הסוד שלי נורא פשוט. הילדה הראשונה החזיקה מוצץ בפה פעם אחת, למשך כחצי דקה, וירקה אותו. מאז ירקה אותו תוך בדיוק חצי שניה מהרגע שנכנס לפה, ואחרי שנמאס לנו לאסוף את המוצץ שמעולם לא מצא את דרכו להישאר אצלה בפה - פשוט וויתרנו עליו, כי לא בדיוק הבנו למה זה טוב הדבר הזה בכלל. לקח בערך יומיים של ניסיונות כדי לוותר. אחרי שהראשונה גדלה בלי מוצץ, לשני אף אחד גם לא הציע, הוא גדל לגיל שנה בלי, ומאז הפעם היחידה שזה עניין אותו - זה כשהוא החליט ללמד את הילדים בגן את הדרך הנכונה, בא לכל מי שהסתובב עם מוצץ, הוציא אותו מהם וזרק לפח.
שניהם גדלו עם הנקה - זה פרט חשוב מאוד, אז כנראה היה להם מספיק מה"טבעי" בשביל לא לצרוך מוצץ כאמצעי הרגעה. בתמורה קיבלנו ילדים עם שיניים ישרים שמדברים יפה, בלי עיוותי צלילים ומגיל יחסית מוקדם, ולא קיבלנו את המחזה הנוראי של ילד\ילדה בן 4-5 שתקוע עם מוצץ בין השיניים ומדבר דרכו - מחזה יחסית נפוץ בנוף ארצנו (מה שלא עושה אותו פחות גרוע, ולא גורע גם מהמחזה הנפוץ השני של ילדים\ילדות בני\בנות 12-13 עם גשר בפה).
לגבי סלקל - קשה לדעת מראש מה תהיה השגרה בילד הראשון, אבל בילד השני כבר יודעים
לא יודע אם זה מנחם. שמעת את הדעות, אבל אם כבר מישהו יכול לנסות לנחש איך זה יהיה אצלך - זה כנראה אתה
ציטוט ההודעה בתגובה
נכתב במקור על ידי Jack_R1
