בסיפור המשפחתי 1+1 תמיד צריך לתת יותר משתיים, ואני לא מתכוון לילדים.
הזוגיות, הביחד, צריכה להעצים ולא לסרס וכל אחד מהצדדים צריך להאדיר את האחר
לפרגן לעודד ולתמוך ואפילו לאפשר לו לבצע את הטעיות בעצמו על מנת שלא ליצור
אצלו הרגשה שבעצם המניעה הוא חסם לה/ו את היכולת להתקדם, להגשים חלום או
להגביל.
תחושת ה-"קדוש המעונה" (אני עושה הכל בבית הזה") מעצימה את העוינות וההרגשה
שרק אני מוותר כל הזמן לשמירה על הזוגיות, היא הסרטן שמכלה את חיי הנישואין.
תחושת חסך בכל אחד מהתחומים הבין אישיים, קיפוח או ויתור על משהו מהותי עלול להוביל
למקומות לא טובים.
השימוש בזכות הוטו הוא נשק יום הדין, שכדאי להשתמש בו בתבונה ובשכל. יש כלל שאני
קורא לו כלל ה- 500 ש"ח, אם יש משהו שהוא לא לרוחי אבל הוא לא עובד את ה-500 ש"ח
(מטפורי-מסמן קו אדום) אני מוותר מראש וברצון לטובת הכלל, אבל אם יש משהו עקרוני ומהותי
עבורי, הוא יעלה על השולחן בצורה בוגרת ומפוקחת. כל אחד צריך לדעת לברור את המלחמות שלו.
בכל קשר זוגי מאבדים משהו לטובת הרבה דברים אחרים, אם התחושה הכללית היא שזה אכן שווה
את המחיר אז זה באמת לא מורגש. אבל אם התחושה היא שאני בעצם קורבן של הקשר הזה, הדרך
למדרגות הרבנות קרובה הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
ציטוט ההודעה בתגובה
נכתב במקור על ידי השושנים
