חלק ב'
יוצאים מרומא, מתגלגלים דרומה







-מה זה הויסטרום הזה?
אלה המילים שנפלטו לי בעצירה הראשונה. הפער בין הצפוי למצוי היה עצום. מילא, שכמעט לא נשאר כלום מציליל המנוע ה"דוקאטיסטי". יורו 4, אתם יודעים. מחריב כל חלקה טובה. מילא התפעול ה"יפני" – קלאץ' רך, מצערת קלה, היגוי שבין יציבות לזריזות, מעדיף באופן מובהק את הראשון. אבל מתלים רכים שגורמים לנדנודי זנב תחת משקל המורכבת והמזוודות – במקום בולם קשיח שמסרב לעבוד עד שהקצב עולה לפלילי? כורסת טלוויזיה שבה שוקעים עמוק לתוך האופנוע, במקום דיקט מצופה בבד שמושיב את הטייס בעמדת שליטה מעליו? דווקא הגיר שמר על תכונה משפחתית – הוא דורש רגל החלטית, אחרת מוצאים ניוטרלים במקומות לא צפויים. בין שני לשלישי, למשל.
כך שבעצירה הראשונה, ניגשתי לברז כיוונון עומס הקפיץ (כמו במולטי שלי, הוא נמצא בצד האופנוע ונגיש ללא כלים) – והעלתי את עומס הקפיץ. נדנודי הזנב הצטמצמו, ההיגוי התחדד – ועדיין, הרכות של המתלים הרגישה לי מעט מוגזמת. כיוונים של שיכוך הכיווץ ושיכוך ההחזרה דרשו זמן, כלים וכוח להתעסק בזה, אז ויתרתי. בכל זאת, טיול טורינג רגוע.
לעומת זאת, המשקל לא הלך לשום מקום. עם מורכבת ושלושה ארגזים עמוסים לעייפה, האופנוע הזה כבד. זאת לא בעיה בתנועה, אבל במהירויות חניה ה-230 ק"ג כולל דלק (ולפני כל הציוד) בהחלט מורגשים.
בשילוב עם המסכה הרחבה מלפנים, שגורמת לאופנוע להרגיש גדול... ויסטרום, כבר אמרתי?
כמו הויסטרום, המולטי עובד נפלא באוטוסטראדה. 120,140,160 – רק תבחר. לאור מימדי האופנוע, אני נוסע כמו רכב, ונמנע מלעבור בין המכוניות. למזלי, באיטליה לא מקובל לשייט בשמאלי, וכשזה קורה – המקומיים נתלים לנהג חסר ההתחשבות על הפגוש האחורי, במרחק כף יד מאחורי הרכב, עד שהוא מפנים ומפנה את הנתיב. האטה פתאומית מ-140 ל-60 עקב עבודות בכביש אפשרה לי לבדוק את מערכת הבלמים, ולהעניק לה בכבוד את הציון "מעולה".

היעד ליום הראשון הוא איזור ה-Amalfi Coast. איזור הררי, שהגבעות צוללות בחדות אל הים. יורדים מהאוטוסטרדה על מצלמות המהירות הממוצעת שלה לכבישים צידיים ליד נאפולי, וחותכים את הרכס ההררי לכיוון Maiori. הכביש יפיפה, מתפתל על צלע ההר כשהוא מטפס למעלה. איכות האספלט משתנה ממקטע למקטע – למולטי זה לא משנה. מעולם לא רכבתי על אופנוע כביש, שמתייחס בחוסר אכפתיות כזה לאיכות הסלילה. חריצים, בורות, שיבושים – כל אלה נבלעים ללא מצמוץ, תוך שמירה על קו התנועה. באמפ? פתח ת'גז, ותן לאופנוע לעבוד.
אם זאת, לורסטיליות הזאת יש מחיר. משהו אבד שם בדרך מהמולטי הנוקשה שלי שכונה ע"י עיתונאים בעולם "אופנוע ספורט על עקבים" למולטי החדש, המתמסר והכל-יכול. חרף הכידון הרחב, הכניסה לפניה איטית יותר, מרגישים את ה"יש משקל" במעבר להטיה, והעיקר – האופנוע לא מבקש העלאת קצב, לא דורש מהרוכב “לדחוף” כדי להגיע לאיזור הנוחות של המכונה. דווקא מצב ה"ספורט" שבחרתי מהיכרות קודמת עם המונסטר, מעמיק את הקרע ביני לבין באופנוע – שכן תגובת המצערת העצבנית לא מסתדרת טוב עם המתלים הרכים, ואני לא מצליח לייצר רכיבה חלקה וזורמת בעליה המפותלת. הישיבה "בתוך האופנוע" לא מוסיפה להתרגשות. דווקא איזור האחיזה בברכיים מתוכנן בצורה מושלמת – הירכיים פוגשות פלסטיק גמיש, שנלחץ מעט פנימה בסגירה החלטית של הברכיים. עד כאן – האופנוע עלה על כל הציפיות שלי בהיבט ה"תיורי", אך נפל מהמצופה בפאן ה"ספורטיבי".