דבר ראשון ממש מעריך ואף אוהב את הבנאדם אשר מצליח בכול כתבה שלו להיות ענייני אמיתי ובגובה העיניים.
וכן וגם להביא ענייני רכיבה לפריים טיים.

אז מי שטרם קרא מוזמן לעשות זאת כאן

מתוך כול הכתוב רוצה לנצל זאת בכדי להעלות את המודעות שלנו, מעוניין להצביע על שני נקודות מהם כולנו יכולים וחייבים ללמוד:
1. ״אולי היתה זו העייפות הגדולה של אחרי מסע ארוך כזה שהכריעה אותי, אולי הלחץ להגיע בזמן, ואולי סתם המחשבה שבעצם מדובר בכביש חד־סטרי ואין סיכוי שתגיח מכונית ממול. יצאתי לעקיפה. כשמאחורי הסיבוב הופיעה וולבו, קפאתי. לא היה לאן לברוח.״
2. ״השאלה היא רמת הסיכון שאתה מעוניין לקחת על עצמך כדי להמשיך ליהנות — וברור שאתה לא באמת תמיד יכול לשלוט בזה״

זה קורה לכולנו כול הזמן, זו מן מלחמה פנימית במודעות, אנו מעוניינים לדחוק עמוק לאיזור האפל, אך חייבים לקחת בחשבון.
מן מוניטורינג אישי, סבב ״מצב החומר״ מה מצבינו?, איפו אנחנו איפו הראש? מי באמת נוהג את האופנוע כרגע, מה מצבו?
האם כדאי לעצור ל5 דקות מנוחה, מתיחת רגליים ושיחררו הסטרס?

יש המון דרכים להתמודד עם מצבים, אך אולי החשוב ביותר והראשונה במעלה היא המודעות.

תודה לדני והחלמה מהירה וקלה!