טוב, אז זה סוף סוף קרה.
בגיל 46 הגשמתי חלום נעורים שקינן בי מזה זמן רב והפכתי לבעליו הגאה של דוקאטי.
ולא סתם דוקאטי (גם כי אין דבר כזה סתם דוקאטי), אלא מונסטר 1200, שנת 2016 עם אגזוזי טרמיוני אימתניים.
לפני שנדבר על הצדדים החיוביים שלו, אני חייב כמה מילים על מה שפחות הצליח בדגם הזה (חייבים קצת שלילי, אחרת מישהו עוד עשוי לחשוב שאני שתול של ההפקה או שאני לא באמת מישראל):
אז הדבר ראשון שמפריע (טוב, אני לא אגזים ואגיד ש"מפריע" היא ההגדרה הנכונה אבל זה באמת קצת מציק...) הוא תנוחת הרכיבה - המהנדס האיטלקי שהחליט למקם את שלדת (מיקרו שילדה בעצם) הצנורות מעל המנוע בצורתה הנוכחית, שכח שלמקום הזה בדיוק (מתחת למיכל ומעל המנוע למי ששכח...) צריכות להכנס הבירכיים (ולהכנס חזק כשבולמים...) וכך התחושה המתקבלת בברכיים היא כאילו חיבקתי סוס רודיאו עם צלעות מתכת.
הדבר השני (שלא באמת "מפריע", אבל באמת ממש ממש מעצבן) הוא לוח השעונים, הדש-בורד - מדובר במסך TFT צבעוני ומדוגם עם שפע של אינפורמציה ושפע אפשרויות כיוונון ודיגום אלא מה, הוא לא קריא לחלוטין בשעות היום. מעט אור שמש הופך את המסך ללא קריא גם עבור בעלי ראיית נץ.
אחרי שסיימתי לקטר , אפשר להתרווח לאחור, ולהנות.
- סליחה -
התכוונתי לרכון קדימה, להתקרב למיכל, להדק ברכיים, לסובב את המצערת לרווחה, ולהחזיק חזק. אמממממממאאאאאל'ה.
איזו יציבות והתנהגות, איזה רעש, אילו צלילים, איזו עוצמה וכמה כוח.
אין דברים כאלה. זה לא אמיתי.
לתחושה הזו של תאוצה עוצמתית וחזקה שמדביקה את העיניים לקיר האחורי הגולגולת, תולשת ועוקרת את הידיים מהכתפיים, בשילוב רעם אגזוזים של וי טווין גדול - אין תחליף, היא לא ניתנת לכימות או מדידה, אבל ההשפעה שלה נותרת גם זמן רב לאחר הרכיבה.
אני עדיין לא מצליח (או רוצה) להוריד את החיוך מהפנים...
האופנוע הזה למעשה מזמין אותך לרכב עליו גם כשהוא רק חונה על הג'ק.
הוא גורם לחיוך של ילד קטן בחנות ממתקים כשמניעים אותו ושומעים את פמפום הבסים הוי-טוויני הכל כך אופנייני למנועים האלה,
וכמובן שברגע שמתחילים לנסוע, וביחוד מעל 5000 סל"ד, שוקעת ונקלטת ההבנה למה אנחנו אוהבים אופנועים.
IMG-20170908-WA0000.jpg
IMG-20170908-WA0002.jpg
ציטוט ההודעה בתגובה
נכתב במקור על ידי ees
