצוץ כזה שאתה יודע שאם נסיים את הדרך בשלום אנו נהיה מרוצים ונוכל לוותר על הכדור הקטן ולקחת כדור גדול יותר.
הירוק נפתח והדיאבל מזנק קדימה כמו השטן שבורח מהבתולות מגן העדן (ובנינו מי רוצה בתולה משופמת).
כן שועט קדימה וגדליה ( הGTR) לא מבין מה הכה בו.
התעשתות מהירה ואנו מושכים את המנוע לאזור המחייה ושם כמו צמד בבונים שמנסים לזיין כדורגל אנו שועטים לעבר היציאה מהעיר שם בעצם אנו נפרדים כל אחד לעיסוקיו.
ובכן יש משהו בתקשורת של העיין שלא מצריכה מילים כמו האחת שאתה פוגש בבר ויודע שאתה לא תתעורר בבית אלא במקום אחר (כן כל אותם רווקים או בוגדנים שעוד יש להם את זה)
או אותו המבט של חברות חדשה שאתה יודע שזה חבר טוב שילווה אותך למשך שנים ( כן זה קורה לפעמים ).
וכמובן אותו הניצוץ של הטירוף שמשתלט על יד ימין דוחק את ליסט הצידה ואפילו מעלים אותו ואתה מתמסר למכונה.
אני מניח שרבים מכם יודעים על מה אני מדבר.
נ.ב
הדמויות בסיפור אקראיות ואם יש דמיון לדמויות במציאות אנו מתנצלים.
ונו באמת מי שומע היום מוזיקה קלאסית - בטח לא אני
הניצוץ.png 20170606_074241.jpg
ציטוט ההודעה בתגובה